דניאל ארנסט: "כשאני התמניתי לשיפוט בגיל 42 נחשבתי לצעיר - והיום כבר הייתי נחשב למבוגר"

כמחצית משופטי ישראל פורשים לפני גיל הפרישה הרשמי - גיל 70 - כך עולה מבדיקה שערך TheMarker, במסגרתה נסקרו פרישות השופטים בשש השנים האחרונות.



הבדיקה העלתה כי בשנים אלה פרשו בסך הכל 92 שופטים, כאשר 43 מתוכם (46%) פרשו לפני הגיעם גיל 70. גיל הפרישה הממוצע של השופטים שפרשו לפני גיל הפנסיה הרשמי הוא 60.7; גיל הפרישה הממוצע של כלל השופטים שפרשו בשנים אלה הוא 67 - זהה לגיל הפרישה הממוצע במשק.



"זו עבודה רבה ושוחקת מאוד", מסביר השופט בדימוס דניאל ארנסט - בעצמו שופט שפרש בגיל 55. לאחר פרישתו המוקדמת חזר ארנסט לעסוק בעריכת דין ובין היתר התמודד בחודש שעבר על ראשות ועד מחוז תל אביב בלשכה (והפסיד לדורון ברזילי). לדבריו, "העומס גדל, מיוחד בשנים האחרונות, ואין ספק שיש לכך קשר לפרישה המוקדמת. העבודה של שופט היא סיזיפית: אתה מוציא תיק מהמדף, ושניים חדשים נופלים במקומו".



השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, שפרש בגיל 55, מצטרף לעמדתו של ארנסט: "השחיקה, עומס העבודה והעייפות ממש בלתי נסבלים", הוא אומר. לדבריו, "כשמוסיפים לזה את התקשורת הבלתי אוהדת בעת האחרונה, ואת ההתקפות שלוחות הרסן על השופטים - זו כנראה התוצאה. אני חושב שזה יכול להסביר את העלייה בפרישה המוקדמת, כי בעבר שופטים היו נשארים עד גיל 70 ולא פורשים לפני כן. היום התחושה היא שהמשא והנטל כבדים מנשוא. במובן הזה, המניעים לפרישה המוקדמת הופכים את התופעה למדאיגה".



ארנסט לא מסכים לקרוא לכך "שעמום", אך הוא רומז כי אחת הסיבות הגורמות לשופטים לפרוש בטרם עת היא העבודה החדגונית. "רוב התיקים", הוא אומר, "ולא חשוב על מה הם - דומים. יש שני צדדים, יש סכסוך ויש אמוציות - בין אם זה בדיני חברות או במשפחה. לעשות אותו דבר אלפי פעמים או עשרות אלפי פעמים מתחיל לעייף באיזשהו שלב".



מנהל בתי המשפט לשעבר, דן ארבל, שפרש גם הוא לפני גיל 70, מפנה את האצבע המאשימה דווקא לעבר עורכי הדין: "סיבת הפרישה העיקרית", הוא אומר, "היא עומס העבודה המוטל על השופטים בשנים האחרונות כאשר מספר השופטים עלה באחוזים מועטים, ואילו מספר התיקים עלה באחוזים גדולים בהרבה. תורמת לכך בעיקר צורת ההתדיינות ונפח התיקים: בשנים האחרונות הולכת ופושטת התופעה של ניפוח הדיונים על ידי עורכי דין, כאשר הכנסת מחשוב מתקדם מאפשרת ללא קושי להטיל על בית המשפט כמויות עצומות של מלל וניירת שבן תמותה אינו יכול להתמודד עימם".



לדברי ארבל, "קורה שתיקים מסוימים - בעיקר תיקים מסחריים ותיקים פליליים בעבירות צווארון לבן כגון ניירות ערך ועבירות מסים - צוברים שעות דיון רבות ואינם מאפשרים להתפנות לתיקים רבים אחרים חשובים לא פחות". לדבריו, "הגיע הזמן למצוא דרכים לפישוט הפרוצדורות ולהגבלת כמות החומר שניתן להגיש בתיקים משפטיים, אחרת המערכת תטבע בים הניירת והמלל והאזרח הפשוט שבסך הכול מבקש לקבל סעד משפטי, לא יזכה לקבלו".



מסתבכים ועוזבים



מנתונים שמסרה הנהלת בתי המשפט עולה כי 5 מתוך 13 שופטים שפרשו ב-2001 עשו זאת בטרם הגיעם לגיל 70 שופטים מתוך 14 ב-3 ;2002 שופטים מתוך 11 ב-7 ;2003 שופטים מתוך 14 ב-12 ;2004 שופטים מתוך 20 ב-2005, ו-9 שופטים מתוך 20 ב-2006.



