ביהמ"ש: מותר להפיץ לשון הרע שמישהו אחר כתב, בתנאי שזה לא בדפוס

מה דינו של אדם שהפיץ ברבים מכתב הכולל דברי בלע ואולם לא הוא זה שכתב אותם? על פי פסק דין שניתן השבוע על ידי בית משפט השלום בתל אביב, אדם כזה יהיה פטור מאחריות על פי חוק איסור לשון הרע.



מוריס אגבבה וחברה הקבלנית שהוא בעליה תבעו אדם בשם מזרחי אברהם בגין פרסום לשון הרע, שלטענתם נעשה על ידו. הפרסום נסב על מכתב אנונימי שהודבק על דלת משרדה של החברה, שבו הואשם אגבבה במעשי עושק, גניבה ואלימות כלפי דיירים שרכשו דירות מהחברה.



בית המשפט דן בתחילה בשאלה האם כטענת החברה, מזרחי הוא שכתב את המכתב, או רק הניח אותו על דלת משרדה של החברה - כפי שטען מזרחי, שיוצג על ידי עו"ד דוד שוב. לאחר ניתוח העדויות קבע השופט חגי ברנר כי אגבבה לא הצליח להוכיח כי מזרחי הוא שכתב את המכתב. אחת הדרכים בהן בחן השופט את נכונות גרסתו של מזרחי היתה בדיקת הכתבה ספונטנית שערך לו במהלך עדותו ושבה התבקש לכתוב מספר מלים על גבי דף נייר, כדי להשוות את כתיבתו עם שגיאות הכתיב שנפלו במכתב. מזרחי עבר את המבחן בהצלחה ולא חזר על השגיאות, ומכך הסיק השופט "שסביר בהחלט להניח כי לא מזרחי הוא שכתב את המכתב".



לאור קביעות אלה דן השופט בשאלה האם עצם הבאת המכתב למשרדי החברה עולה כדי עוולה לפי החוק. לאחר ניתוח החוק קבע השופט שהתשובה לשאלה שלילית. "לנגד עיני המחוקק עמד פרסום במובן של יצירת תוכן משמיץ... הפצה של לשון הרע איננה יצירה של לשון הרע".



השופט קבע כי כאשר מדובר בהפצה של לשון הרע, להבדיל מיצירתה, מוטלת על המפיץ אחריות רק במקרה שבו מדובר בהפצה של דבר דפוס שהודפס בבית דפוס, כלומר עיתון או ספר, וזאת נוכח סעיף 12 לחוק שקובע אחריות של מדפיס ומפיץ של עיתון. בכל מקרה אחר, קבע, "הפצה של פרסום הכולל לשון הרע, אינה מהווה עוולה לפי החוק", שכן לדעתו הדבר דומה לדוור המחלק מכתב בו כלולים דברי לשון הרע, כאשר ברור שאין להטיל אחריות על הדוור. (א 14919/05)