העולם הארכיאולוגי כמרקחה: באר מרים - אחות משה - שממנו נפוצה הקבלה, התגלה לחוף הכנרת אחרי 3,000 שנה

אחרי כ-3,000 שנה בהם לא נודע מקומה, התגלתה בארה של מרים הנביאה לחוף הכנרת. מיקום הבאר, המיוחסת למרים אחות משה רבינו לפי המסורת הגלילית כפי שקבע האר"י הקדוש - הנחשב גדול הרבנים שקבע את מקומות קברי הצדיקים - הוא לא אחר מחופה של טבריה.



בארה של מרים היתה כידוע מקור המים של בני ישראל וליוותה אותם במשך 40 שנות הנדודים במדבר ועד בואם לארץ ישראל. כשהגיעו לבסוף לארץ, לא היה עוד צורך בבאר, שהרי בארץ ישראל היו מים בשפע. עוד מתקופת התלמוד ידועה המסורת על פיה כשהגיעו בני ישראל לארץ נגנזה באר מרים בכנרת. מסורת זו, במיוחד אצל יהודי טבריה והגליל, עברה מדור לדור, אך מיקומה המדויק של הבאר אבד - ומאז מראים אותו רבנים, מדריכים וטבריינים ותיקים יודעי דבר במקומות שונים, רובם בלב ים בכנרת עצמה.



מסורת אחת בין יהודי טבריה של היישוב הישן הראתה את מקום הבאר בים מול בית הכנסת העתיק של רבי חיים אבולעפיה ברובע היהודי של העיר. אחרים נהגו להצביע על מקום בלב ים מול חמי טבריה.



המקום בו קיבל ר"ח ויטאל את חוכמתו



מחקר היסטורי וארכיאולוגי, שערך הארכיאולוג ועובד רשות העתיקות לשעבר יוסי סטפנסקי, מגלה כי האר"י, רבי יצחק לוריא אשכנזי (1572-1536) - גדול המקובלים בדורו ומקור חכמת הקבלה כפי שהיא נלמדת היום - ביקר כאן במהלך השנתיים ששהה בצפת (1572-1570).



תיאור המקום רשום בספרו של תלמידו - "שער הגלגולים" - אולם תיאור זה הידוע ברבים אינו נותן מיקום מדויק של האתר אלא רק מיקום כללי. ועד עתה אי אפשר היה להצביע על המקום מתוך המקור הזה.



הגילוי של המקום המדויק של המקום הוא חלק ממחקר חדש ומתמשך על קברי צדיקים ומקומות קדושים הנערך בשותפות עם חוקר קברי הצדיקים הירושלמי ישראל הרצברג. הגילוי נודע בעקבות חקירת מקור קדום נוסף וידוע פחות מכתבי האר"י, הוא הספר "נגיד ומצווה" של רבי יעקב צמח, שנכתב כ-60 שנה לאחר האר"י.



בספר כלולות ידיעות מקוריות שהוא שמע מפי בנו של ר' חיים ויטאל, שמואל, כאשר זה היה בדמשק בראשית המאה ה-17 לספירה. מופיע בו תיאור מדויק של מקום באר מרים, ויתר על כן - במקום זה ממש השקה האר"י הקדוש את רבי חיים ויטאל מן המים הקדושים, או אז הוא קיבל "את כל חכמתו", חוכמת הקבלה שנפוצה לעולם.



בודדים ידעו לציין את המקום



גם בתקופות מאוחרות יותר, אפילו במאה ה-19 לספירה, נראה שהיו פה ושם יהודים שידעו לציין את המקום, כפי שמתאר אותו רבי חיים הלוי הורוויץ בספרו 'חיבת ירושלים' משנת 1844: "כשהולכים מתוך העיר לחמי טבריה כמו באמצע הדרך אשר שם חורבות מי"ג בי כנישתא (בתי כנסת, ע.י.) יש שם אבנים שנכנסים תוך ים כינרת והולכים עליהם כמה אמות ואומרים סימנא מילתא (=בטוח הדבר, ע.י) כי שם היא הבאר". מכאן ברור, שבאר מרים זוהתה בין או ליד עמודים עתיקים, שזוהו עם אחד מבתי הכנסת העתיקים של טבריה מתקופת המשנה והתלמוד.



הבאר - לא בלב הכינרת



לפחות על פי האר"י, אין צורך וטעם לחפש את באר מרים בלב הכנרת כפי שחשבו עד כה. מקומה בעצם על חוף יבשה ולרבים היודעים על סגולות מי הבאר (לרפואת מחלות רבות, כידוע מפי המקורות) - הגישה למים אלה, הסמוכים למקום העמודים שהתגלה כעת, היא ממש קלה היום, ואין עוד צורך לצאת ללב-ים כפי שעושים זאת מאות רבות של מאמינים.



למי שכבר אורז את חפציו לצאת למקום המדובר, חשוב להזכיר, שמי הכינרת כשלעצמם אינם ראויים לשתייה, כל עוד לא עברו כלוריניזציה (טיהור באמצעות כלור, ע.י.), ורצוי לחשוב פעמיים לפני ששותים ממי האתר.



הידיעה המקורית פורסמה באתר Nfc