חשבון הגז של מימן

נברשות הקריסטל, התלויות במשרדי שותפות הגז הישראלית-מצרית EMG שבקהיר, היו עדות לפני שנתיים לפגישה מתוחה במיוחד. מצדו האחד של השולחן ישבו איש העסקים המצרי חוסיין סאלם והיו"ר לשעבר של חברת הגז המצרית, מוחמד טאווילה, שגויס כדי לעמוד בראש צוות המשא ומתן העסקי של EMG. מהעבר השני ישבו מנכ"ל חברת החשמל דאז יעקב רזון, סמנכ"ל הכספים יוסי דביר, מנהל פרויקט הגז בחברה שמשון ברוקמן, היועצת המשפטית רנל יופה ונציגי משרדי התשתיות והחוץ.

"זה היה מו"מ נוקשה והפכפך", תיאר ברוקמן מאוחר יותר ל-TheMarker את העסקה הראשונה של EMG. "היה שם מפגש של תרבויות, של חשדנויות, של אמוציות. לסאלם לא היה קל לשבת מול עורכת הדין יופה, שירתה בו צרורות של טיעונים. הבחור איבד את העשתונות. מזל שהיה ביניהם שולחן גדול". המו"מ קבע את גורלה של אחת העסקות הגדולות והחשובות של איש העסקים יוסי מימן, הצלע הישראלית ב-EMG.

מימן, משתתף ותיק בעסקות ענק בינלאומיות, הריח לפני עשור את הפוטנציאל הגלום בעסקי הגז ובחיבור בין שדות הגז שמול חופי מצרים לבין המשק הישראלי הרעב לאנרגיה. הגז הטבעי הוא מקור אנרגיה נקי יותר מנפט, והוא גם זול וזמין באגן המזרחי של הים התיכון. זהו פתרון אידיאלי להנעת תחנות הכוח שלאורך החוף ולמפעלי תעשייה בפנים הארץ.

מאז שנחתמה העסקה גרף מימן בזכותה מאות מיליוני דולרים. ואולם הוא אינו היחיד שהבין את הפוטנציאל שטמון בעסקי הגז. יצחק תשובה השקיע חצי מיליארד דולר בקידוח שביצעה קבוצת ים תטיס מול חופי ישראל; ואילו חברת בריטיש גז (BG) גויסה בידי ממשלתה כדי למכור גז שהיא מתכוונת להפיק מול חופי עזה. כך השתלטו שלוש קבוצות עסקיות, שבהן פועלים בני שישה לאומים שונים, על מקור האנרגיה העתידי של ישראל. במשרדיהן, השוכנים כולם בהרצליה פיתוח, יוכרע במידה לא מבוטלת עתידו של המשק.

הימים היו ימי אוסלו חדורי התקווה. רוח שלום נשבה במזרח התיכון ויזמים זריזים השיקו פרויקטים גרנדיוזיים תחת מותג העל האופורי "מזרח תיכון חדש".

אחד מאותם יזמים היה יוסי מימן - איש עסקים אלמוני באותה עת, בעליה של קבוצה עסקית פרטית בשם מרחב.

מימן, יליד פרו שלפי פרסומים נמנה בעבר על קהילת הביון הישראלית, הקים את מרחב ב-1976. בראשית שנות ה-80 יצא לנסות מזלו בדרום אמריקה. התחום שבו בחר לעסוק שם היה "הסדרי חוב ריבוניים" - תיווך בסכסוכים כספיים בין רפובליקות הבננות הדרום-אמריקאיות תמורת עמלה שמנה.

בתום כמעט עשור של פעילות החל תחום הסדרי החוב הלאומיים להיסגר, עם הופעתם של מוסדות כמו "מועדון לונדון" או "מועדון פאריס". מימן, אשר חש שרגליו נדחקות, מיהר לעשות תפנית לתחום נישתי לא פחות: יזמות פרויקטים. לא סתם פרויקטים, אלא פרויקטי ענק, על גבול הפנטזיה, המגלמים פוטנציאל עסקי חלומי.

