האם כל מה שטוב לקרנות האמריקניות מתאים לנו?

לאחרונה זכינו לביקור בארץ של פרופ' פול גומפרס מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, המתמחה בהעברת קורסים וניתוח בנושא תעשיית ההון סיכון. עיקר היתרון של פרופ' גומפרס הינו היכרותו האינטימית את תעשיית הון הסיכון האמריקאית. ואכן, הוא מעביר מזה שנים לא מעטות בהארווארד קורסים מיוחדים על התפתחות התעשייה, על המגמות, על הסיבות להצלחתה וניתן ללמוד ממנו רבות על כך. החיסרון העיקרי הינו בכך כי בסופו של דבר לא כל מה שמתאים ונעשה בארה"ב מתאים גם למדינת ישראל. הדבר נכון בתחומים רבים וגם בתחום תעשיית ההון סיכון וצורת ניהולה והאתגרים העומדים בפניה.



רבות דובר על הגלובליזציה של קרנות ההון סיכון ועל התחרות אשר אמורה לעמוד בפני תעשיית הון הסיכון הישראלית מצד הודו וסין. אנו רואים בארה"ב את התופעה, שם קרנות רבות מחפשות הזדמנויות להשקעה בהודו ובסין. האם גם על הקרנות הישראליות ללמוד מהקרנות האמריקאיות המוצלחות ולהתחיל לפעול במדינות אלו? אין ספק כי המודל הישראלי מבוסס על מיקוד והתרכזות בהשקעות בישראל. היתרון של המנהלים הישראלים הינו בהיכרותם את ישראל, את התרבות בארץ וביכולתם לאתר הזדמנויות מתאימות בישראל ולתמוך בהן.



לא נראה לנו כי קרנות ישראליות תוכלנה לחזור על המודל האמריקאי, להפוך לגלובליות ולהתחיל לפעול מחוץ לישראל. האסטרטגיה המרכזית של קרנות ההון סיכון הישראליות חייבת להיות ניצול היתרונות הקיימים בישראל - יצירתיות טכנולוגיות, חדשנות, יזמות. בסופו של דבר קרנות הון סיכון ישראליות אמורות להיות מוטות וממוקדות בישראל.



האם זה אומר כי עליהן להתעלם מההתפתחויות בסין ובהודו? ההפך הוא הנכון. הודו וסין הינם אתגר לחברות הישראליות ולקרנות הון הסיכון הישראליות עקב היותן השווקים הפוטנציאליים הצומחים בצורה המהירה ביותר. ולכן יש לראות בהן הזדמנות עסקית האמורה לבוא לידי ביטוי בעיקר בשיתופי פעולה עסקיים תוך ניסיון להתבסס על השווקים הגדולים ועל פוטנציאל הצמיחה הכרוך בהם.



כפי שחברות הסטארט אפ הישראליות פעלו ופועלות בארה"ב ובאירופה, עליהן לנסות ליישם את שיתופי הפעולה ויכולתם לחדור לשווקים חדשים גם באזורי המזרח. אין זה אומר כי עליהם להתחיל להשקיע בהודו ובסין ולהקים קרנות ישראליות-סיניות. מודל זה נועד לדעתנו בסופו של דבר לכישלון. אנו רחוקים, קטנים ובעלי אמצעים מוגבלים מכדי להתמודד לטווח ארוך עם המשקיעים הזרים הנוהרים להודו ולסין. לעומת זאת, לניצול היתרונות הישראליים תוך בניית שותפויות עסקיות בארצות אסיה יש סיכוי להצליח. הסינים וההודים אינם רואים בישראלים איום ומחפשים ומעוניינים בשיתוף הפעולה איתנו.



