דון קרמייקל עומדת בדום מתוח, אוחזת שתי מנות דג בס מצופה שקדים ברוטב סלסה מרוקאי. הברמנית הבלונדינית, פליטת "סטארבקס", לבושה בחליפה כחולה וחולצה לבנה, על זרועה השמאלית פרושה מפית מעומלנת ומגוהצת. שלושה מלצרים נוספים ניצבים לצדה, זקופים, במטבח העצום של "אחוזת סטארקי", מבנה מפואר בסגנון ג'ורג'יאני בדנוור, קולורדו.
כשניתן האות (שתי נקישות קלות על דלת המטבח) צועד טור המלצרים לתוך חדר האוכל, מברך את האורחים ופותח בהופעת הבכורה של "בלט המשרתים". השיא הכוריאוגרפי של הערב הוא "ג'אגלינג צלחות", אחד התרגילים הקשים ביותר שלומדים קרמייקל ועמיתיה - חניכי בית הספר של "מכון סטארקי" לרבי-משרתים. ארבע פעמים בשנה מתכנסים במקום צעירים שאפתניים מרחבי ארצות הברית, ששותפים ברצונם להפוך לבאטלרים מושלמים.
במשך שמונה שבועות מתמחים המשרתים לעתיד בבישול, בניקיון, באיבוק, בכביסה ובקיפול. מנעד הלימודים מפתיע: הם משננים בדיוק כמה זמן דרוש כדי לנקות בית ששטחו כארבעה דונמים (בערך יממה, תלוי במספר העתיקות ויצירות האמנות, אבל גם כיצד להזמין מכל של גלידת "צ'אנקי מאנקי" תוצרת בן אנד ג'ריס בחצות - כאשר מעסיקם מבלה על סיפון יאכטה אי שם בים התיכון (שירות משלוחים מיוחד שמספקת חברת קונסיירז' בריטית). הם גם מתמחים בעיצוב מעטפות ונייר מכתבים מהודרים ולומדים שאסור לאחסן פרוות צובל בארון מעץ ארז (היא מתייבשת) וחשוב הרבה יותר: אסור להכניס את מכונית הבנטלי למתקן שטיפה.
סמנכ"ל תפעולי לחיים
הרוח החיה שמאחורי מחנה האימונים המפרך הזה היא מרי לואיז סטארקי, אשה קולנית ונמרצת. הרעיון להקים את בית הספר עלה במוחה בשנות ה-80, אחרי שידידה התקשרה אליה וביקשה סיוע במציאת מנקה לבית. סטארקי, שהיתה זקוקה נואשות לכסף כדי לפרנס את שני בניה אחרי שהתגרשה, לקחה את העבודה. אבל אז הבינה שבשירותי הניקיון טמונה הזדמנות עסקית והקימה חברה קטנה לשירותי ניקיון. כעבור שבועות ספורים היתה מוצפת בעבודה. זמן מה אחר כך, כשניהלה חברת כוח אדם שהעסיקה מנקות ואומנות, התקשר אליה נסיך מזרח תיכוני שלמד בדנוור ובפיו בקשה מפתיעה: רב-משרתים. סטארקי חיפשה סוכנויות לרבי-משרתים. משלא מצאה, החליטה להקים אחת משלה.
היא הבינה במהרה שבאורח החיים של עשירי ארצות הברית מתחוללים שינויים מפליגים. אצולת הממון הוותיקה, שהעסיקה רבי-משרתים מקריחים עטויי כפפות לבנות, כמעט ונעלמה. במקומה קם דור חדש של יזמים צעירים, אנשי קריירה שעשו את הונם בעשר אצבעותיהם והקימו לעצמם אחוזות היי-טק מפוארות; הם לא חיפשו רב-משרתים, אלא משהו קרוב יותר לסמנכ"ל תפעולי שינהל את חיי היום-יום שלהם.
סטארקי גילתה את "ריצ'יסטאן", מדינת העשירים החדשים. אני נתקלתי בהם לפני שלוש שנים, כשצעדתי לאורך הרציף בפורט לודרדייל בעת כינוס שנתי של בעלי יאכטות. בעודי בוהה במאות המגה-יאכטות, פנה אלי בעל אונייה מטקסס: "מסתכלים על הסירות האלה ואפשר לחשוב שכולם פה עושים הון. זה כמו ארץ אחרת". העשירים האמריקאים של היום אכן חיים במדינה וירטואלית משל עצמם. למעשה, כקבוצה הם עשירים יותר ממדינות רבות: בשנת 2004 הרוויח המאיון העליון בארצות הברית 1.35 מיליארד דולר - יותר מסך ההכנסות של צרפת, איטליה או קנדה.
ביקום הנפרד של המיליארדרים יש מערכת בריאות משוכללת (כולל רופאים צמודים), מועדוני נסיעות אקסקלוסיוויים (כמו NetJet), כלכלת טורבו, שבה ההכנסות גדלות בשיעור דו-ספרתי לפחות מדי שנה והמחירים עולים בהתאם, וטרמינולוגיה ייחודית (לא סתם צוות גינון, למשל, כי אם "מטפל אישי לעצים").