נוכח ניצני השלום תהה מימן כיצד יוכל לנצל את הרוח החדשה לטובת פרויקט רב סיכונים שבצדו פוטנציאל רב לרווחים. היתה זו משימה טבעית ליד ימינו, ד"ר נמרוד נוביק, שטרם הצטרפותו למרחב פעל במזרח התיכון כשליחו של ראש הממשלה דאז, שמעון פרס.

נוביק תר במצרים אחר איש עסקים דומיננטי, שיוכל להקים עם קבוצת יזמים ישראלים פרויקטים אשר יזכו בחסות מדינית ברוח התקופה. מהר מאוד הוא מצא את האיש שחיפש: חוסיין סאלם.

סאלם, מספרים אלה שפגשו בו, הוא שילוב מרתק בין איש העולם הגדול למצרי שלא שכח את מקורותיו. "מלך ההתפלה" ו"נסיך המלונאות" הם רק שניים מכינוייו של אדם רב עוצמה זה, הידוע בקרבתו לצמרת השלטון המצרי ובייחוד לנשיא חוסני מובארק וליד ימינו, ראש המודיעין עומר סולימאן.

סאלם, כבן 70, מחזיק משרדים בשווייץ ובספרד, חולש על נדל"ן באירופה ומפעיל עסקי תיירות ומלונאות בכל העולם. סאלם ייצג בשנות ה-70 את הממשלה המצרית במסעות רכש בעולם, ובשנות ה-80 יצא למגזר הפרטי והחל לעשות בו חיל.

קשריו עם הממשל המצרי נמשכו גם לאחר שפרש למגזר הפרטי, ובמלונותיו שבשארם א-שייח' נערכו ועידות השלום האזוריות. את טקס חתימת ההסכם בין ישראל לפלשתינאים ב-1993 כבר ראו מימן ובכירי מרחב בביתו של סאלם בקהיר. שם נולדה הקבוצה שלעתיד תקים את שותפות הגז הטבעי EMG - חזון שנהפך בשנה החולפת למציאות משתלמת במיוחד.

נציגי מרחב נחתו במשרדיו של סאלם כשבידיהם חמש הצעות לפרויקטים בתחום האנרגיה, בהן הנחת צינור שיוליך גז טבעי ממרבציה העשירים של מצרים אל השוק הישראלי, והקמת בית זיקוק לנפט במצרים.

מהר מאוד שללו המצרים את האופציה למיזם גז דו-לאומי, אך נתנו אור ירוק דווקא לפרויקט בית הזיקוק - מיזם בוטה פחות מצינור המחבר בין שתי המדינות. במצרים לא חסר נפט, ועוד אלפי טונות עוברות מדי יום בתעלת סואץ. תעשיית הזיקוק המצרית, מצד שני, היתה לא יעילה ומיושנת. אם לא די בכך, סבל השוק המצרי מנגישות מוגבלת למקורות מימון חיצוניים.

אל התמונה הזאת נכנסה מרחב, שנעזרה בקשריה בקרב המממנים האירופים ומינפה ביעילות את ההקשר הפוליטי כדי לגייס גיבוי מהשלטון המקומי. כך הוקם באלכסנדריה, בהשקעה של 1.3 מיליארד דולר, בית הזיקוק מידור. השליטה בבית הזיקוק נחלקה בין מרחב (20%), סאלם (70%) וחברת הנפט הלאומית המצרית (10%). בית הזיקוק, שהחל לפעול ב-1999, מזקק 5 מיליון טונות של נפט מדי שנה.

כבר ב-2000 מיהרה מרחב לממש את אחזקותיה בפרויקט ומכרה את מניותיה לקבוצת בנקים מצריים. את אותו מודל - מימון, תכנון והקמה של פרויקטים באזורי סיכון והעברת המפתחות הלאה תוך מימוש רווחים מהיר - הפכה מרחב לדרך פעולה גם בדרום אמריקה, מזרח אירופה ומרכז אסיה.