רשימת המקדימים לפרוש כוללת לא מעט שופטים בולטים, ובהם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, יעקב שמעוני, ישי לויט, שרה סירוטה, דן ביין ואחרים. חלק מהשופטים פרשו בנסיבות מעוררות מחלוקת; למשל מנהל בתי המשפט הקודם, בועז אוקון, שפרש בגיל 48 עקב עימותים עם נשיאת ביהמ"ש העליון דורית בינייש. כך גם השופטת נירה לידסקי, שעזבה את המערכת בתום שנה של מינוי בפועל בבית המשפט המחוזי, שעה שהבינה שתחזור לבית משפט השלום ולכהן תחת הנשיאה עדנה בקנשטיין, עימה היא מסוכסכת.



חלק מהפורשים עשו זאת לאחר שהסתבכו בפרשיות שונות, ובין היתר השופטת בדימוס אסנת אלון לאופר, שהואשמה בהזמנת פלט שיחות הטלפון הנייד של בן זוגה, או רשם ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, דוד גלדשטיין שהסתבך בפרשת מאמנת הכושר ופרישתו הרשמית צפויה בקרוב.



עם זאת, רבים מהשופטים עוזבים את המערכת בשקט הרבה לפני שהצליחו לחדור לתודעה הציבורית. ארנסט מבקש להדגיש כי בנושא זה ההיררכיה ברורה: שופטי העליון פורשים כמעט אך ורק בהגיעם לגיל 70, שופטי בתי המשפט המחוזיים פורשים בין הגילאים 60 ל-70, ואילו שופטי השלום הם אלו שמורידים את גיל הפרישה הממוצע.



"לתקופת שהותך במערכת יש השפעה קרדינאלית בעניין הזה", אומר ארנסט. "ככל שאתה יותר שנים במערכת כך תרצה לפרוש בגיל מוקדם יותר. בחלק גדול מהמקרים שופטי בית משפט עליון לא כיהנו קודם למינויים כשופטים, וכך גם חלק נרחב מהשופטים המחוזיים. אצל שופטי השלום, לעומת זאת, הסיפור שונה. אם פעם היו ממנים אנשים יותר ותיקים, היום רוצים צעירים עם כוח עבודה. כשאני התמניתי לשיפוט בגיל 42 נחשבתי לצעיר - והיום כבר הייתי נחשב למבוגר".



לארבל יש השערה אחרת. "נכון, ישנם מקרים פרטניים של שופטים שאינם מתאימים לתפקידם ובכל זאת ממשיכים לכהן במערכת; אבל המצב שנוצר לאחרונה במערכת ושהביא לירידת אמון הציבור בה, גורם תסכול רב לשופטים שיודעים עד כמה רב המאמץ שהם משקיעים בעבודה, ועד כמה ירידת האמון איננה קשורה בהם ובעבודתם המסורה".



לשאלה מה דעתו על כך שהמערכת נאלצת לסחוב על גבה, ברמה הכלכלית, את כל השופטים שהולכים הביתה בגיל צעיר, עונה ארנסט: "שיפוט זו עבודה שדורשת הרבה מאוד משאבים נפשיים, פיזיים ואחרים. כן, אפשר לומר 'טוב, יש הרבה עבודות קשות - אז תעבדו קשה'. אבל זו לא הנקודה. אם אתה רוצה לתת לציבור את השירות המקסימאלי, עדיף שלא יהיו במערכת שופטים שחוקים".



ארבל מספק הסבר אחר: "גם חקיקה חדשה שאינה מתחשבת ביכולת המערכת לקלוט אותה גרמה לכך. כזו היא החקיקה ביחס לארגוני פשיעה והלבנת הון. חקיקות כאלה מטילות על בתי המשפט עומס בלתי אנושי, שאיש לא טרח לבדוק אם ניתן כלל לעמוד בו. קריסת המערכת מבחינת יכולתה להתמודד עם כמויות המלל והנייר העצומות מביאה שופטים רבים למצב שאינם יכולים להמשיך, והם מעדיפים לפרוש".



צוברים את מלוא זכויות הפנסיה בגיל צעיר



לפני מספר שבועות פורסם ב-TheMarker כי נציגות השופטים דורשת מהכנסת לאפשר לשופטים שמונו החל מאמצע 99' ומבוטחים בפנסיה צוברת לפרוש כבר בגיל 60, כאשר המדינה תממן להם "פנסיית גישור" בדמות קצבה חודשית מוקדמת.



