קילוח דקיק בלבד של חיטה חודר את החומה במעבר קרני אל רצועת עזה. מסופי כרם שלום וסופה גויסו חלקית כתחליף מאולתר לקרני, אך הקיבולת המירבית שלהם נמוכה ב-50% מזו של קרני.
כמות הסחורות הישראליות שמצאו את דרכן ביוני אל 1.5 מיליון לקוחות פוטנציאליים הנצורים ברצועה צנחה בכ-60%. שקט יחסי שורר כרגע בעזה, וזה אולי רגע מתאים להזכיר כמה מהמפסידים הגדולים והמפתיעים של הסגר.
המשק הישראלי, למשל, שאיבד כרבע משוק היצוא הפלשתיני, הוא מפסיד ברור. הנתונים מראים כי הרשות הפלשתינית שנייה רק לארצות הברית כיעד ליצוא הישראלי - יותר מבריטניה, צרפת או יפאן, למשל. ב-2005 הסתכם היצוא הישראלי לרשות ב-2.5-2.7 מיליארד דולר, וב-2006 קטן היצוא בכ-5%.
אבל לא רק יצואנים כמו נשר או רב-בריח חווים פגיעה במכירותיהם. גם מגדלי פירות, למשל, המשווקים כעת את גידוליהם לשוק הישראלי אך מקבלים תמורה פחותה - עקב הסגר, משלוחי פירות שהיו מיועדים לעזה הופנו לשוק הישראלי וגרמו לירידת מחירים.
גם סוכני המכס והמשלחים למשל, שאת דאגותיהם ביטא בצורה נוקבת שלמה שרון, יו"ר ארגון הגג של סוכני המכס והמשלחים, שהתריע לפני שבועיים בפני מנכ"ל האוצר על בעיה "מהחמורות שידעה מערכת סחר החוץ הישראלית" - העובדה שמטענים המיועדים לעזה נערמים במסופים עורפיים של הנמלים או במחסנים שונים "וצוברים עלויות אחסנה כבדות במיוחד".
אין ספק כי הסקטור הפרטי הפלשתיני הוכיח חיות רבה, מפתיעה כמעט, במהלך שנים שבהן חווה סביבה כלכלית קשה. אבל הנתונים מצביעים על ירידה עקבית בתוצר הפלשתיני, והפער מול ישראל, מועמדת חדשה לחברות ב-OECD, גדל בצורה מבהילה.
אם ב-2006 היה התמ"ג לנפש בישראל כ-22 אלף דולר, אצל הפלשתינאים הוא היה 1,000 דולר.
היצוא מעזה כמעט חוסל בשליפה ביורוקרטית אחת, תגובה מהבטן ולאו דווקא מהראש. הסקטור הפרטי היצרני בעזה, כולל החקלאים, מהווה את המעמד הבינוני המתון והפרגמטי.
סגירת היצוא תגביר מיידית את האבטלה הגבוהה בלאו הכי ותגרום להקצנתו של הסקטור הפרטי ואולי אף לחיסולו. עזה עניה עוד יותר תגרום גם למתונים לאבד את שארית תקוותם ותצרפם למעגל תומכי החמאס.
פוליטיקאים שונים מבקשים באבחת לשון "לחנוק את עזה", ואף מעלים הצעות הזויות לנתק אותה מחשמל ומים. בלי להתייחס להיבטים המוסריים וההומניטריים של הצעות אלה, ובלי להביא בחשבון את התגובות הצפויות של הקהילייה הבינלאומית ושל מדינות הליגה הערבית - האם לקחו המציעים בחשבון את השפעת החנק על החונק עצמו?
הצעות הרסניות כאלה יכולות לקום רק על בסיס תפישת הקונפליקט כמשחק סכום אפס, שבו הפסד של צד אחד הוא בהכרח רווח של האחר. אבל במציאות שבה שתי הכלכלות קשורות ומשורגות זו בזו, שני הצדדים ירוויחו יחד - ויפסידו יחד.
מרכז פרס לשלום, בשיתוף ארגון הסחר הפלסטיני PalTrade, פירסם בדצמבר 2006 מחקר כלכלי ראשון מסוגו בשם "הפוטנציאל הבלתי ממומש". המחקר מבוסס על ניתוח כמותי ואיכותי של שיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל לפלשתינים ועל ראיונות עם יותר מ-150 אנשי עסקים ונציגי ארגונים רשמיים ועסקיים כדי לזהות את הפוטנציאל הכלכלי הבלתי ממומש בין הצדדים.
מחקר זה מצביע על אפשרויות כלכליות עוצרות נשימה שייפתחו בפני ישראלים ופלשתינאים גם יחד, שניתן להשיגם במהלך שנים ספורות של יציבות מדינית וביטחונית. היצוא הישראלי צפוי לגדול ביותר מ-17 מיליארד דולר (כולל לגוש הסחר הערבי).
יותר מ-400 אלף מקומות עבודה חדשים בשוק העבודה הישראלי - בעיקר משרות של "כלכלה ישנה" - יכולים להוות תשובה ייחודית לבעייה תעסוקתית חריפה בשוק זה, שאין לה כל תשובה כיום.
במקביל, היצוא הפלשתיני צפוי לגדול ל-11 מיליארד דולר (לעומת 500 מיליון ב-2005). שוק העבודה הפלשתיני, שהעסיק 600 אלף איש ב-2005, יוסיף 500 אלף מקומות עבודה חדשים וייתן תשובה חסרת תחליף לחברה פלשתינית המתאפיינת במספר גדול של צעירים ואשר גדלה בקצב שנתי של 8%-6%.
לפני שסוגרים, חונקים, ובעיקר תופסים כותרות, ראוי להכיר את העובדות. בתוך כמה שבועות יתמוטט הסקטור העסקי בעזה, ובין המפסידים הגדולים תהיה גם ישראל. מבחינת האינטרס הישראלי המובהק, טוב יעשו ראשי המשק והמגזר העסקי הישראלי - כפי שכבר עשו בעבר - אם ישמיעו את קולם כדי לעצור את המפולת.
הכותב הוא מנהל המחלקה לעסקים וכלכלה במרכז פרס לשלום
החנק על עזה חונק אותנו
רונן לשם
23.7.2007 / 8:51