עם השבעת ממשלת אהוד ברק ב-1999 קיוו רבים כי תהליך השלום יתחדש - ומרחב ניצלה את שעת הכושר כדי להתדפק שוב על דלתות השכנים המצרים ולבדוק אם ניתן כבר לממש את פרויקט הגז הטבעי. הפעם התשובה היתה חיובית.

EMG (Eastern Mediterranean Gas & Oil) היא חברת מצרית שנוסדה ב-2000 וקיבלה מהשלטונות מנדט ליצוא גז טבעי לאגן המזרחי של הים התיכון ולשווקים אחרים. בחברה היו שותפים עם הקמתה סאלם (65%), יוסי מימן באמצעות קבוצת מרחב (25%) וחברת הגז המצרית (10%).

החברה משמשת למעשה מתווכת בין מאגרי הגז העצומים של מצרים לבין שווקים זרים, בהם ישראל. ממשלת מצרים העניקה לה זיכיון לשיווק 15 BCM (מיליארד מטר מעוקב) של גז בשנה במשך 20 שנה - עם אופציה ל-20 שנה נוספות. EMG קיבלה במצרים מעמד של חברה הפועלת באזור סחר חופשי, והיא נהנית שם מפטור ממסים. גם השותפים הישראלים ב-EMG מקפידים על ניהול עסקי החברה מחוץ לישראל כדי להבטיח את הפטור ממס שניתן לזרים.

בתחילת 2001 פירסמה חברת החשמל, שהיא צרכן הגז הטבעי הגדול בישראל, מכרז ענק לרכישת 2.5 BCM גז טבעי בכל שנה במשך 15 שנה. למכרז ניגשו EMG וכן השותפות הישראלית-אמריקאית ים תטיס וקונצרן האנרגיה הגלובלי BG (ראו מסגרת).

במאי 2001 הוכרז כי EMG גברה על יריבותיה הוותיקות יותר, וזכתה במכרז לאחר שהציעה מחיר אטרקטיבי במיוחד - 2.75 דולר למיליון BTU (יחידה למדידת גז טבעי). ים תטיס, שבבעלות קבוצת דלק וחברת נובל אנרג'י, סירבה להשלים עם ההפסד. היא שכרה את שירותיו של רפי גינת ופצחה בקמפיין שכותרתו "גז כחול לבן - חבל על הזמן", תוך שהיא מפעילה על הממשלה לחץ לרכישת גז טבעי המופק במאגר שלה שמול חופי אשקלון.

הלחץ עשה את שלו, והמדינה פנתה אל חברת החשמל כדי למצוא בכל זאת דרך לרכישת הגז "הישראלי". חברת החשמל, שלא התלהבה מרכישת גז טבעי יקר יותר, הפעילה לחץ משלה, גרמה לים תטיס לרדת למחירי EMG וחתמה עמה על חוזה לאספקת 1.8 BCM למשך 15 שנה.

על אף שכעת הסתכמה העסקה עם חברת החשמל ב-1.7 BCM בלבד, EMG הותירה את מחיריה על כנם. יתרה מזו, היא נענתה לבקשת חברת החשמל לקבל אופציה להארכת ההתקשרות בחמש שנים נוספות ולהגדיל את הכמות המסופקת ב-25% תוך שמירה על אותו תג מחיר.

ואולם, העסקה נכנסה לקיפאון עמוק מיד כשהחלו לדון ביישומה. יש הטוענים כי המדינה לא רצתה למהר ולהתחייב למכרז Take or Pay (תשלום ברגע שבו מוזרם גז) נוכח אי-הבהירות סביב לוח הזמנים של הקמת מערכת הולכת הגז בישראל, הערבויות שנדרשו ממנה ולוחות הזמנים שנקבעו. מנגד, רבים תולים את הקפאת המגעים בפריצת האינתיפאדה השנייה ובהידרדרות המצב הביטחוני באזור. המצרים, טענו בישראל, קיבלו "רגליים קרות" - כפי שקרה גם באמצע שנות ה-90 כשדנו עמם ברכישת גז.

