בסוף השבוע שעבר עלה יואל בראל, 36, בעל חברת ההיי-טק טרסוס, על טיסה לסינגפור, שבה ישהה, כפי שהוא מתכנן, לפחות שלוש שנים. בראל, פיסיקאי במקצועו, עתיד ליישם במדינה זו שיתוף פעולה עם חברה מקומית (שמנהלה ישראלי) בתחום ייצור מערכות לפיתוח תוכנה.
אין זו הפעם הראשונה שבראל יוצא לשליחות במדינה האסיאתית, בעלת אחת הכלכלות התחרותיות בעולם. לפני תשע שנים הוא נשלח לשם מטעם החברה האמריקאית סנגרד ביזנז אינטגריישן כמנהל התמיכה הטכנית ובהמשך כמנכ"ל אזור מזרח אסיה של החברה.
בראל, שנסע לסיגפור עם רעייתו נטע וילדם, הוקסם מהמדינה וגמר אומר בליבו לשוב ולפעול בה. הפעם הוא נסע לשם עם משפחתו שנוסף לה בינתיים ילד שני.
בראל הוא אחד מאלפי עובדים ישראלים (אין נתון מדויק) העוברים מדי שנה מישראל לאחת המדינות המפותחות כדי לשמש שם כנציגי החברות, בתחום השיווק, המכירות, התמיכה הטכנית וגם בתחום הניהול עצמו.
לפי הערכות בענף ה-Relocation, רוב הישראלים המוצבים בחו"ל מטעם חברות שונות הם עובדים בדרגות הביניים או מעט למעלה מזה. כ-60% נשלחים לארה"ב והיתר - לאירופה, מזרח אסיה ואזורים אחרים.
"הסיבה הראשונה שבגללה החלטתי לחזור לסינגפור היא הרווחה הכלכלית המובטחת בה", אומר בראל. "המס המוטל שם על עבודה הוא בשיעור של עד 20%, אך השיעור האפקטיווי הוא 8% בלבד.
התשלומים לביטוח לאומי, מס בריאות ומע"מ נמוכים יותר. בנוסף, עלות המחיה שם נמוכה - מחירה של ארוחה משביעה לאדם היא 7 שקלים - דבר המאפשר לחסוך סכום לא קטן במהלך העבודה במדינה זו".
לדברי בראל, הסיבה השנייה שהניעה אותו לנסוע לסינגפור היא החשיפה לחוויות חדשות, לתרבות אחרת. "בסינגפור פגשתי אנשי היי-טק סינים, מאלזים והודים, כאלה שאין כמעט סיכוי שאכיר בישראל. השהייה בסינגפור גם העניקה לי הזדמנות לקפוץ ולבקר במדינות שהטיסה אליהן מישראל יקרה מאוד, כגון אוסטרליה, ניו זילנד ופפואה ניו גיני".
החיסרון העיקרי עליו מצביע בראל בנוגע לשהותו בסיגפור הוא מזג האוויר. "כל השנה מזג האוויר חם, סביב 30 מעלות עם לחות של 90%, ובקיץ זה גם מלווה בגשם. זה מחייב להימצא כל הזמן, במידת האפשר, תחת מיזוג אוויר", הוא אומר.
בראל מזהיר את השוהים בסינגפור להיזהר כמפני אש מפני שלושה דברים. סמים - גם קלים - פורנוגרפיה (אפילו אם מדובר בהקרנת סרטים כחולים בבית) ונשיאת נשק. "נתפסת בהקשר לאחד מאלה? אתה צפוי לעונש כבד, לעתים אפילו עונש מוות", הוא אומר.
עצתו של בראל לאנשי עסקים ולשליחי חברות ישראליות הפוגשים את עמיתיהם הסינגפורים: עולם העסקים ויחסי העבודה במדינה זו מתנהלים באופן דקדקני ומסודר, בלי אלתורים. בעת שאתה מנהל משא ומתן עם נציגי חברה מקומית, דע כי בעצם לא סיכמת דבר, עד שלא הגעת לבוס הגדול. הוא, ורק הוא, רשאי לחתוך עניינים.
משה סידון, 40, יצא לשליחות בבריטניה מטעם חברת ההיי טק אמבלייז, הרשומה בבורסה של לונדון, אך המטה שלה ממוקם בישראל. סידון שימש במדינה זו מלווה מקצועי של אחד הלקוחות הגדולים של אמבלייז, שגם מימן את הוצאות שכירת הדירה שלו בעיר לידס ואת אחזקת הרכב שלו (המשכורת עצמה שולמה לו על ידי אמבלייז).
