המפה האקדמית השלמה: מה באמת קורה באוניברסיטאות מאחורי המספרים? ולמה הן נמצאות במקום שהן היום?

הכתבה פורסמה במגזין TheMarker



הנה סיפור רב תפניות ובכל זאת עם סוף ידוע מראש: לפני קצת יותר משנתיים הודיע המדען הראשי של משרד התמ"ת שהוחלט להשקיע בתחום הננו טכנולוגיה, שנחשב למוביל בתעשיית ההיי טק בישראל. כמה מהאוניברסיטאות, שחשו כי יש להן יתרון בתחום, מיהרו לחפש תורמים כדי להקים מרכזי מחקר וליהנות מהסיוע הממשלתי המובטח. גם אוניברסיטת בר אילן הזדרזה והכינה תכנית, בעלות של 130 מיליון דולר: 30 מיליון למבנה ועוד 100 מיליון למעבדות ולציוד. ההסכם נחתם עם שר התמ"ת אז, אהוד אולמרט.



הוא קבע עיקרון של דולר ממשלתי אחד על כל שני דולר שתביא האוניברסיטה מתרומות - בעבור 100 מיליון הדולר שנועדו לציוד ולמעבדות. מגייסי התרומות של האוניברסיטה כבר יצאו לדרך וחזרו עם הבטחות מתורמים, אבל הסיוע הממשלתי לא נראה באופק. כשפנו ללשכתו של אולמרט, מיהרו לשלוח אותם ללשכתו של שר האוצר אז, בנימין נתניהו. אבל בדרך לקביעת פגישה עם נתניהו עזב זה את הממשלה, וללשכתו נכנס שר חדש - אהוד אולמרט. כדרכן של הבטחות פוליטיות, גם הפעם אולמרט כנראה ממש התכוון אבל זה לא ממש יצא לו.



הפעם הפנה אולמרט את ראשי בר אילן למשרד ראש הממשלה לקבלת תשובות. אלא שבדרך לשם ראש הממשלה אריאל שרון התמוטט. לראש הממשלה מונה אז כזכור שר האוצר ושר התמ"ת, אהוד אולמרט. עובדה זו לא קירבה את התקציב הממשלתי המובטח. כיום ישמחו ראשי האוניברסיטה אם אולמרט יסתפק בשליש מהסכום המקורי שהבטיח, וגם על זה הם כבר לא בונים.



ולמה אנחנו שוטחים כאן את השתלשלות הדברים הלא לגמרי מפתיעה הזאת? כי בחודש אפריל הקרוב - אם לא יחול עוד שינוי פוליטי, נפילת ממשלה או לפחות החלפתה של שרת החינוך - ייאלצו חברי הוועדה לבחינת רפורמה בהשכלה הגבוהה בישראל, בראשותו של שר האוצר לשעבר אברהם (בייגה) שוחט, להגיש את השלב הראשון של מסקנותיהם למי שמינו אותם - ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרי האוצר והחינוך. אם לשפוט על פי סערת הרוחות שמעוררת עבודת הוועדה כבר עתה, בראשיתה, נראה שבאפריל צפויה לא פחות מרעידת אדמה.



הרכב הוועדה, ההסכמה הנדירה בין ראש הממשלה, השרים וראשי האוניברסיטאות על נחיצותה, וכמובן המשבר הכספי העמוק שבו שרויים כמה מהמוסדות - כל זה עשוי להיות השילוב שישנה את פניה של האקדמיה בישראל ללא היכר. בטווח הקצר זה עשוי להיראות כמו עוד דו"ח - ועוד סבב בריטואל הקבוע של השבתות המוסדות האקדמיים ועצרות הזדהות של סטודנטים. אבל בניגוד לפעמים הקודמות, נראה שהפעם ייגעו מסקנות הוועדה בצורה נרחבת ומעמיקה בקודש הקודשים של העולם האקדמי בישראל - בעיית הניהול הקשה.



יותר מחמישה מיליארד שקל מועברים בכל שנה מתקציב המדינה למוסדות האקדמיים לנגד עיניהם הכלות של פקידי האוצר לדורותיהם, הטוענים כי ראשי האוניברסיטאות טובים אולי במחקר אבל חלשים מאוד בניהול כספים. כשתגיש הוועדה את מסקנותיה באפריל השנה, כ-80 שנה אחרי שהוקמה האוניברסיטה העברית הראשונה בא"י, ואחרי חצי עשור של קיצוצים דרסטיים, פיטורי התייעלות וסגירת חוגים, אכן עלולה האקדמיה להיאלץ בראשונה לקבל תכתיבים מנבחרי ציבור ופקידי ממשל - רחוק מחזונם של חיים ויצמן, אלברט אינשטיין ויתר המקימים שניסחו את עקרונות החופש האקדמי והעצמאות הניהולית.