ב-13 באוגוסט 2003 חזר מעט הצבע ללחייו של מימן, כשראש הממשלה דאז, אריאל שרון, החליט להתערב במו"מ התקוע. לאחר כמה ימים הגיע סאלם בראש משלחת מצרית והמו"מ עם חברת החשמל התחדש.

לצדדים היה נדמה שאת הרכבת הזו איש כבר לא יוכל להסיט ממסלולה - אך נכונה להם הפתעה. לשר התשתיות החדש מטעם שינוי, יוסף פריצקי, היו תוכניות אחרות לגמרי.

פריצקי דרש כי ההסכם בין חברת החשמל ל-EMG יגובה במטרייה מדינית, שתבטיח את אספקת הגז לחופי אשקלון. לאור העובדה כי מאז שנחתם הסכם השלום בין מצרים לישראל לא נערך כל הסכם מדיני דו-צדדי בין שתי המדינות, ב-EMG פירשו את הדרישה של השר הטרי כניסיון לתקוע טריז במאמצים לקידום הפרויקט ולהכניס את BG תחתם. כדי לברר את החשדות שכר מימן את שירותיו של החוקר הפרטי מאיר פלבסקי. ראיות לקבלת שוחד מ-BG לא מצא החוקר, אך הקלטה של ניסיון "לתפור תיק" ליריבו הפוליטי בשינוי, אברהם פורז - דווקא כן. הקלטת הודלפה (שלא בידיעת מימן), פריצקי התפטר, מימן נחקר במשטרה - והתיק נסגר.

על אף פיטוריו של פריצקי, ישראל ומצרים התחילו לדון על הסכם גיבוי מדיני, שעליו חתם לבסוף בנימין בן אליעזר ב-2005. שבוע לאחר מכן נחתם החוזה המסחרי בין חברת החשמל ל-EMG, שהיקפו מוערך ב-2.5 מיליארד דולר.

בין סכסוכי הגז ועליות ומורדות המשא ומתן עם המצרים התפתה מימן למיזם חדש, שהתברר כבעל סיכון רב יותר מהזרמת גז טבעי מאל-עריש לאשקלון: ערוץ 10. הערוץ החדש עלה לאוויר בינואר 2002 וכבר לאחר שבועיים רשם הפסד של 2 מיליון דולר. שותפיו של מימן למיזם נטשו אט-אט את הערוץ הכושל, והשאירו אותו להתמודד עם הפסדים הולכים ותופחים.

עד שנחלצו לעזרתו אילי ההון רון לאודר וארנון מילצ'ן נאלץ מימן להתמודד עם ערוץ בפשיטת רגל ולספוג הפסדים בהיקף כ-120 מיליון דולר. ואולם על ההפסדים מההשקעה הכושלת בעולם התקשורת פיצו רווחים שהחלו לזרום מעסקי הגז הטבעי.

בדצמבר 2001 רכש מימן, באמצעות מרחב, את השליטה ב-51% מחברת ההשקעות הציבורית אמפל, הנסחרת בניו יורק. בתמורה הוא שילם למשפחת שטיינמץ כ-90 מיליון דולר. מימן מימש את מרבית אחזקותיה הרבות של החברה בסכום של יותר מ-100 מיליון דולר, הגדיל את אחזקותיו בחברה ל-62% ורשם אותה בבורסה בתל אביב. הוא החל לצקת לתוכה את מניות קבוצת מרחב ב-EMG, ובאחרונה אף לממשן. חזון הגז הטבעי, שנותר עד כה על הנייר בלבד, נהפך בתוך פחות משנה לעסק מכניס במיוחד.

בעסקת בעלי שליטה שהשלים מימן לפני כשנה מכרה מרחב מחצית מאחזקותיו ב-EMG (12.5%) לאמפל, תמורת 258.3 מיליון דולר (מהם 150 מיליון דולר במזומן). חודש לאחר מכן ביצעה אמפל הנפקה פרטית למוסדיים בהיקף כ-60 מיליון דולר - במזומן ובאופציות.