סידון מציין שהשליחות בבריטניה שיפרה משמעותית את מצבו הכלכלי. "ההכנסות שלי בבריטניה היו גבוהות פי שניים מאשר בישראל", הוא אומר. "למרות ששהיתי בלונדון שנה אחת בלבד, הצלחתי לחסוך סכום נכבד עד לשובי לישראל".
על התרבות העסקית בבריטניה אומר סידון: "הכל שם פורמלי מאוד יחסית לישראל, ואפילו לעומת איטליה או פורטוגל. לפגישה ראשונה עם נציג של חברה, או לצורך פרזנטציה, חייבים לבוא לבוש בחליפה. אל תחשוב אפילו לבוא לא מוכן למצגת שתערוך לקולגות, שלא לדבר על הפגישה הצפויה לך עם מנכ"ל החברה המקומית.
"בריטניה אינה המקום לאלתורים או לאי פורמליות. ועוד דבר: הפגישה הראשונה נועדה בדרך כלל רק למטרת 'שבירת הקרח'. רק בהמשך יבואו הפגישות התכליתיות".
היתרון העיקרי שסידון מוצא במעבר של עובד לחו"ל הוא, מלבד התועלת הכלכלית, רכישת שליטה טובה יותר בשפה. יתרון אחר- הכרת השוק בחו"ל באופן בלתי אמצעי, דבר שעשוי לסייע לעובד לאחר השתלבותו מחדש בחברה בישראל.
יתרון נוסף הוא, לדבריו, היכולת "לראות את אירופה מקרוב". סידון מוצא חסרון עיקרי אחד ביציאת עובד לחו"ל: הפגיעה האפשרית במעמד שהעובד רכש בחברה השולחת. לדבריו, עובדים רבים שהוצבו בחו"ל, גילו בשובם שהתפקיד אותו הם מילאו בחברה בישראל נמסר לעובד אחר וכי עליהם להתפשר, לפחות זמנית, על משרה חלופית, פחותת ערך יחסית. "עובד המוצב בחו"ל מרוחק ממוקדי קבלת ההחלטות בחברה. הוא מגלה שעניינים חשובים, גם כאלה הנוגעים לו אישית, נחתכים בלא ידיעתו, וזה מתסכל".
רו"ח יורם נוצר (67) כיהן כשליח בנק הפועלים בניו יורק בשנות ה-80, במשך שש שנים, בהן שימש כמנהל מחלקת הביקורת של הבנק בצפון אמריקה. לדבריו, שיקוליו של עובד צעיר האם להסכים להצעה להישלח לחו"ל חייבים להיות שונים משיקוליו של עובד מבוגר.
"עובד בן 25-30 העובר לעבוד בחו"ל למשך שנה-שנתיים, לא צריך לדאוג. כשישוב לישראל הוא ישתלב בלי קושי מיוחד בעבודה אחרת. לעומת זאת, עובד בגיל 45 ומעלה, חייב, בטרם יסע, לדאוג לכך שבשובו יהיה מקום עבודה בו יוכל להיקלט", טוען נוצר.
"אני ממליץ לעובד הנשלח לחו"ל מטעם החברה, שלפני קבלת ההחלטה אם לנסוע, שיסכם בכתב עם הממונה עליו או עם הנהלת הארגון כי מעמדו התעסוקתי לא ייפגע עם שובו", מדגיש נוצר.
"בענף ההיי-טק העניין פחות קריטי כי קל יחסית לשלב את העובד מחדש בעבודה באותו מעמד, אך מי שאינו מועסק בחברת היי-טק וגם אינו צעיר, עלול להתקשות להשתלב מחדש ולכן אליו לדאוג לעצמו מבעוד מועד, לפני כל דיבור על נסיעה", מוסיף נוצר.
עצה אחרת שמנדב נוצר היא לערוך "חקר שוק" על מדינת היעד בסיוע עמיתים ששהו בעבר באותה מדינה וגם לסכם עם החברה השולחת את כל הפרטים הקטנים הקשורים למעבר. "רצוי להיוועץ בבעלי ניסיון בנוגע לאזור המדויק שבו כדאי לשכור דירה: אם מדובר באזור שבו מתגוררים ישראלים נוספים ו/או מצויים בו מוסדות חינוך מתאימים לילדי ישראלים, זהו יתרון", הוא אומר.
נוצר מוסיף כי לפני היציאה לשליחות, כדאי לעובד לערוך נסיעה מקדימה למדינת היעד, רצוי בלוויית בת הזוג, כדי להתרשם מקרוב מאופי המקום.
געגועים הביתה
חנן חביב (36), שותף במשרד עורכי הדין הרצוג-פוקס-נאמן, עבר לפאלו אלטו שבקליפורניה באופן עצמאי, בלא שנשלח על ידי חברה כלשהי.
