אמנון סטרשנוב: הבוררות בעניין אלי ארוך לא היטיבה ען כלי הבוררות; אנשים חוששים לפנות לבוררות ולא בצדק

בפברואר 2006 געש ורעש שוק ההון. שופט בית המשפט העליון המנוח, יעקב מלץ, פסק לטובת שחקן המעו"ף אלי ארוך פיצוי פנטסטי של כ-96 מיליון שקל מחברת כלל פיננסים. החברה כינסה מסיבת עיתונאים היסטרית, ואביגדור קפלן, מנכ"ל חברת האם כלל ביטוח פנסיה ופיננסים, התייצב בעצמו מול המצלמות והכריז כי "מדובר בפסק בוררות הזוי, פרדוקסלי, המבוסס כולו על רצף איומים של שנים רבות". בהמשך הודיע: "הנחיתי את כל עובדי החברה כי מעתה לא יופיע סעיף בוררות בשום הסכם מסחרי, אלא נפנה היישר לבית המשפט שכן על הסכם בוררות לא ניתן לערער".



קפלן שם את האצבע על אחת החולשות הגדולות ביותר של הבוררות ככלי אלטרנטיווי לפתרון סכסוכים - החשש מהכרעה סופית שאינה ניתנת לערעור. רבות דובר על העומס בבתי המשפט ועל הדרכים להפחיתו ולקצר את תורי ההתדיינויות ואת משך ההליכים בבתי המשפט. אחת הדרכים המוצעות זה שנים היא הגברת השימוש באמצעים אלטרנטיוויים לפתרון סכסוכים ADR (Alternative Dispute Resolution), הכוללים משא ומתן, גישור, פישור ובוררות. המדינה עצמה לא ניגשת להליכי בוררות - על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה.



מנתוני מערכת בתי המשפט מתברר כי מספר התיקים שנפתחו לאישור או ביטול פסק בורר ב-2005 הסתכם ב-643 בלבד, וב-2006 על 642. לאלה ניתן להוסיף תיקים שהוצאו ממערכת בתי המשפט החוצה לבוררות או לגישור, על אף שישנה חפיפה לא מבוטלת בין תיקים שהוצאו מהמערכת לבוררות לתיקים שהגיעו אליה לצורך אישור או ביטול פסק בורר. ב-2005 הוצאו ממערכת בתי המשפט 363 תיקים לבוררות, 3,118 לגישור חיצוני ו-4,797 תיקים לגישור פנימי במערכת המשפט. ב-2006 הוצאו מהמערכת 342 תיקים לבוררות, 3,202 לגישור חיצוני ו-4,889 תיקים לגישור פנימי במערכת המשפט.



נתונים אלה אינם משקפים את שוק הבוררות באופן מלא, שכן תיקי בוררות רבים אינם מתחילים בהפניה של בית המשפט, אלא ביוזמת הצדדים מראש או על פי הסכם. ייתכן גם שקיים מספר זעום של תיקי בוררות, שאינם מובאים לאישור או לביטול פסק בורר. כך או כך, אפילו אם נניח לטובת הסטטיסטיקה שאף לא אחד מהתיקים שהוצאו מהמערכת לבוררות ב-2005 ו-2006 חזר אליה לצורך אישור או ביטול פסק בורר (הנחה מופרזת ולא מציאותית), עדיין נקבל שב-2005 היו בישראל 1,006 תיקי בוררות שהגיעו או יצאו מהמערכת. ב-2006 היו 984 תיקים כאלה. לאלה יש להוסיף עוד כ-8,000 גישורים בשנה. שוק ה-ADR בישראל, בכללותו, מגיע אם כן לכ-10,000 תיקים בשנה.



אם נצרף למספר זה את התיקים שמקורם לא בבית המשפט או שלא הגיעו לאישור או ביטול בבתי המשפט, ואת מספר הגישורים שנעשים מחוץ לבית המשפט, ושאין נתונים לגביהם - יכלול שוק ADR בישראל כ-18 אלף תיקים.



בחינת מספר הבוררויות המנוהלות על ידי משרדי עורכי הדין מאששת את הממצאים הכמותיים. אם במשרדי עורכי הדין הגדולים מנוהלות מאות תביעות, הרי שתיקי הבוררות המנוהלים על ידם ספורים בדרך כלל ואינם עולים על עשרה.



כאשר מדובר על מיליון תיקי בית משפט חדשים בישראל מידי שנה, יוצא ששוק ה-ADR מקיף לכל היותר כ-1.8% מהתביעות בישראל, ושוק הבוררות כ-0.2% מהתביעות. מובן כי אין באלה כדי להקל באופן מהותי על תופעת העומס בבתי המשפט.