בשבועות האחרונים דילל מימן את אחזקותיו ב-EMG לאחר שמכר דרך מרחב 4.4% ממניותיו בחברה למשקיעים מוסדיים, תמורת כ-100 מיליון דולר. במקביל הוא העביר 4.4% ממניות אמפל ב-EMG לשם הקמת חברה משותפת לו ולמוסדיים - מרחב-אמפל אחזקות אנרגיה - שתעסוק בהשקעות בתחום האנרגיה.

פרויקט הגז הטבעי הניב לפיכך למימן בשנה החולפת בלבד כ-360 מיליון דולר - אך הוא לא נותר לבדו במסע המימושים. לפני כשבועיים חבר אליו גם שותפו המצרי, חוסיין סאלם, ומכר 12% ממניותיו ב-EMG לאילי ההון היהודים סם זל ודיוויד פישר תמורת סכום מוערך של כ-260 מיליון דולר.

בשנה החולפת חתמה EMG על כמה הסכמים עקרוניים לאספקת גז ללקוחות ישראלים בהיקף כולל של כ-5 מיליארד דולר, החלה בהנחת צינור הגז בהשקעה של 420 מיליון דולר - ואף הודיעה כי תקדים את הזרמת הגז לסוף 2007. ואולם בשורה התחתונה כל ההסכמים מותנים באספקת גז שכלל אינו בבעלותה של EMG - ואמור להפעיל תחנות כוח שטרם קמו, וספק אם ייבנו בשלוש השנים הקרובות. EMG עוד לא רשמה הכנסה מאף אחד מלקוחותיה - כולל חברת החשמל.

עם זאת, הניבה EMG לשותפיה 620 מיליון דולר בטרם הזרימה ולו קוב אחד של גז בצינור שאותו טרם הניחה. כל הכספים האלה מושתתים על חוזה חתום אחד עם חברת החשמל הישראלית, ערב רפורמה במשק החשמל. הכסף הגדול טמון אולי עמוק באדמה - אך עם קצת יצירתיות, תעוזה ומעוף פיננסי הוכיח מימן כי ניתן להזרימו, גם אם הגז נותר במקומו.

הגז הטבעי נהפך בתוך שנים ספורות לאחד המשאבים המבוקשים בעולם - ובעתיד הקרוב ייהפך לחלק בלתי נפרד ממשק האנרגיה הישראלי. הגז הטבעי הוא למעשה תערובת גזים, המורכבת בעיקר ממתאן ומופקת מקידוחים תת-קרקעיים בים או ביבשה. זהו משאב נפוץ וידידותי לסביבה, שפולט מעט מאוד מזהמים כאשר הוא נשרף.

הגז הטבעי אינו מוצר סחיר (קומודיטי) והוא נמכר בעולם בחוזים ארוכי-טווח, בהתאם להיצע ולביקוש באזור המסוים. מחירו בישראל נקבע לפי מיליון יחידות תרמיות בריטיות (BTU). בחוזים שנחתמו בין חברת החשמל לבין ים תטיס ו-EMG לפני כחמש שנים נקבע מחיר הגז על 2.75 דולר למיליון BTU. במשא ומתן המתנהל כיום עם BG מדובר על מחיר של 3.8-4.6 דולר למיליון BTU - ובעולם נמכר הגז הטבעי ב-6-8 דולר למיליון BTU.

כיום יש לישראל אפשרות לרכוש 140 BCM (מיליארד מ"ק) של גז טבעי. ואולם לפי תחזיות משרד התשתיות, המשק הישראלי יזדקק ל-200 BCM ב-20 השנה הבאות. לכן נבחנת גם אפשרות ליבוא גז נוזלי (LNG) או גז טבעי דחוס (CNG).