כך, כמדינה בתוך מדינה, חברה בתוך חברה וכלכלה בתוך כלכלה - הוכרזה ריצ'יסטאן. כשיצאתי לחקור את הארץ החדשה, מצאתי שסגנון החיים של בני העשירון העליון ותרבותם השתנו להפליא בעשרים השנה האחרונות. עד סוף שנות ה-80 חיו העשירים במובלעות קטנות ושקטות: ילדיהם למדו באותם בתי ספר, הם השתייכו לאותם מועדונים, חלקו אותם ערכים ובדרך כלל נישאו בינם לבין עצמם; אבל זה היה יותר כמו כפר, לא כמו מדינה שלמה.
השינוי החל בסוף שנות ה-80. נסיקת השווקים הפיננסיים הולידה דור שלם של כלכלנים חדשים וחלוצי היי-טק. מספר המיליארדרים האמריקאים זינק מ-13 ב-1982 ל-67 ב-1989. עד שנת 2000, השינוי כבר היה קיצוני: אוכלוסיית המיליונרים בארה"ב הגיעה ל-8 מיליון נפש, כמספר התושבים בשוודיה או באוסטריה. הדור הזה לא קיבל את כספו בירושה, אלא בנה את עצמו מבין שורות המעמד הבינוני (פחות מ-10% מהמולטי-מיליונרים של ימינו ירשו את הונם).
העשירים החדשים גם צעירים יותר לעומת אצולת ההון הישנה. "לפני שנות ה-90 רוב האנשים האמידים שהכרתי כבר היו בפנסיה, בשנות ה-60 וה-70 לחייהם", אומר פיטר סקאטורו, מנכ"ל לשעבר בחברת ניהול פיננסי. "כיום העשירים הם בני 30 או 40. רוב החיים לפניהם".
הטירונות משתלמת
העשירון העליון של ימינו זקוק נואשות למישהו (ועדיף שתהיה זו בחורה) שיכול לקחת פיקוד על כל ענייניו השוטפים ולטפל בכל מה שקשור לבית - עניין שנעשה פחות ופחות פשוט. יש לפקח על מנקי הבריכה ומעצבי הגן, על מתקין מערכת הקולנוע הביתי ועל ספר הכלבים. בידי סוכנת הבית בגרסתה החדשה מופקד גם תקציב של כ-2 מיליון דולר בשנה ועליה להזין כל הוצאה לטבלת אקסל.
היא צריכה להיות פריקית מחשבים, שיכולה לתכנת את מערכת התאורה הביתית, להתחבר לאינטרנט בחווה במונטנה ולהפעיל את מערכת האזעקה ממחשב נייד, כשהיא רחוקה מהבית. עליה לתפקד גם כסוכנת נסיעות, שתשיג מקום בטיסה הבאה לפאריס וחדר טוב באחד ממלונות היוקרה בעיר. וכמובן, עליה להנהיג צוות של חדרניות נרגנות, אומנות מתחכמות, שפים קפריזיים ואנשי אבטחה קשוחים.
לקראת סיום מחנה האימונים, חניכיה של סטארקי צריכים להיות מומחים במלאכת פינוק המפונקים. בשלב זה הם כבר הפנימו שעשירים אוהבים את בקבוקי השמפו שלהם מלאים וכך גם את שפופרות משחת השיניים המשמשות אותם, ושאם יש להם ארבעה בתים, סביר שירצו שבכולם יסודרו שידות הלבנים וארונות חדרי האמבטיה באופן זהה לחלוטין - כך שלא יידרשו לשבור את הראש בחיפוש אחר גרביים או גלולות.
רבי המשרתים הטריים גם נחשפים לאחד ממקורות הפחד הגדולים ביותר של אנשים עם כסף - חיידקים. "הם פריקים של בריאות", אומר ריימונד צ'מפיון, המדריך הראשי בסטארקי. "כל כך מוצלחים, שברצונם לחיות לנצח. העיסוק בחיידקים תופש מקום עצום בעולם כזה".
עלות הלימודים במכון סטארקי היא יותר מ-12 אלף דולר. זו עשויה להיות השקעה משתלמת. תפקיד רב-המשרתים נהפך לאחד המקצועות המבוקשים ביותר בארה"ב; רבים כל כך מאזרחי מדינת ריצ'יסטאן נזקקים להם, שהמשכורת ההתחלתית של בוגר "הטירונות של סאטרקי" היא 80-120 אלף דולר בשנה, בלי להזכיר מגורים וכלכלה חינם.
ואיפה רב-השרברבים
סיפור ה"באטלר בום" משקף את כל השינויים שחלו במושג העושר בארה"ב ב-15 השנה האחרונות. כפי שרבי-משרתים זקוקים להכשרה, רוב העשירים החדשים אינם רגילים למשרתים וחשים אי-נוחות נוכח הרשמיות המוגזמת שמאפיינת את הדיאלוג עם צוות התחזוקה של הבית.