לפי דרישת השופטים, המדינה תעניק לאלה מביניהם המבוטחים בפנסיה צוברת ושיפרשו לפני גיל 70 - תוספת לפנסיית הגישור עד גיל 70 בסכום של כ-4,000-4,600 שקל בחודש. במסמך תגובה שהגיש משרד האוצר לכנסת, נטען כי עלות הדרישות מסתכמת בכ-4.8 מיליון שקל לכל שופט שיפרוש בגיל 60.



דרישת השופטים לשיפור תנאי הפרישה שלהם מגיעה בין היתר על רקע קיומן של שתי קבוצות שופטים: שופטים ותיקים המבוטחים בפנסיה תקציבית; ושופטים צעירים, שמונו לאחר 99' ומבוטחים בפנסיה צוברת.



האם התנאים שהשופטים מבקשים לעצמם לא מעודדים למעשה פרישה מוקדמת?



ארנסט: "לבנות בית משפט אחד עולה יותר מכל הפנסיות של השופטים ביחד. זה נכון שיש שיקול כלכלי ושצריך לשמור על הקופה הציבורית - אבל צריך לזכור שגם שירות טוב לציבור עולה כסף. גם בחו"ל מבינים ששיפוט זו לא עבודה לכל החיים, ושאי אפשר להחזיק במערכת שופט במשך 40 שנה".



ארבל: "כיום, לאחר שבוטלה הפנסיה התקציבית, קשה יותר לשופטים לפרוש מבחינת הביטחון הכלכלי - כך שאני מניח שבעתיד נראה דווקא פחות פרישות".



ארנסט: "שופט הוא לא עובד מן המניין. זו לא עבודה זוטרה, וצריך לזכור שבמילא אין לנו כל כך הרבה שופטים. עד לא מזמן אנשים היו פורשים משירות קבע בצה"ל בגיל 42 - וזה גיל שבו מעטים מתחילים את הקריירה השיפוטית שלהם. צריך להתייחס לתנאי הפנסיה של שופטים כאל כל עובד בכיר - כי הרי בזמן הכהונה שלהם הם לא יכולים לעשות חלטורות. מה זו הדרישה הזאת לשיוויון? אנחנו לא בחברה קומוניסטית ויש אבחנה. לא נורא אם השופטים מקבלים יותר מאחרים".



ובכל זאת, בפני שופט פורש עומדות הרבה אפשרויות השתכרות.



ארנסט: "זה נכון. אבל קחי אותי כדוגמה. אני עושה בוררויות, וגם עובד בשוק הפרטי. מנגד, אם הייתי ממשיך לעבוד במשרד שלי ולא מתמנה לשופט מצבי הפיננסי היה טוב בהרבה. כשהתמניתי לשיפוט, ההכנסות שלי ירדו ב-70%. אני רואה את החברים שלי שהיום מחזיקים משרדים גדולים, ומבין שעל אף שאין לי טענות לאף אחד - הפסדתי הרבה כסף".



עדיף להיות בורר



נראה כי מכל האפשרויות, המועדפת על מרבית השופטים הפורשים היא עיסוק בבוררויות. מי שמצליח להתברג לתחום בהצלחה הוא לרוב שופט שקנה את שמו עוד באולם הדיונים, ועלות שעת בוררות אצל בורר פרטי בעל שם יכולה להגיע ל-300-500 דולר בשעה, בתוספת הוצאות כגון שכירות מקום הבורר ומימון הוצאות הנסיעה שלו.



בין הבוררים הפופולאריים נמצאים מאיר שמגר, ישי לויט, אליהו וינוגרד, שאול אלוני, אורי שטרוזמן, שלום ברנר, אמנון סטרשנוב, יצחק זמיר, מיכל בין יאיר וחיים אילת. ההיררכיה שנקבעה בבתי המשפט נשמרת גם בבוררויות: שופט עליון לשעבר גובה יותר משופט שלום בדימוס.



האם שופטים לא רוצים לפרוש קודם פשוט כי העיסוק הרווחי והנוח בבוררויות קורץ להם?



סטרשנוב: "אני לא חושב שזו הסיבה לעלייה בפרישה המוקדמת של שופטים, משום שגם בעבר עמדה בפני השופטים שעזבו את המערכת האפשרות לעסוק בבוררויות. המשכורות של השופטים הן מהגבוהות בשוק הציבורי ועל כך אין מה להתלונן. אבל בדרך כלל אי אפשר להשוות את המשכורות בשירות הציבורי - בפרקליטות או במשרדי הממשלה - לאלה של השוק הפרטי. במקרה שלי, למשל, לאחר 35 שנה בשירות הציבורי הגעתי למסקנה שצריך לטעום מה נעשה בשוק הפרטי - ואני יכול לומר שהטעם הוא טעים בהחלט".