סיבוב קצר בספדה שבנמל תל אביב עושה חשק עז לעבור לגור שם, או לפחות להתקלח. ערימות של מגבות רכות במגוון צבעים מקופלות בקפידה על המדפים הגבוהים, סחלבים יוקרתיים מפוזרים בחלל, מזרקות צבעוניות מפכות חרש והאמבטיות, הו האמבטיות. אחת יפאנית עומדת בקצה, מעוטרת בספרים ונרות ומרמזת על פעילות זוגית רומנטית, לחובבי התקופה הוויקטוריאנית קורצת בצד לבנה-ענוגה על רגליים מעוקלות, ועוד מקסימה מחומר נעים ובלתי מזוהה מחכה במרכז התצוגה בסבלנות רק לכם.
המחירים מרסקים בשניות את החלום. 150 אלף שקל לאמבט, 50 אלף שקל בעבור הכיור העדין שבפינה, 3,000 שקל בלבד והאסלה האיטלקית שלכם. רציתם סאונה? 300 אלף טבין ותקילין. ככה זה כשאתה משוייך לאלפיון העליון.
בשנתיים האחרונות היזמים יעל ומשה ספדה רווים נחת. צפי מחזור המכירות ל-2007 יגיע ל-7-8 מיליון דולר, ולאולם התצוגה המושקע מגיעים השמנה והסלתה - אנשי עסקים, בני משפחות עשירות, חברי כנסת לשעבר וגם אורחים אחרים, כמו אוליגרכים דוברי רוסית מבקשים שיפתחו את המקום רק בשבילם. בעסקה הגדולה ביותר שנחתמה במקום נרשמה שורה תחתונה של 750 אלף שקל בעבור חדרי שירותים ואמבטיה, וזו אינה העסקה היחידה.
אתם משווקים מוצרי פרימיום לאלפיון העליון. מה יקרה במצב של מיתון, לדוגמה?
יעל ספדה: "אין בעיה. המגזר הזה לא סובל לעולם ממיתון".
חומר שחור, חומר לבן
לא תמיד שרתה הצלחה במעונם. הזוג ספדה מתאר דרך ארוכה עמוסת קשיים ובעיקר חובות שבמשך שנים הדירו שינה מעיניהם.
הכל התחיל מטמבוריה בת 20 מטר בדרום תל אביב שקיבל משה ספדה מיד לאחר שהשתחרר מהצבא, כשדודו החליט שהעסק הצולע לא זקוק לנוכחותו. "לקחתי ברזים חדשים ויישנתי אותם", מספר ספדה. "הענקתי להם מראה עתיק. לא התעשרתי מזה, אבל היו אנשים שבאו אלי במיוחד בשבילם".
ב-90' יעל גולדברג עברה עם אמה ליד החנות והשתיים החליטו לקנות ברז חדש לאמבטיה. "קנינו והלכנו", היא מספרת, "אבל למשה היו תוכניות אחרות".
"יצאתי אחריה ואמרתי לשכן: 'זו תהיה אשתי'. עד היום יש לי עד", מספר משה. הוא התקשר למספר הטלפון שהיה על הצ'ק והציע ליעל דייט. "הייתי המומה", היא מספרת. "בעל טמבוריה מדרום תל אביב מציע לי לצאת עמו. מי הוא בכלל?"
משהו בקולו שיכנע אותה לנסות. לאחר חודש עברו השניים להתגורר יחד ושלושה חודשים לאחר מכן נישאו.
השנים חלפו והזוג החליט לעבוד יחד. "משה הוא מומחה לחומר השחור, כל מה שנמצא מתחת לרצפה והקירות", אומרת יעל. "אני חשבתי שאפשר לעשות משהו עם החומר הלבן". לזוג לא היתה אגורה מיותרת והם נטלו הלוואה של 20 אלף דולר, שכרו מתחם סמוך לחנות ויעל שיכנעה ספקים להציג בו את מרכולתם. המתחם חולק לחדרים - חדר אמבטיה אנגלי, חדר איטלקי ועוד.
"זה היה מדהים", היא מספרת "אבל אף אחד לא נכנס. הקדמנו את זמננו. מי חשב לפני יותר מעשור על אמבטיה עם רגליים?"
שנה חלפה והמקום נסגר. החובות נשארו. אליהם הצטרפו גם אלה שנוצרו אחרי שמשה חלה ונעדר מן הטמבוריה במשך ארבעה חודשים. "היינו חייבים לכל העולם 3 מיליון שקל", הוא מספר. "עמדנו על סף פשיטת רגל. הייתי מיואש. יעל החליטה לעשות מעשה".
"עשיתי שני דברים", מספרת האישה הנמרצת. "כתבתי על בריסטול רשימה של כל החובות שלנו והגעתי עם הנושים להסדר פרישה במשך שנה שלמה. במקביל נסעתי לבריטניה שמייצרת את הרולס רויס של מוצרי האמבטיה ושיכנעתי אותם שאנחנו הכתובת שלהם בישראל".