גם בכל הקשור לבניית חברות גדולות יש לפרופ' גומפרס המלצות והצעות אשר עיקרן הינו העתקת המודל האמריקני לישראל, כלומר יצירת מנגנונים של השקעות בשלבים מאוחרים, של הלוואות הון סיכון במטרה לבנות חברות גדולות. הנושא של בניית גורילות או חברות גדולות הפך לנושא המרכזי גם בכנס IVA אשר נערך לפני מספר שבועות בישראל. האם אכן אנו צריכים בישראל נוקיה, או אולי ישראליות אשר יבחרו נישות ויהפכו למובילות בתוך הנישות הספציפיות שלהן? חברות גדולות כיום הינן חברות שנוצרו בעיקר על ידי שורה של מיזוגים והתרחבויות. מעט מאוד חברות צמחו בצורה אורגנית והפכו לחברות גדולות. נוקיה הינה באמת תופעה מעניינת אך נדירה ביותר.

בנוסף נשאלת השאלה האם חברות גדולות הן בכלל חברות מקומיות? החברות האמריקאיות הגדולות מסתכלות על עצמן כחברות רב לאומיות. למי שייכות יגואר ולנדרובר? האם הן חברות אנגליות? הרי הן בשליטת פורד. האם טויוטה, לה יש מפעלים אדירים בסין, ארה"ב ואירופה הינה חברה רב לאומית או יפנית? האם טבע היא חברה ישראלית, הרי מספר העובדים שלה מחוץ לישראל גבוה ממספר העובדים בישראל? אמנם המנכל והיו"ר שלה עדיין ישראלים אך מי ערב שכך הדבר יהיה גם בעוד חמש שנים?



האם מועצת המנהלים של חברה המתכנסת בארה"ב, בישראל או באירופה, ואמורה להחליט על תוכנית ההשקעות של החברה אמורה לדרוש מהמנכ"ל ומהצוות הניהולי להציג תוכניות אלטרנטיבות להשקעה באזורים שונים, להסביר מה היתרונות והחסרונות שלהם ולהחליט בהתאם. בעלי המניות של רוב החברות הרב-לאומיות - הגלובליות והמקומיות הנסחרות בבורסות בעולם מחוץ לשוק המקומי שלהם דורשים תשואה, רווחים, צמיחה - כלומר החלטות כלכליות רציונליות המבוססות על שיקולי תועלת, רווחיות ולכן המושג חברות ישראליות גדולות נראה לנו וירטואלי וחסר משמעות בימינו.



אכן רצוי כי יפעלו בארץ קרנות המשקיעות בשלבים מאוחרים יותר אבל קיימות מספר רב של קרנות אמריקאיות ואחרות המוכנות להשקיע בחברות שלבים מאוחרים גם בישראל. ממילא רוב המשקיעים בחברות הישראליות הן בשלבים המוקדמים והן בשלבים המאוחרים הינם משקיעים זרים כך שלמעשה הן אינן חברות ישראליות כבר משלב מוקדם בחייהן. השאלה העיקרית - שהיא אולי הרלוונטית יותר - היא האם יש לנסות לבנות חברות לאקזיטים גדולים יותר? הכוונה היא בחברות גדולות, לחברות המגיעות לשווי גבוה יותר, ולכך יש תשובות שונות אבל בסופו של דבר היתרון הניהולי הישראלי בבניית החברות לאורך זמן הינו תהליך מתמשך.



אם נזכור כי כל תעשיית ההון סיכון הישראלית קיימת סך הכל 15 שנה וב-7-5 השנים הראשונות היא בכלל חיפשה את עצמה, הרי כל ניסיון להשוות בין יכולת הבנייה של חברות לטווח הארוך בישראל לעומת ארה"ב הוא ניסיון עקר.



אמנם חשוב לשמוע את המלצות פרופ' גומפרס, בעיקר כאשר הן מתבססות על הניסיון אותו הוא מכיר היטב בארה"ב. אבל מכאן ועד הסקת מסקנות לגבי צורת הניהול וההתפתחות של קרנות הון הסיכון הישראליות עדיין רחוקה הדרך.