ואם זה לא יקרה? אם דו"ח הוועדה ימצא את דרכו לפח האשפה של הפוליטיקה כמו דו"ח ועדת דברת, למשל? אז, מאיימים אנשי האוצר, תמצא עצמה האקדמיה בתוך מספר מועט של שנים חדלת פירעון, וכל הדיבורים היפים על חופש אקדמי וערכי הידע כבר לא יועילו לאיש.



מספרים מוחלטים ומוחלטים פחות



מבחינת מספרים מוחלטים, העולם האקדמי בישראל הוא סיפור הצלחה שקשה למצוא לו מקבילה בעולם המערבי בחמישים השנים האחרונות: שיעור הגידול ברמת ההשכלה הגבוהה בישראל גבוה משמעותית משיעור הגידול באוכלוסייה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאז קום המדינה גדל מספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ביותר מפי 128, בעוד האוכלוסייה גדלה פי 14 בלבד. בשנת תש"ח, עם הקמת המדינה, היו כ-1,600 תלמידים במוסדות להשכלה גבוהה. היום מספרם גבוה מ-205 אלף, על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, והם לומדים ב-62 מוסדות אקדמיים, 8 מהם אוניברסיטאות, 6 מכללות אזוריות, 27 מכללות פרטיות (בסך הכל 125 אלף במכללות), ועוד מוסדות אקדמיים מסוגים שונים ומספר דומה של מוסדות להכשרת עובדי הוראה. בשנה האחרונה קיבלו כאן כ-28 אלף סטודנטים תואר ראשון, כ-11 אלף תואר שני, כ-1,200 זכו בתואר דוקטור ועוד כ-1,000 סיימו לימודי תעודה (הוראה וכד').



ההיגיון מחייב שצמיחה חסרת פרופורציה במספר הלקוחות תוביל לגידול גם בהכנסות. אבל כמו שיודעים גם הכלכלנים שיושבים בוועדת שוחט, המספרים אינם חזות הכל. בפועל האוניברסיטאות בישראל עניות לעומת מקבילותיהן בארצות הברית ובאירופה. התקציב של כל האוניברסיטאות בישראל יחד קטן מהתקציב של אוניברסיטת הארוורד האמריקאית לבדה - 1.4 מיליארד דולר, לעומת 2.3 מיליארד. כאשר מחלקים את התקציב במספר הסטודנטים, מתברר שעל כל סטודנט ישראלי יש תקציב של 12 אלף דולר, לעומת 140 אלף בהארוורד, 126 אלף בפרינסטון ו47- אלף באוניברסיטת אוקספורד הבריטית.



שכר הלימוד רחוק מלכסות את העלויות הגבוהות במקצועות מדעי הטבע והחיים, שבהם נדרש תרגול במעבדות. יחד עם המדיניות הממשלתית המוצלחת - של הגדלת שיעורי ההשכלה הגבוהה בקרב האוכלוסייה - נכפו לא פעם קיצוצים בשכר הלימוד. הקיצוצים, שרבים מהם נעשו בנסיבות פוליטיות, דילדלו את מקורות ההכנסה והותירו את המוסדות המכובדים לחסדי התקציב הממשלתי ותרומות של נדבנים רחבי לב. ועל חסדי הממשלה כבר הרחבנו בפתיחה.



האוניברסיטאות כידוע מצויות בגירעון. לפי האוצר והערכות המועצה להשכלה גבוהה, לאחדות מהן - כמו מכון ויצמן, אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת בן גוריון - יש גירעונות קטנים יחסית. ואולם הגירעון השוטף של האוניברסיטה העברית הגיע ב-2004 לכ-200 מיליון שקל, ושל הטכניון לכ-120 מיליון. על פי האוצר, "אחרי תוספת צפויה לתוכנית הבראה ונקיטת צעדי התייעלות" יגיע בשנה הקרובה גירעון האוניברסיטה העברית ל-30 מיליון, גירעון הטכניון ל-20 מיליון, וזה של אוניברסיטת תל אביב ל-18 מיליון לפי הות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב), ב-2008 צפויה אוניברסיטת תל אביב להגיע לאיזון תקציבי.



