עד שחוקק חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות ב-93', לא היתה בישראל הסדרה משפטית של ההלוואות בשוק האפור. בשנה זאת נחקק החוק, שלפי דברי ההסבר לו עוסק ב"ריבית הנשך -הנגבית בהלוואות שאינן בנקאיות והניתנות בשוק האפור".
המחוקק נמנע כל השנים מלהתערב בפעילות הכלכלית של השוק בשל חששו מהתערבות יתר בחופש ההתקשרות בחוזים. אלא שכפי שהוסבר בעת הבאת החוק לאישור "במשך השנים התפתח השוק הזה לכלל תופעה או למימדים מפלצתיים במעט, כאשר בחלק מן החברות... היתה נהוגה ריבית, ובעיקר ריבית פיגורים, בשיעורים כאלה שהמלה עושק גם היא היתה ממעיטה לגביה", בעוד "בתי המשפט וראשי ההוצאה לפועל מצאו עצמם חסרים כלים משפטיים מתאימים למניעת תופעות קשות" כדברי השופטת עדנה ארבל, ולכן החליט המחוקק להתערב.
בני משפחת צוניאשוילי קיבלו מחברת "מיסטר מאני" - חברה למשכנתאות ולהלוואות ישירות (על פי אתר החברה), המגדירה עצמה כ"אלטרנטיווה אמינה לבנקים" וכ"חברה הוותיקה, המובילה והאמינה בתחומה" - הלוואה בסכום 550 אלף שקל, לפי הסכם שנחתם בין הצדדים ב-97'. כנגד מתן ההלוואה שיעבדו הלווים שלוש חנויות שבבעלותם. על פי ההסכם, אמורים היו הלווים לפרוע את ההלוואה עד סוף 2012. כשנה לאחר חתימת ההסכם החלו הלווים לפגר בתשלומים ונוכחו לדעת כי שיעורי הריבית שנדרשו לשלם היו גבוהים בהרבה ממה שנאמר להם, ולאחר שקיבלו מכתב התראה מהחברה עקב הפיגור בתשלומים, הם ביקשו מהחברה לפרוע את יתרת חוב ההלוואה בהחזר אחד ולהשתחרר מההסכם.
בתגובה העמידה החברה את ההלוואה לפירעון מיידי וניהלה עם הלווים משא ומתן באשר לתנאי "השחרור" - שלא צלח. במקביל, חייבה החברה את הלווים בריבית פיגורים "רצחנית" (בלשון כתב התביעה) ובתשלום פיצוי בגין הפרת ההסכם.
בתגובה הודיעו הלווים לחברה ב-99' על ביטול ההסכם. בעקבות זאת פתחה החברה בהליכי הוצל"פ למימוש השיעבודים. מהלך זה הוביל את הלווים להגשת תביעה נגד החברה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, למתן הצהרה בדבר בטלות הסכם ההלוואה והמשכונות שנרשמו על פיו.
בכתב התביעה טענו הלווים, באמצעות עו"ד איל רוזן, כי החברה לא עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה בסעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות - הקובע כי על חוזה ההלוואה לכלול פרטים כגון שיעורי הריבית וריבית הפיגורים, שיעור העלות הממשית של האשראי ופרטים על הסכומים הנוספים שגובה החברה מעבר לחיובי ריבית. גם בתקנות הגנת הצרכן נקבע שיש לפרט בחוזה למתן הלוואה את שיעור הריבית התקופתית והשנתית. ואילו בחוזה ההלוואה של החברה לא צוין שיעור הריבית השנתית או שיעורי ריבית הפיגורים השנתיים.
בנוסף, החוזה ציין את שיעור הריבית החודשי יחד עם חיוב בגין "עמלות והוראות טיפול שונות", בניגוד להוראת המחוקק להפריד בין שיעור הריבית למרכיב ההוצאות. בנוסף, לא כלל ההסכם איזכור לשיעורי עלויות המוטלות על האשראי והתוספת שבה חויבו הלווים מעבר לשיעורי הריבית, כמתחייב מהחוק.
חוק ברור
השופט נסים ישעיה בפסק דינו מיולי 2004 קבע כי החברה לא עמדה בחובת הגילוי הקבועה בחוק, ואף לא בחובה המוטלת עליה לפי תקנות הגנת הצרכן. לדברי השופט, דרישת החוק היא ברורה וחד משמעית ולא ניתן להתנות עליה, או לוותר על גילוי הפרטים שפורטו בחוק.
הוראות החוק, קבע השופט, נועדו להגן "על הלווה הנזקק להלוואות חוץ בנקאיות, מפני עוצמתו הכלכלית הגדולה והעדיפה, בדרך כלל, של המלווה ומפני יכולתו להכתיב ללווה תנאים קשים, ולעיתים אף דרקוניים, אשר מפאת מצוקתו הכלכלית או חוסר הבנתו וידיעתו של הלווה אין הוא מסוגל להבחין בהם או להתנגד להם".