לצד EMG פועלות בתחום הגז הטבעי בישראל עוד שתי חברות ענק - בריטיש גז (BG) וים-תטיס. BG הגיעה למזרח התיכון בזכות מאגרי הגז הטבעי הגדולים של מצרים, והיא חולשת על יצוא 40% מהגז המצרי לעולם. ב-1997 החלה החברה לרחרח בנעשה במשק האנרגיה הישראלי וב-1999 פתחה כאן נציגות.

בסוף שנות ה-90 קיבלה BG זיכיון לחיפוש נפט וגז מול חופי ישראל - וב-2000 אמנם חשפה שדה פוטנציאלי, Gaza Marine, הנמצא דווקא מול עזה. בצעד שעורר ביקורת רבה ויתר ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, על הזיקה הישראלית לשדה - והעניק בכך מתנה לרשות הפלשתינית, שתחזיק ב-10% מהזכויות בפרויקט עם פיתוחו ותיהנה מתמלוגים בשיעור 12.5% מההכנסות (המוערכות ב-4 מיליארד דולר).

בפרויקט מחזיקות BG (60%), קרן ההשקעות של הרשות (10%) וחברת התשתיות הלבנונית CCC (30%). חברה זו נהפכה לסדין אדום בעיני מערכת הביטחון בישראל, בגיבוי הספקיות המתחרות כמובן. CCC היא חברה פרטית בבעלות משפחת ח'ורי הלבנונית-נוצרית. ב-2004 החליט ראש הממשלה אריאל שרון כי ישראל לא תרכוש גז טבעי מ-BG בשל הסכנה כי הכסף יגיע לידי ארגוני הטרור בשטחים.

ואולם אלה רק הבעיות הקטנות שעמן מתמודדת BG בישראל. הפעילות הסוערת מאחורי הקלעים של שוק הגז הטבעי הולידה את פרשת פריצקי, את ההאשמות (שהוכחשו) לפיהן יועצו של ערפאת מוחמד ראשיד והמיליארדר האוסטרי מרטין שלאף (גיבור פרשות שרון) מחזיקים בשותפות נסתרת עם CCC, וניסיונות עיקשים של המדינה להפחית ממחיר הגז שדורשת BG תוך פיזור איומים מרומזים כי בכל מקרה תוכל למכור את הגז רק לשוק הישראלי.

"זה פשוט בלתי נתפש שמדינה תאיים על חברה עסקית, כי ההחלטות שלה לא מקובלות עליה", רטן אז סגן נשיא BG לאזור המזרח התיכון, נייג'ל שואו. הוא הוסיף כי ההצעות הכספיות של המדינה אינן שוות את הנייר שעליהן נכתבו. ב-2005 איימה BG לשווק את הגז שבמאגר למצרים, אך אז נזכרו בישראל כי תהיה זו טעות להסתמך בעתיד על ספק גז טבעי אחד. מ"מ ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שיגר מכתב אישי לשר האוצר הבריטי, גורדון בראון, ובו ביקש כי יפעל להחזרת החברה לישראל.

החברה אמנם שבה לשולחן המשא ומתן, אך בתום שנה של דיונים חשאיים ההסכם עדיין לא נחתם, הצדדים עדיין חלוקים על שאלת המחיר ו-BG החליפה כבר בפעם החמישית את נציגה בישראל. "זה פשוט לא ייאמן איך יהודי, איש מוסד לשעבר, כמו יוסי מימן מצליח להביא גז ממצרים לישראל - בעוד חברה כמו BG לא מסוגלת כבר שנים למכור את הגז שלה לאותו השוק", אמר השבוע מקור במשק האנרגיה, וקינח ברמז על הדרך שבה צריך להתנהג תייר המבקר ברומא.

למרבית הקוראים לא אומר השם תמר שטמלר דבר. ואולם שמה של החיילת האלמונית מרמת השרון נישא היום בפי כל כתקווה הגדולה של משק האנרגיה הישראלי. סבה של תמר, הגיאולוג יוסי לנגוצקי, קרא על שמה קידוח הנמצא 100 ק"מ מערבית לעכו. לפי הערכות זהירות, קידוח "תמר" מכיל 80 BCM של גז טבעי ואולי אף נפט.