שעת קבלה בקפטריה



עד כמה עמוק הוא הקיצוץ המתמשך בתקציבי ההשכלה הגבוהה? תלוי את מי שואלים. על פי פקידי האוצר, יש מקום לעוד קיצוץ גדול, שידרבן את האוניברסיטאות להתייעל ולהפוך לרווחיות יותר. לדברי גורמים בוועד ראשי האוניברסיטאות, לעומת זאת, אין כבר במה לקצץ - על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, קוצץ התקציב בשש השנים האחרונות בסכום שנע בין מיליארד ומאה מיליון למיליארד ומאתיים מיליון שקלים.



בשנים האחרונות סירב האוצר לחתום על תכנית רב שנתית חדשה, עקב משבר אמון עם ות"ת, האחראית לתקצוב המוסדות להשכלה גבוהה. כך נקבע התקציב מחדש כל שנה, וספג את הקיצוץ הכולל. הקיצוץ מהווה 20% מכל תקציב ההשכלה הגבוהה. אם משווים את הנתון הזה למקובל בעולם, התמונה נעשית קודרת עוד יותר: דו"ח של OECD (הארגון לשיתוף פעולה כלכלי של המדינות המפותחות) מ-2006 מגלה שבשנים 2003-1995 הגדילו המדינות המפותחות את ההשקעה בכל סטודנט בכ-6% בממוצע. בשנים הללו גדל מספר הסטודנטים בישראל בקצב מרשים של 52%, לעומת ממוצע של 38% במדינות OECD. אבל ההשקעה בכל סטודנט ירדה ב-14%. מנתוני השנה הנוכחית עולה כי הפער בין ההשקעה הממוצעת בסטודנט במדינות המפותחות ובישראל נאמד בכ-25%



עיקר הקיצוץ התבטא בירידה במספר חברי הסגל הבכיר. בטכניון ובאוניברסיטה העברית קוצץ הסגל בכ-20% ובאוניברסיטת תל אביב בשיעור גבוה יותר. גם הגיל הממוצע של חברי הסגל עלה ביחס למקובל במדינות המפותחות. על פי שנתון המועצה להשכלה גבוהה, בשנת 2003-2002 נקלטו 270 דוקטורים חדשים בכלל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל - שליש מבוגרי השנתיים הקודמות. ב-2005-2004 נקלטו 164 דוקטורים חדשים, שהיוו רק רק כ-16% מהבוגרים.



באופן טבעי, מספר הסטודנטים שנאלצו לחלוק באנשי הסגל המתמעטים עלה בשיעור ניכר. בטכניון, למשל, מספר חברי הסגל היום דומה לזה של שנות ה80-. אלא שבאותן שנים מספר הסטודנטים היה קטן ב-60% במצב הנוכחי, על כל כ27- סטודנטים יש איש סגל אחד. בחלק מהפקולטות היחס מגיע ל-45-40סטודנטים לאיש סגל אחד. בחלק מהחוגים בפקולטות למדעי הרוח והחברה מגיע היחס ליותר מ-50 סטודנטים למרצה. במצב כזה גם המרצה המוכשר ביותר לא יוכל להעביר הרצאה ראויה, ובוודאי לא להתפנות למתן מענה ברמה גבוהה לכל אחד מהסטודנטים.



"זה כמעט כפול מהאוניברסיטאות המובילות בעולם. ברור שלאורך זמן תיגרם ירידה משמעותית באיכות הלימודים. ברור גם שרמת המחקר תרד", אמר נשיא הטכניון, הפרופ' יצחק אפלויג, בראיון ל"הארץ". "הסגל לא יוכל להתפנות להדרכת תארים לדוקטורט. זו נקודה קריטית: אנחנו קיבלנו את פרס נובל על מחקר שהחל במסגרת עבודת דוקטורט".



היבט נוסף של המשבר הפוקד את האקדמיה הוא תנאי הלימוד. הרצאות במבני אסבסט מתפרקים, כיתות טחובות קפואות בחורף ולוהטות בקיץ - זו מנת חלקו של הסטודנט הממוצע, גם אם הוא לומד באחת הפקולטות היוקרתיות שנדרש לעבוד קשה כדי להתקבל אליהן. מרצים נאלצים לקיים שעות קבלה לסטודנטים בקפטריה, פשוט משום שהחדרון שהוקצה להם לצורך זה מזכיר צינוק בכלא יותר מכל דבר אחר.