להתגבר על פחד הבוררות



לשופט בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר, אמנון סטרשנוב, יש פתרון לקפלן ולכל החוששים מכלי הבוררות. סטרשנוב עומד מזה שלוש שנים בראש המוסד הישראלי לבוררות עסקית על שם פרופ' סמדר אוטולנגי המנוחה, שייסדה אותו ב-1991, ביוזמה משותפת עם דן מרידור ובני גילרמן יו"ר איגוד לשכות המסחר. לדעת סטרשנוב, המנגנון שקיים במוסד לבוררות מתגבר על מירב הקשיים המיוחסים למכשיר הבוררות, כפי שהוא מוסדר על בחוק הבוררות.



כללי המוסד לבוררות עסקית מחייבים הנמקה של פסק בורר. בנוסף, עם קבלתו את התפקיד לאחר מותה של אוטולנגי, החליט סטרשנוב להנהיג במוסד אפשרות לערעור על החלטות הבוררים הפועלים במסגרתו. ההחלטה לכלול סעיף ערעור בהסכם בוררות נמצאת בסמכות הצדדים ונעשית בהסכמה.



לדברי סטרשנוב, הבוררות היא הפתרון הטוב ביותר לצדדים הנמצאים בסכסוך משפטי. "אילו תיקים בבית המשפט היו מסתיימים תוך חצי שנה עד שנה", הוא אומר, "לא היה צורך בבוררות. אך מאחר שלא זה המצב, עדיף ללכת להליך שהוא הרבה יותר מהיר וקצר".



המוסד מאגד כיום כ-70 בוררים מתחומים שונים. כדי להיכלל ברשימת הבוררים, יש צורך ב-8 שנות ותק בתחום המומחיות של הבורר. בין הבוררים נכללים שופטים מחוזיים בדימוס כמו אורי שטרוזמן ונתן עמית, וכן עורכי דין בכירים, רואי חשבון, כלכלנים, מהנדסים ובעלי מקצועות אחרים. "כאשר מגיעה אלי פנייה כנשיא המוסד, אני יכול למנות בורר על פי מקצועיותו", אומר סטרשנוב.







המוסד לבוררות מנוהל בפועל על ידי עו"ד גילה רבינוביץ. "כאשר מגיעה פנייה מן הצדדים או בהפניית בית המשפט או על פי סעיף שנכלל מראש בחוזה, אנחנו בודקים את נושא הסכסוך והאם הצדדים מעוניינים או שאינם מעוניינים בשופט בדימוס", אומר סטרשנוב. "בפירוק שיתוף, למשל, רצוי שיברור רואה חשבון. בליקויי בנייה - מהנדס או משפטן שהוא גם מהנדס. לאחר שאני מאתר בורר מתאים, אני לא כופה אותו על הצדדים. אני מגיש להם רשימה של 3-4 בוררים אפשריים והם בוחרים בהסכמה את הבורר מתוכה".



לדברי סטרשנוב, על אף הנגישות למוסד לבוררות על פני בוררויות עסקיות פרטיות, רוב הצדדים - כ-95% - המגיעים להתדיין בפני המוסד מיוצגים על ידי עורכי דין.



תעריף ניהול בוררות במוסד זול באופן יחסי לבוררויות אחרות. שעת בוררות אצל בורר פרטי בעל שם יכולה להגיע ל-350-400 דולר בשעה, בתוספת הוצאות כגון שכירות מקום הבוררות ומוניות לבורר. לעומת זאת, במוסד תעלה בוררות עד לגבול של 150 אלף שקל - 350 שקל בשעה לכל צד. בתביעה עד מיליון שקלים, ישלם כל צד 600 שקל בשעה. הבורר מקבל מחצית משכר הטרחה, והמוסד את המחצית השנייה. בנוסף, בבוררות רגילה ייגבה תשלום גם ובעיקר עבור שעות העבודה, הלימוד והכתיבה של הבורר, ואילו במוסד לבוררות נגבה תשלום רק עבור שעות שמיעת הדיונים בתיק.



לכך יש להוסיף דמי פתיחת תיק בסכום של 0.5% עד 0.8% המשולמים ישירות למוסד, על פי גובה התביעה. ככל שהתביעה גדולה יותר, דמי פתיחת התיק פוחתים.



תדמית עממית



לדברי סטרשנוב, במוסד לבוררות מתנהלים 80-100 תיקים בשנה. רוב הבוררויות הן מסחריות, עסקיות, קניין רוחני ופטנטים. התדמית העממית של המוסד מביאה אליו, באופן טבעי, סכסוכים בעלי סיכון כספי שאינו גבוה באופן יחסי - עד 150 אלף שקל. עם זאת, אומר סטרשנוב, "התנהלו כאן כבר תביעות על 35 מיליון שקל ו-20 מיליון שקל". לדבריו, "למוסד יש גם משמעות חברתית - לתת פתרון לסכסוכים קטנים".



סטרשנוב מציין בסיפוק משרדים מסחריים גדולים שניהלו בוררויות במסגרת המוסד, כגון נשיץ-ברנדס ופירון, אך הוא עצמו אינו משמש בורר במוסד, וזאת משתי סיבות: האחת, כנשיא המוסד הוא מצוי בניגוד עניינים, שכן אם היה מנתב תיקים לעצמו, בוררים אחרים ודאי לא היו שבעי רצון מכך; שנית, שכר הטרחה שהוא גובה כבורר פרטי, גבוה לאין שיעור לעומת זה שניתן היה לשלם לו במסגרת המוסד.



