הייאוש לא נעשה יותר נוח

מאת חיים הנדוורקר , ניו יורק

אבי ריקוביץ, חזר אחרי שלוש שנים בבוסטון, שם ניהל פרויקטים בחברת תוכנה. מחפש עכשיו עבודה בישראל צילום: אלכס ליבק יאיר בר טוב, מנכ"ל משותף של חברת אלרון טלסופט, שב באחרונה לישראל. היה ביכולתו להישאר בבוסטון עוד כמה שנים, לו רק היה רוצה. אבל הוא החליט לחזור. מבחינה עסקית, אומרים מכריו, טוב היה לו נשאר בבוסטון.

אבל הוא החליט לחזור. "היינו ארבע שנים בחו"ל", אומר בר טוב, אחרי שלושה ימים בישראל. "גרנו במקום מצוין באזור בוסטון, לילדים היו בתי ספר מעולים. הם למדו אנגלית ברמה של שפת אם, שזה מבחינתי דבר חשוב מאוד. הקטן היה בן שמונה, הגדול בן 16 והוא מתכוון להתגייס לצבא. חשבנו שלא יהיה נכון להחזיר אותו לארץ רגע לפני שהוא מתגייס. הוא צריך תקופת התאקלמות לפני הצבא. להביא ילד שחי כאן בשלווה של בוסטון ישר לגולני, זה ממש פשע. אז חזרנו לארץ".

ברטוב ימשיך לנהל מישראל את חטיבת הטלקום של אלרון טלסופט, שמאתיים עובדיה מייצרים מערכת שליטה ובקרה על רשתות טלפון בפתח תקווה ובבוסטון. עד שעבר עם המשפחה לבוסטון הוא ישב בישראל וטס לארצות הברית כל כמה שבועות. אבל האווירה בדרג הניהולי של תעשיית ההיי-טק היתה אז שהמנכ"ל צריך להיות בארצות הברית, קרוב לשוק הטבעי של מוצרי החברה וגם לשווקים הפיננסיים. "החלטנו לנסות להעביר את מרכז הפעילות שלנו לארצות הברית לא רק משיקולי קרבה לשוק", הוא אומר. "שיגעון הסטרט-אפים שהיה בארץ היקשה עלינו לגייס עובדים. גם בארצות הברית המצב היה קשה, אבל הרבה יותר שפוי מאשר בישראל והיה קל יותר להשיג שם עובדים. מה לעשות, כל מה שקורה אצלנו הוא קיצוני".

מבחינה אישית היציאה לחו"ל היתה מפתה, "אתה רואה עולם ועובר חוויות חדשות. אלא שהעניין לא כל כך פשוט. כאשר אנשים יוצאים לחו"ל יש לזה השלכות שהם לא חושבים עליהן. לנסוע לחו"ל זה כמו לצאת ללבנון: אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אתה לא יודע איך אתה יוצא. קל מאוד לשכנע את עצמך להישאר עוד שנה ועוד שנה. ולכן, אם אתה באמת רוצה לחזור לישראל, אתה צריך לשים לעצמך 'חסם' של מספר השנים שבכוונתך להישאר. אם תישאר יותר מדי שנים יהיה לך קשה לחזור. אנחנו ראינו את ישראל כבית. תמיד רצינו לחזור. וככה החלטנו שאחרי ארבע שנים חוזרים. אני חושב שזאת התקופה המקסימלית, שאם עוברים אותה קשה מאוד לחזור".

ברטוב חזר לישראל בלי להיפגע יותר מדי מבחינה מקצועית. הוא ימשיך לנהל את החברה, יחזור לשגרת הטיסות התכופות לחו"ל ולהתמודדות עם הביקורת הצפויה, שדווקא בתקופה קשה כל כך לתעשיית ההיי-טק מוטב היה אילו נשאר בארצות הברית.