גם המעבדות מתיישנות במהירות, והאוניברסיטאות נמנעות מלחדש אותן בהיעדר תקציב. המקובל באקדמיה הוא חידוש מעבדות בכל ארבע עד חמש שנים. ברבות מהמחלקות באוניברסיטאות לא חודשו המעבדות זה שנים. הספריות, פעם מוקד עלייה לרגל ומקור גאווה ותחרות בין המוסדות, מצויות גם הן במצב קשה: מנויים לכתבי עת מדעיים הולכים ומתמעטים, ספרים חדשים - אם נקנים - נרכשים במספר מצומצם של עותקים, והסטודנטים נאלצים להסתפק בשכפולים שניתן לרכוש בחנויות בקמפוסים.



מועצה רב תכליתית



זו זווית ראייה אחת. ויש גם אחרת. בעיני רבים, ובהם גם בכירים בסגל האוניברסיטאות, שורש הבעיה בסוף שנות ה70-, אז העבירה ממשלת ישראל את סמכויותיה השלטוניות בתחום קביעת מדיניות ההשכלה הגבוהה למועצה להשכלה גבוהה. הגוף הזה, שהורכב ברובו מנציגי האוניברסיטאות, קיבל גם את תפקיד הקצאת המשאבים למוסדות באמצעות הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת). למועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) ולות"ת ניתן מונופול מוחלט על הרישוי האקדמי ועל חלוקת הכסף. עד להקמתן של מכללות פרטיות, בראשית שנות ה90-, התנהלה המל"ג כמונופול.



האוניברסיטאות המשיכו לשמור על האינטרסים שלהן על ידי הקשחה ברישוי מוסדות חדשים. "זה ניגוד אינטרסים מובהק", אומר חוקר בכיר לשעבר באחת האוניברסיטאות, שפרש עקב סירוב עקבי של מוסד זה להעביר לו תקציבי מחקר. "לא ייתכן שהמועצה תהיה מופקדת על קביעת מדיניות וגם על יישומה ותקצובה. במצב כזה שומרים חברי המועצה על המוסדות שמהם באו וגורמים בטווח הארוך לניוונם, במקום לסייע להתפתחותם. כדי להימנע מניגוד האינטרסים יש לשנות את הרכב המועצה, כך שיכלול באופן שווה פרופסורים מהאוניברסיטאות, אקדמאים הפועלים מחוץ להן ואישי ציבור".



לא מעט ביקורת נשמעה גם על שיטת הניהול האקדמית. במרבית האוניברסיטאות בעולם הנשיא נבחר ואחראי כלפי הדירקטוריון וחבר הנאמנים. הוא ממונה על ידי הדירקטוריון, וזה יכול גם לפטרו. בישראל מתקיימת שיטת ניהול דואלי, כלומר רקטור אקדמי לצד נשיא מנהל. לכאורה גוברות סמכויותיו של הנשיא על הרקטור, אך בפועל קיים ערפל היררכי ולא ברור מי הפוסק האחרון. גם ברמת הפקולטה מתקיימת שיטת ניהול המזכירה יותר את ההסתדרות. חברי הסגל בוחרים את הממונים עליהם מבחינה אקדמית, כלומר את הדיקאנים (ראשי החוגים). קשה לדמיין שינוי ארגוני כלשהו באווירה שבה כולם צריכים למצוא חן בעיני כולם.



הביקורת על רמת הניהול באוניברסיטאות החריפה עם הופעתן של המכללות, שניצלו צורך אזורי ביישובי פריפריה והקימו שלוחות אקדמיות של האוניברסיטאות הגדולות. בתקציב נמוך יחסית ובתוך זמן קצר הן הצליחו להקים מערך אקדמי יעיל, שלא סבל מהסרבול המאפיין את הממסד האקדמי. בהמשך הוקמו גם שורה של מכללות פרטיות מסוגן של המרכז הבינתחומי בהרצליה והמכללות האקדמיות בנתניה ובקרית אונו, שהתמחו בלימודים מקצועיים כמו משפטים ומינהל עסקים. כיום נחשבים חוגי המכללות הפרטיות, המתקיימות ללא כל תמיכה תקציבית מהמדינה, לחוגים יוקרתיים לא פחות מהמקבילים להם באוניברסיטאות.



כמו בקיבוץ של פעם



וזה בדיוק המקום לחזור לוועדת שוחט. זו נולדה כתוצאה מכיפופי ידיים בין שרת החינוך יולי תמיר למשרד האוצר. זה קרה לאחר שהאוצר הכניס בחוק ההסדרים סעיף שנועד לאפשר שכר מדורג למרצים באוניברסיטאות. ארגוני הסגל של המרצים, שנהנו עד אז מהסדרי שכר קיבוציים, התנגדו. תמיר דרשה למחוק את הסעיף. התוצאה: בערב שבו אישרה הממשלה את הצעת התקציב, הוחלט להמיר את הסעיף בהקמתו של צוות שיגבש רפורמה להשכלה הגבוהה.