"בקיץ 99' סיימתי תואר שני במשפטים באוניברסיטת מישיגן. במקביל, רעייתי מירב היתה בין הזוכים בהגרלת הגרין קארד. שני הדברים הוליכו אותי להחלטה לנסות את כוחי בעבודה זמנית בארה"ב. יצרתי קשר באמצעות האינטרנט וגם בסיוע משרדי עריכת דין בישראל עם עשרות משרדי עורכי דין בארה"ב המייצגים חברות טכנולוגיה. התקבלתי למשרד העוסק במשפט עסקי וייצוג חברות טכנולוגיה וקרנות הון סיכון והמעסיק 700 עורכי דין, ונסענו לפאלו אלטו עם ילדתנו הקטנה מיה".
משפחת חביב שהתה בפאלו אלטו שש שנים, במהלכן עבדה מירב כמורה לעברית בבית ספר יהודי ליד סן פרנציסקו. "יכולנו להישאר שם עד היום, אך רעייתי, שתגעגעה לבני ההמשפחה שנותרו בישראל, התחילה ללחוץ שנחזור", אומר חביב. "גם אני הגעתי בהדרגה למסקנה שהמקום בו שהינו אינו מתאים כדי לגדל בו ילדים וגם אינו מקום להזדקן בו.
"אז נכון שנמשכנו לנוחות ולרוגע שבחיים בפרוור נחשב בקליפורניה ולעובדה שכוח הקנייה שלנו שם היה גדול פי 1.5-2 לעומת זה שבישראל, אך החלטנו שאין טעם למרוח את שהותנו זמן נוסף כי הרגשנו שאם נחליט להישאר שם 'עוד קצת', הסיכויים שנשוב לישראל אי פעם ישאפו לאפס. גם ידענו שככל שנדחה את שובנו לישראל, ההסתגלות למעבר תהיה קשה יותר".
הנסיעה הזו היתה שווה בכלל?
"ועוד איך", משיב חביב. "ראשית, האנגלית שלי זורמת. שנית, בדף קורות החיים שלי מופיעה השורה הקובעת שרכשתי ניסיון מקצועי בארה"ב. זה פותח לי דלתות לחברות ישראליות שיש להן קשר עם ארה"ב".
היועץ הארגוני ד"ר אברהם אופק אומר שתופעת הרילוקיישן היא חלק מהגלובליזציה שבמסגרתה חברות בינלאומיות מפתחות אתרי ייצור ו/או שיווק קרוב ללקוחות שמעבר לים, דבר המחייב אותן לפתח מערך שלם של עובדים שיהיו מוכנים להישלח לאזורים אלה.
"לא מעט חברות היי-טק שאני מכיר מחזיקות בישראל את המטה שלהן, בעוד שתחום פיתוח התוכנה שלהן נעשה בהודו, באמצעות עובדים הודים כשלידם מועסקים כמה ישראלים", הוא אומר. "אתרי ההתקנה של אותה חברה נמצאים בארה"ב או באירופה וגם בהם מועסק צוות אינטגרטיווי של ישראלים ומקומיים. רוב הישראלים הללו הם תוצר של Relocation".
לדברי אופק, בלא מעט מקרים הכשל בתהליך ה-Relocation נעוץ בבחירה לא נכונה של העובדים המיועדים לשליחות או באי הכנתם של עובדים אלה לקראת שהותם בחו"ל. "קיימות חברות המחליטות לשלוח לחו"ל את העובד הטוב ביותר מבחינת ביצועיו, נאמנותו, יושרו וכדומה", הוא אומר.
"אלא שעניין אחד לא נבדק לגבי אותו עובד: שאלת התאמתו לשהות במדינה אחרת. החברות מוותרות משום מה על שלב ההכנה של אותו עובד לקראת המעבר לחו"ל. וכך, העובד השליח מגיע למקום כהונתו, נתקל בקשיי קליטה, נתקף בהלם תרבותי וביצועיו נמוכים. בעקבות זאת משתבשת הערכת המנהלים בישראל כלפיו ועם שובו לישראל כבר אין מתייחסים אליו כאל עובד מוצלח כבעבר. התוצאה תהיה שעובד זה, שבטרם יציאתו לחו"ל כיהן בתפקיד בכיר בארגון, עשוי לאבד את מעמדו ויאלץ להסתפק בתפקיד זוטר יחסית".
לעבוד בחו"ל: איך משפיע המעבר על אלפים היוצאים מדי שנה לחו"ל כשליחים וכעובדים של חברות ישראליות
חיים ביאור
24.7.2007 / 9:13