מומחים מעריכים כי פיתוח השדה יעלה כמיליארד דולר, אך הסכום אינו מרתיע את השותפים בחברת ים תטיס - נובל אנרג'י האמריקאית (47%), ודלק קידוחים ואבנר חיפושי נפט וגז שבשליטת קבוצת דלק של יצחק תשובה (53%) - המחזיקים יחדיו ב-50.5% מן הפרויקט. ויש לכך סיבה.

ב-1999 איתרה ים תטיס את מאגר הגז הטבעי מארי B, הנמצא 17 ק"מ מערבית לאשקלון ומכיל כ-32 BCM. לאחר גילוי המאגר חתמה ים תטיס, בניהולו של גדעון תדמור, על מכירת 18 BCM לחברת החשמל בחוזה לעשר שנים, המוערך ב-1.3 מיליארד דולר.

מאוחר יותר היא חתמה על חוזים נוספים, בהיקף כמה מאות מיליוני דולרים, עם מפעלי נייר חדרה, בית הזיקוק באשדוד ותחנת הכוח דלק IPP באשקלון - תוך שהיא שומרת לעצמה מלאי גז טבעי כדי לנצלו בשעת כושר. בהערכה גסה, יסתכמו הכנסותיה של השותפות בפרויקט זה בכ-3.5 מיליארד דולר - בעוד ההשקעה בו הסתכמה ב-500 מיליון דולר בלבד. מה הפלא, לפיכך, שיצחק תשובה התחיל לחפש גז טבעי גם בווייטנאם, בים הצפוני וברוסיה?

מרשתות טלוויזיה במרכז אמריקה ועד מתקני התפלה בדרומה, מבית זיקוק במצרים ועד מיזמי חינוך וחקלאות בטורקמניסטאן - קבוצת מרחב פועלת היכן שניתן ובכל תחום אפשרי. היא מתווכת בין משטרים חשדניים לגורמי מימון חיצוניים, מעורבת בהשקעות מיליארדים (רובם מכיסי הממשל), סוללת את הדרך ליזמים שבאים בעקבותיה - וגורפת הון ביציאה.

מרחב מתבססת על 40 עובדים, מטוס מנהלים, שלוש יאכטות וצבא של יועצים חיצוניים, הנשכרים בהתאם לסוג הפרויקט. שישה בכירים בקבוצה אחראים על התנהלותה הגמישה, איש-איש בתחום התמחותו. נמרוד נוביק, ד"ר למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת פנסילווניה ויועצו המדיני של שמעון פרס בשנים 1983-1990, הוא "שר החוץ" של מרחב, ה"קיסינג'ר" של הסכם הגז הטבעי עם מצרים.

הפרופ' יוסי ירושלמי, מומחה להנדסה כימית ולמוסיקה קלאסית ולשעבר מנכ"ל פמא, מרכז את הפרויקטים בתחום האנרגיה. מנהל הכספים ליאו מלמוד, שניהל בעבר את פעילותו של מימן בדרום אמריקה, אחראי על מימון הפרויקטים. הוא חבר ילדות של מימן ואיש סודו, ובנקאי בעברו.

גדעון ויינשטיין הוא איש השיווק של מרחב זה 17 שנה. ז'ק ("טאטו") ביג'יו, שהוא הצעיר בחבורה, היה עד לאחרונה מנכ"ל אמפל, וכעת מרכז את תחום האנרגיות החלופיות במרחב. סבי שיילן הוא איש השטח של הקבוצה ומרכז את פעילותה בפרו ובוונצואלה.
______

יוסי מימן

גיל: 61

מצב משפחתי: נשוי בשנית + 3

מגורים: הרצליה פיתוח

עוד משהו: נולד במחנה עקורים בגרמניה ודובר שבע שפות