על פי כתב המינוי של הוועדה, מדובר כאן ב"עידוד מצוינות אקדמית במחקר ובהוראה, בין היתר על ידי גמישות ניהולית ותגמול דיפרנציאלי תומך איכות". באקדמיה לא מתרשמים מהניסוח. הפרופ' צבי הכהן, ראש המועצה המתאמת של ארגוני הסגל האקדמי באוניברסיטאות, אומר כי "המפתח לקופה נמצא בידי האוצר, ולכן נאלצו האוניברסיטאות להסכים לוועדה. אבל זה עלול להיות יום כיפור של האקדמיה. תחת הכותרת 'מצוינות אקדמית' יכניס האוצר את הדברים שניסה להכניס בחוק ההסדרים - שכר דיפרנציאלי וחוזים אישיים".



בארגוני הסגל מציינים כי שכרו הבסיסי של הסגל האקדמי לא השתנה נומינלית מאז 2001, למרות אינפלציה של קרוב ל10% במהלך התקופה. "שכרו הריאלי של הסגל האקדמי ירד בשנים האחרונות בשיעור גדול יותר משל כל סקטור ציבורי מקביל", אומר פעיל בארגוני הסגל. "לשם המחשה, שכר בסיסי ברוטו של מרצה בשנתו הראשונה הוא 10,504 שקל. גם עם תוספות, שניתן לקבל בתנאים מסוימים, מגיע שכר טיפוסי של מרצה כזה לכ-7,000 שקל נטו. פרופסור ותיק בעל שם עולמי מקבל 13-12 אלף שקל נטו בחודש".



חסידי השכר הדיפרנציאלי טוענים - מעבר לבעיית השכר, שאינו תחרותי ביחס למשק הישראלי והאוניברסיטאות בחו"ל - כי שיטת הקביעות האקדמית (Tenure), שנועדה לאפשר לחוקר לבצע את עבודת המחקר ברמה הגבוהה ביותר בלי להיות מוטרד מחשש שיפוטר, אינה ממלאת את ייעודה המקורי. "במצב כזה מקבלים העצלנים והמצטיינים אותו תגמול. ממש כמו בקיבוץ של שנות החמישים. יש כאלה שמרגע שקיבלו את התואר פרופסור, אי אפשר לגעת בהם עד הפרישה", אומר אחד מהם.



הם מציעים מערכת גמישה יותר: העסקת הסגל בחוזים לטווח ארוך, הניתנים להתרה מסיבות כלכליות ואקדמיות, וניתוק הקשר בין הדרגה האקדמית לשכר. לצורך שכר ייכללו בחשבון מרכיבים נוספים כמו רמת ההוראה, דרגת המחויבות למוסד, גיוס משאבים למוסד ועוד. בעניין זה חשבו באוניברסיטאות על פתרון יצירתי: החוזים האישיים יחולו רק על חברי סגל חדשים.



על פי ההצעה, חברי סגל ותיקים לא ייפגעו בשכרם, אבל ההנהלות יוכלו לתגמל את המצטיינים בסכום כסף נוסף ובמשאבים אחרים. התנאים של חברי הסגל החדשים יהיו שונים, וההנהלות יוכלו לפגוע גם בשכרם של מרצים שלא יעמדו ברמה. לפי שעה נראה שבאוצר לא יתפשרו על נקודה זו - וידרשו שגם חברי סגל ותיקים יוכיחו כי הם ראויים למשכורת שמשלמים להם.



שוחט עצמו סירב להביע את עמדתו בנושא שכר המרצים, אך ציין שהוא תומך ב"תגמול דיפרנציאלי, שייתן ביטוי כספי למי שמלמד או חוקר טוב יותר, יעודד מצוינות והשקעה וימשוך חוקרים מובילים". בניסיון לשלוח מסר מרגיע לארגוני הסגל הוא אמר גם: "הוועדה, לדעתי, לא מתכננת לרסק את מוסד הקביעות". מצד אחר, הוא לא פסל את האפשרות שהיא תמליץ על העסקת מרצים בחוזים אישיים.



הנה צנחנו ב-40 מקומות



על דבר אחד כמעט כולם מסכימים. קיצוץ בתקציבים יוביל בהכרח לירידה ברמה האקדמית. כבר היום המצב רחוק מלהיות מזהיר. למרות פרסי נובל שהחזירו משהו מהכבוד האבוד של הגניוס המקומי, האוניברסיטאות הישראליות מגיעות פעם אחר פעם למקומות נמוכים בהשוואות בינלאומיות. השנה, בדירוג שפירסם כתב העת היוקרתי "Education Times Higher", צנחה האוניברסיטה העברית מהמקום 77 למקום 119 מבין 200. תל אביב הגיעה למקום ה-147 הטכניון למקום ה-158. בר אילן, חיפה ובן גוריון נותרו מחוץ לטבלה.



