לידיעת השכירים: בית המשפט קבע כי למעסיק מותר לקרוא תכתובות דואר אישיות

פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, שניתן בימים האחרונים, דן בראשונה בסוגייה של הזכות לפרטיות ביחס להודעות דואר אלקטרוני שנשלחו על ידי עובדים ממקום העבודה וזכותו של המעסיק לחטט בהן. החלטת בית המשפט קובעת כי מעקב מצד המעביד אחרי תכתובות דואר אישי של העובד - אינה מהווה האזנת סתר אסורה, בתנאים מסוימים.



טלי איסקוב ענבר עבדה בחברת פאנאיה כמנהלת אדמיניסטרטיווית, עד שפוטרה מעבודתה ב-2006. לטענתה, הסיבה לפיטוריה היתה הריונה, ולכן תבעה את החברה ואת מנהליה על פיטורין שלא כדין באמצעות עו"ד פנינה זיידנברג.



החברה מצידה טענה, באמצעות עו"ד ספיר טל, כי היא פוטרה לפני ההריון וכי היא חיפשה לעצמה מחליפה ואף ניסתה לחפש מקום עבודה חלופי עוד בטרם פוטרה. בכדי להוכיח את הטענה, ביקשה החברה להגיש עותקים מהודעות דואר אלקטרוני ששלחה העובדת ממחשב השייך לחברה לגורמים שונים בחברה ומחוצה לה, אליהן צורף קובץ של קורות החיים שלה, כאשר חלק מההודעות כללו טקסט קצר דוגמת "רצ"ב קורות החיים בהמשך לשיחתנו".



העובדת הגישה בקשה לפסילת הגשת תכתובות הדואר, בטענה שמדובר בהאזנה אסורה על פי חוק האזנת סתר ובראייה פסולה לפי חוק הגנת הפרטיות. החברה התנגדה, בטענה שההודעות ששלחה העובדות אינן חומר פרטי שלה אלא מהוות קניינה של החברה, שכן הן נשלחו ממחשב השייך לחברה ותוך שימוש בתיבת דוא"ל שבבעלות החברה, שאמורה היתה לשמש את העובדת אך ורק לצרכי עבודה.



אינטרסים מנוגדים



השופטת סיגל דוידוב-מוטולה דנה בשאלת היקפה של הזכות לפרטיות כאשר מדובר ביחסי עבודה, והאם אכן מדובר בפגיעה בפרטיות כשהודעות הדוא"ל נשלחות ממחשבו של המעסיק ותוך העבודה. לדברי השופטת, החידושים הטכנולוגיים מחדדים את ההתנגשות בין האינטרסים של העובד והמעביד, שכן העמדת תוכנת דואר אלקטרוני, כמו גם גישה חופשית לאינטרנט, לשימושו של עובד, הגם שנועדה לייעל את עבודתו, "מאפשרת לו לעשות שימוש בזמן העבודה ובציוד של המעסיק לצורך מגוון רחב של עניינים פרטיים".



לדבריה, "למעסיק אינטרס ברור למנוע שימוש חריג מבחינת משך הזמן המוקדש לכך, על חשבון זמן העבודה ומבחינה תוכנית; ומאידך - מכיוון שמדובר בהתכתבויות פרטיות ולעתים אף אינטימיות, הפגיעה בפרטיותו של העובד ככל שיתאפשר עיון בהן עשויה להיות חריפה במיוחד".



בין האינטרסים העומדים לצידו של המעביד, מונה השופטת את זכותו הקניינית על הציוד במקום העבודה לרבות המחשב, תוכנת הדוא"ל, השרת בו מאוחסנות ההודעות, אשר ממנה נובעת זכותו להגביל את זכות השימוש המוקנית לעובד לצורכי העבודה בלבד או לפקח על דרך השימוש בציוד השייך לו.



טענה נוספת היא כי זכות הפרטיות של העובד בהכרח מצטמצמת, בהסכמתו וכחלק מובנה מחוזה העבודה, בפרק הזמן בו הוא נמצא במקום העבודה ומעמיד את עצמו לרשות המעסיק. השופטת מזכירה גם אינטרסים של המעסיק הנוגעים לתוכנן של הודעות הדואר האלקטרוני, ולחששו מפני תביעות פוטנציאליות נגדו ודליפת סודות מסחריים.



מאידך, גם לצידו של העובד עומדים אינטרסים כבדי משקל, כגון זכות היסוד של העובד לפרטיות, החלה גם במקום העבודה, וזכותו, בהתחשב בהיקף השעות שעובד שוהה במקום העבודה, לפרקי זמן קצרים לצרכים חברתיים ופרטיים בהיקף סביר, למשל שיחות טלפון קצרות עם בני משפחה ובירורים שעל העובד לבצע בנושאים פרטיים. לדברי השופטת, "הדבר נדרש גם כחלק מזכותו לחופש ביטוי ולתנאי עבודה נאותים".



השופטת מוסיפה כי ניתן להניח שבמרבית חוזי העבודה, וכל עוד אין הסכמה ספציפית בחוזה המתייחסת לכך או נסיבות מיוחדות, קיימת הסכמה מובלעת שהעובד יוכל לעשות גם שימוש לצרכים פרטיים בתיבת הדוא"ל שהועמדה לרשותו - בתנאי שהדבר נעשה באופן סביר מבחינת היקף השימוש.