משה הספקן לא האמין ברעיון לרגע - מי יקנה ברז ב-10,000 שקל? הזדעק. "יקנו", ענתה אשתו שטוענת כי כבר אז זיהתה כי בישראל מתבססת שכבת עשירים שמחפשת איכות במחירי עתק.
השלב הבא היה השקת המוצר. "אף אחד לא ידע מי אנחנו וגם לא היה כסף, אבל היינו חייבים להסתכן ולעשות את זה בענק", מספרת יעל. "לקחנו הלוואה של 60 אלף שקל, שכרנו את הבית הסקוטי, קייטרינג משובח ונגני כינור בכניסה. פתחתי דפי זהב והתחלתי להתקשר לאדריכלים. באו 100 איש שלא ידעו שמאחורי כל הסיפור הזה עומדת בסך הכל טמבוריה על סף פשיטת רגל מדרום תל אביב".
ההצלחה היתה מיידית. "כל הגרציות נהרו לדרום כדי לראות אסלה אחת, אמבטיה אחת והרבה קטלוגים", הם נזכרים. "פעם הם נסעו לחו"ל כדי לרכוש לעצמם את הדברים האלה, עכשיו הם היו צריכים רק לשלם".
"הזבוב מדרום תל אביב נהפך לפיל"
בשנת 2000 הבין הזוג, שכבר התפרנס יפה, שכדי לגדול צריך להרחיב את סל המוצרים ("לא כולם אוהבים אנגלי-ויקטוריאני") ובד בבד לעבור למקום גדול יותר שמציע, למשל, אפשרויות חנייה.
"למרות שידענו שקהל הלקוחות שלנו בא מסביבת הרצליה פיתוח, לא התחברתי לאזור התעשייה", מספרת יעל. "למשה היתה הברקה - הנמל".
הם קיבלו האנגר ריק ובתוכו ארבעה עמודים חלודים והחליטו ללכת עד הסוף. "מיליון וחצי דולר השקענו פה", מספר משה. "בחוץ הסתובבו אנשים עם מסיכות אב"כ ואנחנו הכנסנו אמבטיות ב-100 אלף שקל. הקמנו אולם תצוגה עם פיניש של בית יוקרתי".
"זה לא סתם אולם תצוגה", מזדרזת בת זוגו לתקן. "מדובר בהיכל, סטודיו לתרבות הרחצה, המקום שמקדש את הריטואל הקבוע של כל אחד מאיתנו כשהוא נכנס למקום היחיד שבו הוא נמצא חשוף, ללא בגדים ולבד".
המקום אכן נראה מדהים, אבל המבקרים הדירו רגליהם. "היו פה בדיוק אותם דברים כמו בדרום תל אביב, ובאותם מחירים בדיוק, אבל אנשים נבהלו", מסבירה יעל. "הזבוב הקטן מדרום תל אביב נהפך פתאום לפיל. מבחינה פסיכולוגית היה נדמה לאנשים שמקום כל כך מושקע חייב להיות גם הרבה יותר יקר".
שוב ראה הזוג איך חלומו הולך ומתפורר. שנתיים קשות החזיקו מעמד כשהם עושים ככל שביכולתם לקרב אליהם אדריכלים: הקימו מועדון לקוחות, הזמינו להרצאות מקצועיות במקום, לקחו קבוצות נבחרות לסיורים בחו"ל ואף הוציאו מגזין מקצועי יוקרתי. אט-אט הוטמע המותג והמקום המה אדם.
"עשינו סוויץ' לכל הענף", אומרת יעל משפט שמתחריה לא יסכימו עמו מן הסתם. "מכיוון שהבאנו תחרות אמיתית, הן ברמת המוצרים והן ברמת התצוגה, הבינו המתחרים שאין להם ברירה אלא להתיישר ולקבוע סטנדרטים חדשים בענף".
הימים הקשים של בני הזוג ספדה חלפו מזמן. העסק רווחי ומעסיק עשרות עובדים. בימי שישי ושבת המקום סגור. "גם אנחנו רוצים לטייל", אומרים בני הזוג. "מי שמחפש אותנו ימצא גם במשך השבוע".
אפשר כבר לנוח על זרי האמבטיה?
"לגמרי לא. באחרונה הרחבנו את המותג שכולל כעת גם טקסטיל ושטיחים ויכלול בעתיד תחומי לייף סטייל נוספים לבית".
הרחבה דורשת הון. אתם מחפשים שותפים?
"בשלב זה אנחנו מסתדרים יפה בעצמנו".
אם יגיע בעל הון ויציע לכם למכור לו את העסק?
(מביטים אחד בשני בחיוך) "תמורת המחיר הנכון ניכנס למשא ומתן".
yazam@TheMarker.com
משה ויעל ספדה: מטמבוריה בדרום תל אביב לשיווק מוצרי פרימיום לאלפיון העליון
טלי חרותי-סובר
22.7.2007 / 10:10