הרמה האקדמית נמדדת בעולם על פי מחקרים פורצי דרך וציטוטים מהם בעיתונות המקצועית. ואולם איכות המחקרים וחדשנותם אינה תמיד המפתח לקידמה המדעית אשר לה מצפה המדינה, שמשקיעה באוניברסיטאות כסף ציבורי רב. כיום המדינה אינה מתערבת בשאלה באילו תחומים יתמקד המחקר האקדמי באוניברסיטאות: כל חוקר מגיש הצעת מחקר לקרנות מחקר, ומדענים מהתחום בוחרים איזה מחקר לממן לפי איכותו המדעית. לשיקולים כלכליים כמו ישימות המחקר משקל נמוך יחסית.



גם המדיניות המוצהרת של המועצה להשכלה גבוהה אינה שמה דגש על המחקר כבסיס לתקצוב. פחות מ7%- מהתקציב לאוניברסיטאות מבוסס על התפוקה המחקרית - היקף המחקר ואיכותו. במודל התקצוב של ות"ת ניתן משקל רב ליכולת החוקרים לגייס תקציבי מחקר. האוניברסיטאות מתמרצות את החוקרים, בעיקר על ידי תוספות שכר למי שמגייסים תקציבים כאלה.



אם משווים אם כך בין שתי אוניברסיטאות הזהות בכל, חוץ מאיכות תפוקתן המחקרית - למשל, אחת המייצרת מחקר ברמה בינונית ומטה, ואחרת שהמחקר בה יזכה את חוקריה בפרסי נובל - מודל התקצוב הנוכחי של ות"ת גורם לכך שההפרש בתקציביהן לא יעלה על 3% או 4%. בבריטניה, שהחליטה להתמודד ברצינות עם הבריחה של מיטב החוקרים לארה"ב, הוקמה מערכת לבקרת איכות שיטתית, ו70%- מהתקציב מופנה לאוניברסיטאות על פי איכות התפוקה המחקרית. כתוצאה מכך האוניברסיטאות נלחמות על מיטב החוקרים, ובריטניה מחזירה הביתה חוקרים רבים שנטשו אותה בעבר ומגייסת בהצלחה חוקרים מצטיינים מאירופה ומישראל.



עד לשנים האחרונות לא העסיקה במיוחד הערכת האיכות האקדמית, הנחשבת מדע בפני עצמו, את ראשי המועצה להשכלה גבוהה. בראשית העשור בדקה ועדה בראשות השופט חיים מלץ את מצבה של ההשכלה הגבוהה בישראל, וכחלק מיישום מסקנותיה קיבלה המועצה החלטה להקים שורה של ועדות לבדיקת איכות ההוראה והמחקר במוסדות האקדמיים. ראשונים נבחרו תחומי מדעי המחשב, המשפטים וההיסטוריה - ולחברים בוועדות נבחרו נציגים מהאקדמיה ודמויות מהמגזר הציבורי והפרטי בתחומים אלה. לפי שעה סיימה את עבודתה רק הוועדה בתחום מדעי המחשב, בראשותו של הפרופסור דני דולב מהאוניברסיטה העברית ובהשתתפותו של איש ההיי-טק זוהר זיסאפל.



הוועדה העלתה תמונה עגומה. ממצא אחד שלה היה שחלק ניכר מהמורים באוניברסיטאות בתחום מדעי המחשב הם בכלל בעלי השכלה בפיסיקה ובמתמטיקה. הוועדה קבעה שאין בנמצא מענה לפיתוח תוכנה על ידי הסטודנטים. היא ציינה מקרים רבים של מחסור באנשי סגל עקב קיצוצים ועזיבה לטובת ענף ההיי טק, ואת מצבן של כיתות המחשב באוניברסיטאות, על התפוסה הגבוהה שבהן והמחסור במערכות מחשב ברמה גבוהה.



המועצה להשכלה גבוהה בחרה שלא ללכת עד הסוף והחליטה שלא לדרג את המוסדות האקדמיים על פי ממצאי הדו"ח. ראשי המל"ג טענו כי הם לא מעוניינים להיסחף לפופוליזם. הם החליטו שדו"חות מלאים ובהם התייחסות ספציפית על פי שם המוסד לא יפורסמו במלואם. המועד להגשת הממצאים של שאר הוועדות לא ידוע, אבל הממצאים לא צפויים להיות מעודדים יותר.