דוגמה אופיינית אפשר למצוא בבוב, שעשה הון בעסקות נדל"ן ורכש חווה במערב. הוא, אשתו ושני ילדיהם חיים באחוזה ששטחה יותר מ-3,200 דונם, שבהם מבנה ראשי עצום, סטודיו לאמנות, בקתת ציד ובניינים נוספים. כדי לנהל את החווה שכר בוב צוות של שישה אנשים. לדבריו, לבני המשפחה נדרש זמן רב עד שהתרגלו לחיות לצד זרים. "זה די מוזר, ובכלל לא זוהר כפי שאפשר לדמיין. האנשים האלה נוגעים בכל דבר, החל בתחתונים שלך וכלה בתרופות".
בוב שכר עובדים כדי שהוא ואשתו יוכלו לבלות זמן רב יותר עם ילדיהם, מכיוון שניהול העסק גוזל מהם זמן רב. "כשאנחנו בבית, איננו עוסקים בעבודות בית או בתיקונים וניקיונות. אנחנו רוצים לבלות 55 שעות בשבוע עם הילדים", אמר בוב. אבל לדאבונו, ניהול צוות העובדים גוזל זמן רב והוא מקור לכאב ראש שאי אפשר לזלזל בו.
סוכנת הבית הראשונה של המשפחה היתה שחקנית לשעבר, שהתמחתה באירוח רשמי ורצתה לעבוד בבית שבו מתקיימות מסיבות פאר. במקום זה היא קיבלה את בוב ומשפחתו, שבעבורם "כיף" פירושו רכיבה על אופני הרים ברחבי האחוזה וארוחה שהמנה העיקרית בה היא סלט גדול. בדרך כלל, אחרי ארוחות הערב נהגו בוב ואשתו לקרוא סיפורים באוזני ילדיהם או לצפות בקומדיות משנות ה-40. בוב כמעט אינו לובש חליפות ורק לעתים רחוקות הוא מארגן מסיבות. סוכנת הבית היתה מאוכזבת: "לא היינו העשירים והמפורסמים שאצלם ייחלה לעבוד", אמר בוב.
היא ניסתה בכוח לשנות אותם. בכל יום שישי היתה מכינה ארוחה רשמית למשפחה: בוב, אשתו והילדים נאלצו לשבת סביב השולחן, והסוכנת היתה מגישה להם את האוכל ממגשי כסף. היא אפילו רכשה מגהץ מיוחד, כדי שהמפיות יקופלו למשולשים מושלמים. כשביקשה אשתו של בוב שתקרא לה בשמה הפרטי, הסוכנת השיבה "כמובן, גבירתי". בסופו של דבר עייפו השניים מהמצב ושכרו סוכנת בית חדשה, עובדת בנק לשעבר שמנהלת את הבית כפי שבוב אוהב - כמו עסק.
"כעת הכל ממוחשב. אני מקבל דו"חות מתומצתים בסוף השבוע ואי-מיילים במשך היום. הבית מתנהל כמו עסק, עם חישובי רווח והפסד וכל השאר", אומר בוב. הוא מרוצה גם מהעובדה שסוכנת הבית נהנית מעבודתה. "עבדו אצלנו המון אנשים שהבעתם החמוצה העידה על חוסר הנאה. אנשי הצוות הנוכחיים מבינים שאנחנו אנשים רגילים, ושהם נמצאים אתנו כדי שנוכל לבלות עם הילדים. לדעתי הם מכבדים את זה".
אבל עדיין יש רגעים שבהם תוהה בוב כיצד הפכו חייו למסובכים כל כך. מלבד צוות העובדים, סוכנת הבית, המנקה, העוזרת למנקה, מעצבת הגן ושני הפועלים שלה, מגיעים לבית באופן סדיר, להערכתו, עוד כ-200 עובדים-מומחים. "רק עכשיו נודע לי שיש לנו מומחה לאשלגן, כי אנחנו מגדלים ענבים", אמר, "וישנה האשה הזאת, שבאה למרק את העיטורים הצרפתיים המזויפים שעל הארונות והבחור שבא במיוחד כדי לטפל בברזים הצרפתיים. מתברר שאי אפשר לקרוא לסתם שרברב כדי לתקן ברז צרפתי".
את חייו החדשים מסכם בוב בסיפור על עכבר. "לפני כמה ימים ראינו עכבר בבית. פעם הייתי יכול לקחת מטאטא ולסלק אותו, אבל היום זה שונה. שלחתי מייל למנהל המשק. הוא התקשר לחברת הדברה, והם שלחו אנשים שלכדו את העכבר. בהמשך הורה מנהל המשק לשניים מהעובדים להיפטר מהגופה. חמישה אנשים כדי לטפל בעכבר - במקום אדם אחד עם מטאטא. זה נראה סביר אז, אבל כשחשבתי על זה אחר כך, תהיתי איך הגענו לזה".
רוברט פרנק הוא בעל הטור "דו"ח העושר" ב"וול סטריט ג’ורנל". זהו פרק מספרו החדש "ריצ’יסטאן" (Richistan), בהוצאת רנדום האוס
מדינת העשירים: איפה מוצאים רב משרתים ורב שרברבים?
רוברט פרנק
20.7.2007 / 15:48