אף אחד לא הכריח אותי לחזור

אבי ריקוביץ, בן 50, חזר באחרונה לישראל אחרי שלוש שנים בבוסטון, שם ניהל פרויקטים בחברת התוכנה ויריאנט. הצעד שלו אמיץ יותר. הוא החליט לחזור למרות שאין לו עדיין עבודה בישראל. עכשיו מנסים הוא ומשפחתו להסתגל מחדש לחיים כאן, וגם מרעננה, עם הקהילה הגדולה של אנגלו-סקסים, אפשר להרגיש בהבדל. "אין כל ספק, החיים באמריקה נוחים מאוד", הוא אומר. "יש הרבה שקט ושלווה בניו אינגלנד, וכאן צריך להתרגל לעצבנות בכבישים. אבל אני שלם עם מה שעשינו, למרות שהרבה יותר קשה לחזור כשאין לך עבודה וצריך להתחיל הכל מההתחלה. אף אחד לא הכריח אותי לחזור. הייתי מסודר מבחינת ניירות ויכולתי להישאר אם הייתי רוצה".

הסיבות לשיבה היו משפחתיות, אומר ריקוביץ. "הבן שלי, שהוא בן 18, החליט להתגייס לצבא במקום ללכת לקולג'. יש לי כבר בן אחד בצבא, שלא הצטרף אלינו לארצות הברית. עכשיו הבן השני רוצה ללכת לצבא ומבחינתנו, לא שווה להישאר בארצות הברית כששני הילדים בצבא בארץ. חוץ מזה אשתי מורה, והיא קיבלה חופשה ללא תשלום לשלוש שנים. התקופה נגמרה ולא רצו להאריך לה את החופשה".

כשמתחילים לדון בזה, מתברר שהיו נימוקים נוספים, עמוקים יותר, שתרמו להחלטה לשוב. "מבחינה חברתית הרגשנו שם זרים", אומר ריקוביץ. "כשאתה יוצא לארצות הברית, אתה יוצא עם הרבה התלהבות. אבל אף אחד לא מכין אותך לחוסר הידידותיות בחברה האמריקאית".

לדוגמה הוא נותן את המקרה של בנו, שלמד בבית ספר ציבורי. "זה מוסד מצוין, רמה אקדמית מעולה. הבן שלי מדבר אנגלית טובה מאוד. למרות זאת, זה לא היה פשוט. אתה רואה דברים שלא ייאמנו. בקפטריה יש שולחן שבו יושבים האריסטוקרטים, אלה שיש להם הרבה מאוד כסף, 'הכסף הישן' האמריקאי; ואם אתה לא שייך אליהם אתה לא תשב שם. ואם תשב, אף אחד לא יישב לידך. אם אתה בא ואין לך מבטא אמריקאי ואין לך הסלנג של האזור, אתה בעצם זר ושום דבר לא יעזור לך - אנשים לא ידברו איתך. אז החברים שלו היו לא אמריקאים: סינים ורוסים. חשוב גם באיזו מכונית אתה בא לבית הספר. אם היא לא מספיק יוקרתית אז לא נעים לבוא לבית הספר. אז יום אחד הודיע הבן שהוא רוצה לחזור".

איך התאקלמתם אתם, המבוגרים?

"אנחנו הסתדרנו הרבה יותר טוב. אשתי היא אדם מאוד מאוד חברותי. היו לנו עשרות חברים. אבל חשוב להדגיש שהחברים לא היו אמריקאים. %95 מהחברים היו ישראלים. מה לעשות, כמעט שאין יחסי חברות בין ישראלים לאמריקאים. אבל הקשר בין הישראלים חשוב מאוד: אין לך שם משפחה, ואם יש לך ולחברים ילדים באותו הגיל, אז יש שפה משותפת. חוץ מזה, בארצות הברית יש הרבה זמן פנוי ועובדים פחות קשה מאשר בארץ. אז אתה חייב שתהיה לך פעילות חברתית".

כאן אתה צובר את הניסיון האמיתי

זרם ההגירה העיקרי של ישראלים לארצות הברית בשנים האחרונות הוא של אנשי היי-טק ומקצועות חופשיים נלווים, שביקשו לעלות על גל הכלכלה החדשה. ארצות הברית קיבלה את המהגרים הללו בזרועות פתוחות: המצב הכלכלי המשופר של השנים האחרונות והמחסור בכוח אדם מיומן הניעו את הקונגרס לאשר מכסות גדולות יותר של אשרות לאנשי מקצוע. על פי הערכת שגרירות ארצות הברית בתל אביב, כ-%60 מאשרות העבודה שניתנו הן מסוג B1H, המאפשרות יציאה לעבודה בארצות הברית על פי בקשת המעסיק (לא גרין קארד). ב-1998 ניתנו כ-650 אשרות לאנשי היי-טק מישראל; ב-1999 עלה מספרן ל-