מדד אחר שאמור לסייע למוסדות האקדמיים לשפר את איכות ההוראה והשירותים לסטודנט הוא סקרי שביעות רצון, שנערכו בשביל המועצה להשכלה הגבוהה באמצעות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסקרים, שנערכו בשיטת המדגם בקרב כ20- אלף בוגרי המוסדות האקדמיים בישראל בכל אחת מהשנים 2002-2000, התייחסו לשביעות רצונם מאיכות ההוראה, רכישת מיומנויות, איכות השירותים לסטודנט, הערכת מרצים ועוד. אלו אמנם מדדים סובייקטיוויים, אבל כשבוחנים את התוצאות נראה שדווקא המוסדות הוותיקים ועתירי התקציבים רחוקים מלספק את הסחורה.



בשלושת הסקרים רמת שביעות הרצון שהתקבלה גבוהה בקרב בוגרי המכללות יותר מאשר בקרב בוגרי האוניברסיטאות. בכל נושא, מרמת ההוראה ועד לרמת שירותי המינהלה והתנאים הפיסיים, הביסו המכללות הצעירות את האוניברסיטאות הוותיקות. נקודה מעניינת: התחום היחיד שבו נרשם שוויון בשביעות הרצון, וזו היתה נמוכה במיוחד, הוא תרומתם של הלימודים לסטודנט בתחום הבסיסי של רכישת מיומנויות בכתב ובעל פה.



סבסוד למצרך או לנצרך



אחת ההסכמות שבבסיס הקמתה של ועדת שוחט נגעה לרמת שכר הלימוד. באוצר דרשו להעלות את שכר הלימוד לכ-14 אלף שקל בשנה (כיום כ-8,500 שקל). באוניברסיטאות טענו כי ההעלאה תרחיק את השכבות החלשות מהאקדמיה, ואילו שרת החינוך הציעה פשרה בגובה של כעשרת אלפים שקל בשנה. באופן טבעי, ארגוני הסטודנטים התנגדו ויצאו בצעדי מחאה. לכאורה, בהשוואה לשכר הלימוד המקובל בעולם, ניצב הסטודנט הישראלי במקום נוח במיוחד: חישוב פשוט מעלה ששכר הלימוד כיום נמוך מזה הנגבה בגני ילדים עירוניים. ניסיונות להעלאתו הסתיימו בעבר בניצחון הסטודנטים. לא פעם התבטא הניצחון בדילוג אלגנטי של ראשי הסטודנטים אל רשימות המפלגות הגדולות לכנסת, אחרי חיבוק אבהי שקיבלו מהפוליטיקאים והפחתה סמלית בשכר הלימוד. השיא היה סיומה של שביתת הרעב של הסטודנטים -1998 מול בית ראש הממשלה, כשאשת ראש הממשלה אז שרה נתניהו הזמינה ארוחת פיצות לסטודנטים המורעבים.



התוצאה של האחרון שבמאבקי הסטודנטים היתה דו"ח שהוציאה ועדה בראשותו של השופט אליהו וינוגרד. זו קבעה כי יש להוריד את שכר הלימוד בכ50%- מרמתו בראשית שנות ה-2000. הממשלה אימצה את מסקנות הדו"ח אך החליטה על הפחתה מדורגת. תחילה הופחתו כ-26%, אך ההפחתה הנוספת נדחתה למועד בלתי ידוע. כיום זועמים על כך הסטודנטים ודורשים מהממשלה לממש את יתרת ההפחתה.



תומכיה של העלאת שכר הלימוד הצליחו לשכנע את ראשי האוניברסיטאות, כי רמת שכר הלימוד האחידה המקובלת כיום היא למעשה סבסודן של השכבות החזקות, המשלמות מחיר נמוך מבחינתן, על ידי השכבות החלשות, הנאלצות להתאמץ כדי לעמוד בסכום. אחת המשימות שהוטלו על ועדת שוחט היא לנסות ולמצוא נוסחה שתקבע את גובה שכר הלימוד על פי מדדים סוציו-אקונומיים, שיאפשרו למוסדות האקדמיים לגבות את עלותם הריאלית של ההוראה והשירותים. בראש תת הוועדה שהוקמה לשם כך, ואשר הוזמנו אליה גם נציגי הסטודנטים, מונתה לעמוד הכלכלנית ד"ר ליאורה מרידור.



