כשהבוסים מאמריקה מגיעים לבקר בפריסקייל סמיקונדקטור שבהרצליה, הם מבקשים להיכנס קודם כל לחדרו של המנכ"ל ישראל קשת, החדר שנהפך לאגדה. על הקירות תלויים סכינים וחרבות שונות וביניהן פזורות באי-סדר חינני תמונות של גדולי עולם.
אתא טורק עומד בשפם ותרבוש ליד הרבי מלובביץ', הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן מביט בקלינט איסטווד שהוכתר לפילוסוף הרשמי של החברה. המנכ"ל קשת לא מסתפק בשתי תמונות משפחה עדינות על השולחן. אצלו משתרעת תמונה משפחתית (שישה צאצאים בגיל 13-33 ועוד 3 נכדים) על קיר שלם, ממש מתחת לשורה ארוכה של בקבוקי אלכוהול כבדים, שאותם הוא פותח באירועי החברה ומערבב את תכולתם לשמחת לב העובדים. על הדלת מתנוסס בגלוי ובגאווה טופס הבדיקות הרפואיות של המנכ"ל בן ה-57, סתם כדי שכולם יידעו שיש לו, ולהם, עוד הרבה שנים של עבודה קשה.
לא רק החדר שונה. גם הדעות של זה שיושב בו אינן הולכות עם העדר. "מנהלי חברות היי-טק בישראל חוששים מאוד באחרונה", הוא אומר, "הם לא מפסיקים לדבר על האיום ההודי והסיני. אני אומר: תתעוררו, לא מדובר באיום - אנחנו כבר בתוך המלחמה".
כיצד מנצחים במלחמה הזו?
"קודם כל מפסיקים לקטר ולדרוש עוד ועוד כסף מהמדען הראשי. אני לא מפסיק לשמוע מנהלים שדורשים שהמדינה תשקיע בתחום ותסבסד פעילויות, אלא שלטעמי אם אתה דורש עוד כסף, כדאי שתבוא בידיים נקיות. ברור לי שמה אני אומר מעלה את קצפם של חברי, אבל אני אומר בכל זאת: רמות השכר אצלנו עוברות כל גבול הגיוני. אנחנו אמנם לא יכולים לעשות קרטל ולהגביל משכורות, אבל כל זמן שאנחנו משתוללים בלי חשבון - לא צריך לבקש סיוע".
ומה קורה לאחר שמפסיקים לקטר ולדרוש סיוע?
"מבינים שחוכמה יש על כל הגלובוס ולא רק בארץ הקודש, ועושים הכל כדי להישאר בחוד החנית. חשוב להבין שחברות גלובליות פועלות בשני תחומי תחרות: החיצוני והפנימי. לפריסקייל העולמית יש 24 אלף עובדים בעשרות מדינות. מלבד מרכז הפיתוח הישראלי, יש לה מרכזים גם במקומות יותר זולים כמו מזרח אירופה והמזרח הרחוק. באחרונה החליטה החברה לסגור את המרכז בבוסטון ומרכז נוסף באוסטרליה. מובן שזה מכניס ללחץ מרכזים שמתחרים ביניהם ונלחמים על חייהם בניסיון להוכיח לחברה שהיא אולי משקיעה בהם הרבה, אבל מקבלת הרבה יותר.
"לפריסקייל ישראל, למשל, יש ערך מוסף שאנחנו מטפחים: היכולת ללוות את הלקוח הרבה מעבר לשלב הדיזיין, תוך הבנת מלוא הספקטרום שדורש הפרויקט וליוויו מאלף ועד תו. זה דבר שגם הסינים וההודים בחברה שלנו עוד לא מסוגלים לעשות, ואנחנו משתפים אותם בפרויקטים שאנחנו מובילים ברחבי העולם. מכיוון שידע הוא דבר נרכש, אנחנו חייבים לשמור על הערך המוסף הזה על ידי השקעה אינטנסיווית באיכות האנשים שלנו. אם נוסיף לכך את הניסיון והיזמה שלהם, וכן את הגידול בהכנסות שאנו תורמים, נבין למה אנחנו מהווים נכס אסטרטגי לחברה".
זו הגדרה שלך או של חברי הדירקטוריון?
"אני אתן את התשובה בסיפור: לא מזמן הגיע לכאן אחד מבכירי החברה העולמית ואני אמרתי שבשנה הבאה יסתיים חוזה השכירות שלנו. הוא שאל למה לשכור בניין אחר במקום פשוט לקנות אחד. מבחינתי זוהי הצהרת אמון ארוכת טווח במרכז הישראלי".
"אף פעם לא הייתי אדם מעשי"
ישראל קשת, חובש כיפה, אף פעם לא הלך בתלם. הוא גדל בירושלים ולאחר שירות צבאי מלא החליט ללמוד בישיבה גבוהה. "רבים מחברי הלכו ללמוד הנדסה או רפואה, ואצה להם הדרך", הוא אומר. "אני, שלא רציתי להיות עם הארץ, הגעתי לטכניון קצת יותר מאוחר".
גם בטכניון הוא היה יוצא דופן. "למדתי הנדסת חשמל והתמחיתי בתחום הסמיקונדקטור - הייתי אחד בין פחות ממניין. כולם אמרו לי 'אתה לא נורמלי, לא תהיה לך עבודה'. אבל אני התעקשתי. אף פעם לא הייתי אדם מעשי".
