יזמות בטיבט: נאבקים במשטרה, במחירים ובעונתיות הקצרה

מקלוד גאנג’, צפון הודו



שיחות עם יזמים ישראלים מעלות על פני השטח לא מעט טענות: הבנקים עושים את המוות, הקרנות דורשות הררי מסמכים, מוסר התשלומים הישראלי מזעזע ותנאי המימון בלתי אפשריים.



שלושת היזמים הטיבטים הצעירים שפגשתי בעיירה הציורית מקלוד גאנג', הסמוכה לדרמסלה שבצפון הודו, היו שמחים אם אלה היו הבעיות שלהם. בשנתיים האחרונות עובדים השלושה בפרך, אך למרות ההצלחה העסקית חיים בקושי מן היד אל הפה. האופק לגמרי לא ברור.



טסזין, בן 25, נולד בכפר קטן במזרח טיבט. כשהגיע לגיל 18 החליט לעשות את מה שעושים טיבטים רבים שאינם מוכנים לחיות תחת הכיבוש הסיני הלוחץ זה 57 שנה, ויצא אל ההרים. המטרה: לחצות בשלום את הרכס הגבוה בעולם ולהגיע דרך נפאל אל מקום מושבו של המנהיג הגולה, הדלאי לאמה, סמוך לדרמסלה שבהודו, כדי לחיות חיי חופש בקהילה הטיבטית הקטנה שנוצרה סביבו.



28 יום צעד בשלג, מתחמק מן הסיירים הסינים ומן המפולות מסכנות החיים. רגע לפני שהגיע לגבול הנפאלי נתפס והושלך לכלא. הוא לא ויתר. מיד כששוחרר יצא שוב למסע המפרך, והפעם הצליח.



להצלחה המתוקה התלווה טעם מריר. הבריחה גזרה עליו חיי פליט נצחיים: הוא אינו יכול לשוב למשפחתו מפני שאז ייזרק לכלא, וכאזרח נטול מדינה שהסינים אינם חפצים ביקרו (בלשון המעטה), גם אין לו דרכון. למזלו, מאז נמלט הדלאי לאמה ב-1959 הושיטה הודו הידידותית יד, ומאפשרת לפליטים הטיבטים לחיות בתחומה.



מרכז הפליטים בעיירה הציורית מקלוד גאנג', שבתיה הצבעוניים כאילו תלויים בתוך הירוק ההררי העז, קיבל את טסזין בזרועות פתוחות. פצעיו טופלו בעזרת תרופות מקומיות, אוכל חם עזר לו להתאושש ואת בגדיו, שאותם לא החליף ימים רבים, החליפו בגדים שנתרמו למקום. בשל גילו הצעיר נשלח לבית ספר בתנאי פנימייה. שם, בחדרים קטנים וצפופים, כשכל רכושו הוא מיטת קומתיים ומדף אחד, למד אנגלית והשלים השכלה תיכונית. את רוב שעות הלימודים עשה על כרית שהונחה על הרצפה לפני דרגש קטן ששימש שולחן כתיבה. התנאים הקשים לא הפריעו לו. הוא היה מאושר.



חודשים חלפו, ובאותה דרך בדיוק הגיעו למקלוד גם שני חבריו, צ'וטק דורג'ה ופונסנג דורג'ה, חבולים וחסרי כל. הם עברו מסלול דומה, ולאחר פרק זמן ארוך של התאוששות והסתגלות הבינו כי הם חייבים לעמוד על רגליהם תוך זמן קצר ולהגיע לעצמאות כלכלית.



"הגענו בלי כלום. ההורים, שאיתם אין כל קשר, לא יכולים לעזור, ואמצעי הקהילה דלים", מסביר צ'וטאק, בן 27, באנגלית טובה ובמבטא כבד. "היינו חייבים להתחיל להרוויח כסף, ומהר".



שוחד לשוטרים



הפתרון נמצא בתחום העיסוי הטיבטי המוכר היטב, בעיקר במנזרים. מדובר בעיסוי רקמות עמוק המסייע לנזירים שמקיימים מדיטציה ותפילות במשך שעות רבות בגב זקוף, וכן לטיבטים שמנהלים ברובם חיי חקלאות או נוודות קשים, לעבור את תלאות היום. השלושה עברו קורס ארוך והתמחות אצל שני רופאים טיבטים. הם הניחו, ובצדק, כי בהיות העיירה מקור עלייה לרגל לתיירים רבים המגיעים מקצוות עולם לטייל ב"להסה הקטנה", תימצא הפרנסה בשפע.



בינתיים חיו יחד בחדרון קטן וטחוב בו גם בישלו את מזונם, התקלחו רק במים קרים (כי מים חמים עולים הרבה כסף) ועבדו בפרך בעבודות מזדמנות. במקביל למדו אסטרולוגיה טיבטית כדי להרחיב את סל המוצרים. לפני שנתיים, כשצברו כל אחד 5,000 רופי (כ-500 שקל), הקימו קופה משותפת, שכרו שלושה חדרים במרכז הכפר וקנו מיטות טיפולים. גאים, הציבו שלט בכמה שפות: המרכז לעיסוי ואסטרולוגיה טיבטית. לקוחות סקרניים התחילו לפקוד את המקום.