הביקורת הקשה ביותר על שיטת תקצובן של האוניברסיטאות וקביעת שכר הלימוד נשמעת דווקא ממוסד המתגאה כי אחד מראשיו הוא שר החינוך לשעבר, הפרופסור אמנון רובינשטיין. בתקופתו כשר חינוך דחף רובינשטיין להקמתן של המכללות וכיום הוא אחד מראשיו של המרכז הבינתחומי בהרצליה, הבונה לעצמו מעמד של האוניברסיטה הפרטית הטובה בישראל.



המרכז, שהוקם לפני כעשר שנים על ידי הפרופסור אוריאל רייכמן ובהמשך חבר אליו רובינשטיין, מתגאה שאינו מקבל שקל אחד מהמדינה ועדיין מצליח לקיים רמת לימודים גבוהה ביותר. את השיטה ייבא רייכמן מאוניברסיטאות פרטיות בחו"ל. בסיסה הוא חוזים אישיים לסגל המרצים, תמריצים על מצוינות, סקרי שביעות רצון ומדדי איכות אחרים.



המרצים נדרשים ללמד מספר גדול יותר של שעות ולהקדיש לקבלת סטודנטים זמן נוסף מלבד השעות בכיתה. הבסיס הכלכלי הוא כמובן גובה שכר הלימוד, וזה גבוה פי שלוש-ארבע מהמקובל באוניברסיטאות (25-20 אלף שקל לשנת לימוד). מסביר אחד ממקימי המרכז: "מדובר בעלות ריאלית של השירותים לסטודנטים, הכוללת רמת הוראה גבוהה, השקעה רבה בתשתית ובאמצעים כמו ספרייה ומערכות מחשב. מי שטוען שניתן לספק השכלה גבוהה בפחות מהסכום הזה לא יודע על מה הוא מדבר".



במרכז הבינתחומי מתגאים כיום במספרן הגבוה של המילגות המוענקות לסטודנטים מעוטי יכולת, אך לא מוכנים לבנות על כספם של תורמים. "המדינה נותנת באופן מסורתי תמיכה למוסדות האקדמיים ומטילה עליהם לגבות שכר לימוד נמוך", אומר אחד מבכירי המרכז. "זה גורם לכולם לא לרצות להתאמץ - האוניברסיטאות מקבלות תקציב בלי להתחרות על סטודנטים וצוברות שומנים מיותרים. רמת ההוראה יורדת, והסטודנטים מתרגלים לרכוש מוצר בינוני במחיר בינוני.



"אילו העבירה הממשלה את התקציב ישירות לסטודנטים, שהם הלקוחות האמיתיים של האקדמיה, היה נוצר מצב שבו כל סטודנט בוחר לאן ללכת, והמוסדות היו נאלצים להתחרות ביניהם ולשפר ביצועים כדי שהסטודנט ישלם להם את העלות האמיתית. יש כאן כלל יסוד שלומדים במבוא לכלכלה - אם רוצים ליצור צמיחה, צריך לסבסד את הנצרך ולא את המצרך. השיטה הנוכחית גורמת לאקדמיה לדרוך במקום ולהתנוון. רק תחרות בין המוסדות תעלה את הרמה ותחלץ את האקדמיה מהמשבר".



שרת החינוך, הפרופסור יולי תמיר, מיוזמות הוועדה, מסכימה שיש מקום לשינויים משמעותיים. אבל, היא אומרת, אין ולא יהיה פתרון מושלם. "אי אפשר להשקיע בכל תחום שהוא סכום כמו שמשקיעה מדינת ישראל בהשכלה הגבוהה, בלי לדעת בוודאות שהסכום מושקע בדרך הנכונה. ועל פי תחושתי, אנחנו לא יודעים בוודאות מה המבנה הנכון לאקדמיה. רק אחרי גיבוש מסקנות הוועדה נוכל להחליט בצורה מושכלת יותר, אם ניתן לחשוף את האקדמיה לתנאי שוק ואיך להגביר את הניהול האפקטיווי בלי לפגוע ברמה האקדמית".



יהיו אשר יהיו מסקנותיה של ועדת שוחט, לכל המעורבים ברור שהמצב אינו יכול להימשך כפי שהוא. משך הזמן של עבודת הוועדה לא הוגבל, מלבד המחויבות להגיש מסקנות בנושאי העסקת סגל וכוח אדם עד לסוף אפריל. כל השאר ברפורמה יכול להמתין. כדרכם של דו"חות של ועדות שנועדו לבחון רפורמה, קיים סיכוי גדול שעד שיוגשו תתחלף הממשלה ולא יהיה מי שיטרח לקרוא אותם.