לאחר שסיים תואר ראשון ושני הצטרף לחברה שהוקמה בדיוק אז: נשיונל סמיקונדקטור. השנה היא 79', הציפיות מן הגוף העסקי החדש הרקיעו שחקים, אך קשת לא היה לגמרי מרוצה. לאחר שלוש שנים הצטרף לקבוצת פורשים קטנה שעזבה והקימה את מוטורולה סמיקונדקטור הישראלית. "זו הזדמנות להקים משהו חדש ורענן", אמר קשת כאילו המקום שממנו יצא היה חברה דינוזאורית ותיקה.
ב-82'-96' טיפס לאטו בסולם הדרגות עד שמונה למנכ"ל. בתחילת אפריל 2004 חל שינוי נוסף, כשמוטורולה העולמית מאסה בעסקי הסמיקונדקטור ומכרה את כל החטיבה לחברת פריסקייל העולמית. "היו שחששו מהיעלמותה של המטריה הגדולה של מוטורולה", הוא מספר, "אבל אני שמחתי. לא נעים להיות הבן החורג, הפחות מוצלח, זה שלא רוצים אותו. תמיד עדיף להיות חלק מחברה שמעוניינת בהצלחת התחום בו אתה פועל".
הפרידה המעשית היתה קשה?
"ממש לא. מבחינה מעשית השם השתנה, וזה הכל פחות או יותר. הפרויקטים נותרו בעינם, רק קיבלנו עצמאות גדולה יותר. יתרון נוסף היה בהגדלת השוק - היו לקוחות שהתחרו במוטורולה ולכן לא יכלו לעבוד עמנו בעבר, ופתאום נפתרה הבעיה". בפריסקייל עובדים 600 איש שמגיעים להרצליה ולמרכז הפיתוח הנוסף בעומר שבנגב. תקציב המרכז כולו מסתכם בכשמונים מיליון דולר בשנה.
מדוע פיצלתם את כוח האדם?
"רצינו לגייס את הטובים ביותר והחלטנו להידבק לאוניברסיטה. התלבטנו ובחרנו בבן-גוריון מכיוון שהיא יחסית צעירה וקצב הגידול שלה גבוה. מבחינתנו זו דרך נהדרת לגייס עובדים מצוינים בשלב מוקדם, וגם לקיים קצת חלוציות".
חברה זה לא קואופרטיב
קשת אולי מביא דעות לא מקובלות בתחום, אך כמנהל היי-טקיסטי הוא מאוד מתאים לפרופיל. בדרכו הנעימה הוא מבהיר כי הוא מקדש עבודה קשה וכי הצלחות העובד וכישלונותיו נמדדים בציון שנתי קובע-עתיד. "חברה זה לא קואופרטיב", הוא אומר. "אנחנו פה כדי להצליח ולהרוויח, ובתוך החברה מתקיים כל הזמן מרוץ אחר הצלחה וקידום. לשם כך אנחנו גם נותנים כלים. כבר שנה, למשל, לא נבדקות שעות העבודה בחברה ואנשים מתוגמלים על פי עמידה ביעדים, שלא לדבר על משכורות וצ'ופרים. המשימות שלנו הן אגרסיוויות וצריך לעמוד בהן".
גם הניהול הגברי מתאים מאוד לפרופיל. בהנהלת פריסקייל יושבת אשה אחת בלבד, האחראית, כמה לא מפתיע, על תחום משאבי האנוש. לטענת קשת, המספר הזעום נובע מהעובדה שנשים פשוט לא לומדות את התחום.
אתה מנכ"ל ותיק בתחום קשה ורווי תחרות. מה היית ממליץ למנכ"ל צעיר לדעת?
"כלל ראשון: היה אופטימי. בלי אופטימיות קשה לאדם לנהל את עצמו, לא כל שכן אנשים אחרים. כלל נוסף הוא הדוגמה האישית. מנהל חייב להיות 'נאה דורש ונאה מקיים', אחרת הדברים לא יעבדו. אני גם חושב שתקשורת בין אנשי החברה היא דבר הכרחי. חשוב שהמנהל ידע לתקשר עם כל עובדיו על בסיס קבוע, יעביר להם את האמונה שבדרך ואת הכיוון שאליו הולכים.
"כדאי גם לזכור את מה שאמר קלינט איסטווד: 'הנכסים החשובים של האדם הם חוש הומור וביטחון. חוש הומור תמיד עוזר ובעזרת הביטחון אתה יכול לרתום אנשים למשימות לא פשוטות ולגרום להם להוכיח שהם מסוגלים'. כשאדם רוצה להוכיח שהוא עומד ביעד הוא הופך לפנאטי, משוגע לדבר - וההתנהלות הזו מקדמת לעמידה ביעד".
ומאילו טעויות היית מזהיר?
"עודף ריכוזיות או במלים אחרות: לחשוב שאתה לא רק המנצח על התזמורת, אלא גם המתופף והכנר הראשי. הייתי מציע גם לרסן את האגרסיוויות הישראלית, כי חוכמה יש גם בגויים, ובעולם לא אוהבים את זה ש'יודע הכל' ו'בא ללמד'. במוצרים מתוחכמים מאוד לעתים אין הקפדה על הפרטים הקטנים וחשוב לזכור שמכל הבחינות איכות אינה מספר אחד, אלא מספר אפס. אם קרתה תקלה, אסור לחסוך אגורה כדי לתקן, מכיוון שרק כך יוצרים נאמנות אצל הלקוח. דבר אחרון וחשוב: כדאי לדעת שבעולם תחרותי כמו שלנו, ביצוע אינו הדבר החשוב, אלא הדבר היחיד".
nihul@TheMarker.com
ישראל קשת: "אנחנו משתוללים בלי חשבון עם המשכורות ובאים בטענות למדינה"
טלי חרותי-סובר
30.7.2007 / 10:14