לאחר סקירת המצב המשפטי בארה"ב ובאירופה, קבעה השופטת כי הכלל שצריך לחול הינו שהעובד רשאי לבצע שימוש פרטי בהיקף סביר בתא הדואר האלקטרוני שהועמד לרשותו, וכי הוא זכאי לפרטיות בכל הנוגע לתכתובות אלה. מאידך, למעסיק זכות משלו לפקח על השימוש שנעשה בדואר האלקטרוני לצרכים פרטיים, על ידי בדיקת היקף השימוש, ללא כניסה לתוכנן של ההודעות (בדומה להוצאת פלט שיחות טלפון).



מסקנת הביניים של השופטת היא שככלל אין לאפשר את העיון בתוכן ההודעות עצמן, נוכח הפגיעה בזכות הפרטיות של העובד. ואולם מאחר שהזכות לפרטיות אינה מוחלטת יש לאזנה מול האינטרסים של המעסיק ולאפשר את העיון ככל שלמעסיק אינטרס ספציפי משמעותי המצדיק את הפגיעה בפרטיות - אשר תיבחן לפי מבחני מידתיות שונים. בהמשך לכך סוקרת השופטת שורה ארוכה של מבחנים (ראו מסגרת).



בעניינה של העובדת, הגיעה השופטת למסקנה כי יש לראותה כמי שהסכימה לכך שהחברה תעיין בהודעות הדואר האלקטרוני שלה. זאת מהנימוקים הבאים: ראשית, תיבת הדוא"ל ניתנה לעובדת לצורכי עבודתה, ואין מדובר בתיבה פרטית או כזו הכוללת סיסמה הידועה רק לה אישית. שנית, החברה הבהירה לכל העובדים כי היא עורכת מעת לעת ניטור של תיבות הדוא"ל המאוחסנות על גבי שרת החברה, כך שהעובדת ידעה שאין מדובר בתיבה המיועדת לעניינים אישיים או אינטימיים אלא קיימת אפשרות כי תוכן ההודעות יגיע לצדדים שלישיים, כולל החברה עצמה. מכך הסיקה השופטת כי העובדת יכולה היתה לתכנן את צעדיה בהתאם ולא לכלול בהודעות נושאים אישיים שאינה מעוניינת שייחשפו.



שלישית, השופטת הסיקה כי העובדת בעצמה עירבה את התחום הפרטי והמקצועי, מכך שחלק מההודעות ששלחה היו בעלות תכלית כפולה: פרטית (חיפוש עבודה עבור העובדת עצמה), ובמסגרת ביצוע תפקידה בחברה (איתור מחליפה), ולכן ויתרה על זכותה לפרטיות בהודעות שמשלבות את שני התחומים יחד.



רביעית, לפי השופטת, ההודעות מהוות העברה טכנית של קורות החיים, ולכן גם מבחינה מהותית לא מדובר בהודעות בעלות תוכן אישי "שאנו חשים חוסר נוחות לעיין בו". לדבריה, אין הבדל משמעותי בין עיון בהודעה מסוג זה - הכוללת את שם הנמען, הנושא ועצם קיומו של מסמך נלווה (ללא המסמך עצמו) - לבין רשימה טכנית של "פריטים שנשלחו", ושהמעסיק יכול היה להוציא בדומה לפלט שיחות טלפון יוצאות. לפיכך מדובר בפגיעה מינימלית בפרטיות.



חמישית, החברה לא עיינה בתוכנן של ההודעות כדבר שבשגרה או לסיפוק סקרנותה, אלא על מנת להתמודד עם תביעתה של העובדת נגדה.



השופטת דחתה את טענת העובדת כי העתקת תשדורות הדוא"ל משרת החברה מהווה האזנת סתר. "בענייננו אין מדובר ביירוט או ניטור של הודעות הדואר האלקטרוני במסען הוירטואלי אל מחשב היעד, אלא בהעתקה של הודעות דואר אלקטרוני שנותרו מאוחסנות בין על המחשב הספציפי שעמד לרשות התובעת בעת עבודתה בחברה, ובין על השרת של החברה - זמן רב לאחר שההודעות הגיעו ליעדן", נקבע. לדברי השופטת, "פעולה זו דומה יותר לעיון בקלסר מסמכים אישיים שהשאירה התובעת בטעות בחברה - עליו יחול חוק הגנת הפרטיות.



נוכח מסקנתה כי במקרה זה יש לראות בעובדת כמי שנתנה הסכמתה לעיון החברה בהודעותיה, קבעה השופטת כי ממילא אין מדובר ב"האזנת סתר" ולכן אין צורך להכריע בשאלה אם מדובר ב"האזנה". מאותה סיבה, קבעה, כי גם אין מדובר בפגיעה בפרטיות. יחד עם זאת הוסיפה השופטת כי אילו היתה סבורה שמדובר ב"האזנת סתר" - משמעות הדבר היתה כי ההודעות לא יכולות היו להתקבל כראיה, לאור הוראות חוק האזנת סתר.



לאור כל האמור פסקה השופטת כי אין למנוע את הגשתן של הודעות הדוא"ל. (עב 10121/06)