אחת התועלות המובהקות של בוררות היא קיצור ההליכים. ואכן, על פי תקנון המוסד לבוררות, בוררות אמורה להימשך 6-12 חודשים. פסק הבוררות יינתן תוך 30 ימים מתום ההליך. "רק אני מוסמך לאשר ארכה", אומר בסיפוק גלוי השופט סטרשנוב.



הסכם הבוררות הסטנדרטי של המוסד לבוררות מתייחס לארבעה מרכיבים: תחולת סדרי הדין, דיני הראיות, הדין המהותי וחובת ההנמקה. "ברוב המקרים הצדדים מסכימים לוותר על סדרי הדין ודיני הראיות משום שהם לא רוצים להיות כבולים בפרוצדורה. בדרך כלל, הצדדים עומדים על תחולת הדין המהותי. זה יכול להיות כל דין מהותי - ישראלי, אמריקאי, הולנדי ואף דין תורה.



"אחד היתרונות המרכזיים של כללי המוסד לבוררות, הוא חובת ההנמקה הקבועה בהם. במהופך מברירת המחדל לפי חוק הבוררות, כללי המוסד קובעים כי פסק הבוררות יהיה מנומק, אלא אם הצדדים להסכם הבוררות קבעו אחרת", אומר סטרשנוב. לדבריו: "אנחנו חושבים שחובת הנמקה זה דבר חשוב ומרכזי. גם אם יש קושי לבטל פסק בורר על פי המצב החוקי הקיים, קיימת חשיבות שהפסק יהיה מנומק, כדי שהצדדים יקבלו מענה לטענותיהם.



"בעניין אלי ארוך, אם הצדדים היו מקפידים על חובת ההנמקה ייתכן שלא היו מגיעים לאן שהגיעו. אני חושש שהבוררות בעניין אלי ארוך לא היטיבה עם כלי הבוררות, אם לנקוט לשון המעטה. אני חושש שיש כיום יותר חשדנות וחשש לפנות לבוררות, ולא בצדק".



יתרון משמעותי נוסף של המוסד לבוררות הוא כלי הערעור. ככלל, על פי החוק, אין אפשרות ערעור על פסק בורר. האפשרות היחידה היא להגיש בקשה לביטול פסק בורר, וזאת ייעשה אך ורק בהתאם לעשרה מבחנים קפדניים ונוקשים. בפועל, האפשרות לבטל פסק בורר בבית המשפט נדירה ביותר.



"אחת הטענות הקשות ביותר נגד כלי הבוררות היא שמדובר בהחלטה סופית שאין אחריה ערעור. זה אחד הדברים שמרתיעים אנשים מלפנות לבוררות. לכן החלטתי לפני שלוש שנים להכניס ערכאת ערעור בדן יחיד או בשלושה בוררים, על פי החלטת הצדדים. זה נראה לי הפתרון הראוי ביותר. יש הממליצים לאפשר ערעור לבית המשפט, אך זה לא פותר את בעיית העומס על בתי המשפט", אומר סטרשנוב.



המתנגדים לשיטה, טוענים כי יש בה כדי לפגום במהירות וביעילות של כלי הבוררות. על כך משיב סטרשנוב כי גם הליך הערעור הוא הסכמי, ובלשונו "ירצו יסכימו על ערעור, לא ירצו, לא יסכימו". לדבריו, "עד היום היתה הסכמה בין צדדים לבוררות על הליך של ערעור בעשרה מקרים, מתוכם רק אחד באמת הגיע לערעור. ערעור זה עדיין תלוי ועומד בפני השופט בדימוס אורי שטרוזמן כדן יחיד". כדי שהליך הערעור לא יגרום לדחיות ממושכות יתר על הנדרש, קובע תקנון המוסד כי על ערכאת הערעור לסיים את מלאכתה בתוך 90 יום.



לדברי סטרשנוב, מוסד הבוררות הוא היחיד כיום בישראל המציע בוררות עם ערכאת ערעור פועלת ומתפקדת. בהערת אגב של שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, הוא תהה האם אין מקום לקבוע בחוק מנגנון ערעור דומה על הליך הבוררות, כמו זה הקיים במוסד לבוררות. גם הצעת חוק לתיקון חוק הבוררות, שהציעה לשכת עורכי הדין, קובעת מנגנון דומה.



לדברי סטרשנוב, "נושא הבוררות עדיין לא תפש תאוצה בישראל - כדי להקל על מערכת המשפט ולתת פתרון יעיל, מהיר וזול לסכסוך משפטי. אני מציע לקברניטים שבמקום להתקוטט ביניהם יעשו רפורמה שבמסגרתה יועברו תיקים רבים ככל שניתן לבוררויות וגישורים, כדי להקל על העומס הבלתי נסבל".