סוד הקסם לא היה טמון רק במוצר האקזוטי, או בשלושת המקצוענים שכמו רבים מבני קהילתם, מדברים בשפה רכה וחיוך תמידי משוח על שפתיהם, אלא גם במחירים. בניגוד למערב, בו מרקיעים מחירי העיסוי שחקים, הרי שבמקלוד גאנג' ניתן ליהנות מעיסוי משובח תמורת 500-200 רופי (50-20 שקל), מחיר מגוחך שגם מטיילים צעירים ועניים במיוחד שמחים לעמוד בו.



"זה היה נהדר", מספר טסזין בעיניים בורקות. "אלה היו חודשי הקיץ, המקום המה תיירים והתחרות היתה מועטה מאוד - רק אנחנו ומרכז נוסף שהציע עיסוי הודי. המון אנשים גם רצו ללמוד עיסוי, ואנחנו העברנו קורסים. נדמה היה כי בתוך זמן קצר נחזיר את ההשקעה ונוכל לעמוד על הרגליים, אולי אפילו להרוויח ולהתחיל לחסוך לעתיד".



השמחה, התברר, היתה מוקדמת מדי. בעלי הבית ההודים, שהבינו כי בידיהם פרה חולבת, הכפילו מיד את מחיר השכירות. היזמים החליטו לעבוד קשה יותר ולשמור על מיקומם האסטרטגי, אבל גם המשטרה המקומית לא טמנה ידה בצלחת.



כמו פליטים רבים שהקימו עסקים בעיירה (מסעדות, דוכנים, קורסי בישול טיבטי ועוד), גם שלושת המעסים החלו את ההליך הביורוקרטי המפרך לקבלת רישיונות. יחד התרוצצו בין המשרדים, מנסים להתגבר על כך שאינם מדברים את השפה המקומית. גם כשקיבלו את כל הניירות המתאימים המשיכה המשטרה להציק.



"שוטרים מגיעים הנה ומבקשים לראות ניירות מופרכים לגמרי", הם מספרים בחוסר אונים, "ועל אף שהכל מסודר מאיימים לקחת אותנו לתחנת המשטרה. מבחינתנו מדובר בסימן מוסכם: תחנת משטרה הודית עלולה להפוך לצרה גדולה, והשוטרים יודעים זאת. אין ברירה אלא תת כסף מתחת לשולחן". 1000-500 רופי גורמים, בדרך כלל, לשוטר החרוץ לנסות את מזלו במקום אחר, עד הפעם הבאה.



מכות וגעגועים



לבעלי הבית ולשוטרים ההודים מתווספים גם עימותים לא מעטים עם האוכלוסייה המקומית: "ההודים לא ממש אוהבים את הקהילה הטיבטית", סיפר מערבי שחי במקום זמן רב. "מדובר במיעוט שהגיע משום מקום, ובמובנים מסוימים השתלט על הכפר. הם אנשים טובים, חרוצים ונקיים, מושכים המון תיירים ומצליחים בעסקיהם, וההודים פשוט מקנאים - לגמרי לא משנה להם שהם בעלי הנדל"ן ולכן גם בעלי הכוח, ושהטיבטים הם פליטים חסרי כל שבסך הכל מנסים להתקיים.



הם ברחו מהסינים שהורגים בהם שם, ופוגשים הודים שמתנכלים להם כאן". בחודשים האחרונים גבר המתח בעיירה, ולא מעט קטטות פרצו בין שתי הקהילות, כששני הצדדים טוענים "הוא התחיל".



"הרבה הודים מגיעים למרכז ומבקשים עיסוי", מספר טסזין. "על אף שמדובר במבקרים ולא במקומיים, אני חייב להודות שקשה לי איתם. הם פוגעים בנו בזמן שאנחנו רוצים לחיות ולעבוד בשקט, אבל המטרה הזאת נהפכת ליותר ויותר קשה עם הזמן".



בעיה אחרת בה נתקלו היזמים היתה פתיחת חשבון בנק. במשך זמן רב לא עמדו בדרישות הביורוקרטיות ושמרו את הכסף במקומות מסתור שונים ומשונים. את הקיץ החולף סיכמו היזמים ברווח, אלא שאז הגיעה התמודדות נוספת - מזג האוויר. בחורף יורדות הטמפרטורות אל מתחת לאפס, וזרם התיירים מצטמצם מאוד.



"אנחנו חייבים לשמור על מתח רווחים גבוה בקיץ, שישלם גם את שכר הדירה ששולש בשנה האחרונה, את השוחד וכמובן את צורכי העסק והמחיה שלנו, כדי לשרוד את חודשי החורף", מספר טסזין. "בשלב זה, שנתיים אחרי הפתיחה, למרות ההצלחה העסקית ועל אף שתנאי החיים שלנו לא השתנו כלל אנחנו רק מאוזנים. מה שנכנס גם יוצא, ואנחנו לא מצליחים בכלל להרוויח או לחסוך". חלומותיהם להמשיך ללמוד מקצועות אחרים, מחשבים למשל, שבעזרתם יוכלו להתקדם בחייהם, מתנפצים בינתיים על סלעי המציאות הקשה.



להיכנע? בשום אופן לא. השלושה כבר עברו דברים קשים יותר, ומוכנים לדלג מעל כל קושי, אלא שעל עניין אחד הם מתקשים להתגבר: "אנחנו נורא מתגעגעים הביתה", הם מודים, והחיוך הנצחי יורד לרגע מהשפתיים: "יום-יום אנחנו מתפללים שטיבט תשוחרר, ולנו יהיה לאן לחזור".