מנכ"ל החברה אדם גרוסמן, התקשה במהלך עדותו בבית המשפט לנקוב בשיעורים המדויקים של הריבית השנתית, שכאמור לא צוינה בהסכם, ועל כך הקשה השופט: כיצד סבור גרוסמן שהלווים, שהבנתם בתחום ההלוואות פחותה בהרבה מהבנתו, מסוגלים היו ללמוד על שיעור הריבית השנתית מלשון ההסכם?
ביחס לטענת החברה כי "צדק לא ייעשה" על ידי מתן לגיטימציה ללווים להתחמק מתשלום חובם בהתבסס על הטענה כי ההסכם לא עמד בלשונו המדוייקת של החוק, קבע השופט כי מדובר בטענה מתמיהה ואף מקוממת: "האם הצדק לא ייעשה, אם יימנע מהנתבעת לחייב בריבית בשיעורים כה גבוהים, כששיעורה השנתי האמיתי והמדויק לא גולה כלל לתובעים. האם הצדק לא ייעשה, אם יימנע מהנתבעת לגבות סכומי עתק נוספים מעבר לחיובי הריבית הגבוהים כשלעצמם, בשל משלוח התראות, שאילתות, ומיני בירורים או שרותים שגרתיים אחרים, ללא שעלותם צויינה כלל בחוזה ההלוואה... האם הצדק לא ייעשה, אם יימנע מהנתבעת לגבות ריבית פיגורים גבוהה (מעל 40% לשנה) ללא ששיעורה המדויק צוין בחוזה ההלוואה".
לאור האמור קבע השופט כי אי הגילוי עלה לכדי הטעיה של הלווים, שטעו לחשוב כי תנאי ההלוואה שהעמידה לרשותם החברה טובים מהלוואות אחרות שיכלו לקבל, ולכן רשאים היו לבטל את ההסכם. בעקבות ביטול ההסכם הורה השופט על השבה הדדית של הכספים, באופן שהלווים ישיבו לחברה את הכספים שקיבלו ממנה כהלוואה, והחברה תשיב להם את הסכומים שגבתה כריבית והוצאות על חשבון החזר ההלוואה. בנוסף קבע השופט כי השיעבודים שהוטלו על החנויות בטלים. החברה, שיוצגה על ידי עו"ד דגנית חן-שפירא, חויבה לשלם ללווים 75 אלף שקל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
על פסק הדין ערערה החברה לבית המשפט העליון באמצעות עו"ד אורן הלפרין וטענה כי אי עמידתה הנטענת בחובת הגילוי היתה מינורית, פורמאלית במהותה ולא הסבה נזק אמיתי ללווים, משום שהם ניהלו משא ומתן מתמשך על פרטי ההסכם, קיבלו הסברים עליו ואף התייעצו בעורך דין. כן טענה החברה כי גם אם נפל פגם בהסכם, הרי שלא היתה הצדקה לבטל את תוקף ההסכם וניתן היה להסתפק בסנקציה הפחותה של שינוי תנאי החוזה, שכן לא מדובר בלווים "חלשים" הנזקקים להגנה שסיפק החוק אלא באנשי עסקים מנוסים, שלא התעניינו בתנאי ההלוואה ולא קראו את המסמכים עליהם חתמו. לטענתה, פסק הדין מבטא גישה "עונשית" כנגדה והחמרה יתרה עימה.
אינטרסים מנוגדים
השופטת עדנה ארבל, אליה הצטרפו המשנה לנשיאה השופט אליעזר ריבלין והשופט אליקים רובינשטיין, דחו את הערעור. בפתח הדיון ציינה ארבל כי ההסדרה המשפטית של השוק האפור טומנת בחובה שני אינטרסים מנוגדים - מצד אחד עומדת ההכרה בכך שההלוואה החוץ בנקאית נועדה לענות על צורך אמיתי הקיים בשוק, כלומר מתן הלוואה לגורמים שאינם יכולים לקבלה במערכת הבנקאית, ומצד שני השאיפה לספק הגנה הולמת ללווה ולמנוע מהמלווה לנצל לרעה את הבדלי הכוחות.
השופטת דחתה את טענת החברה כי בקלות יכלו הלווים להשיג את המידע שהיה חסר בחוזה: "המערערת טוענת כי מדובר במסקנות ברורות וחישובים פשוטים, ואם כך, אדרבא תתכבד המערערת ותקיים את הוראות החוק במלואן".
השופטת אימצה את מסקנתו של השופט ישעיה כי החוזה בוטל כדין. לדבריה, בטרם חתימת החוזה הלווים "תרו בעיניהם אחר הנתונים המספריים בחוזה, שמהווים את ליבו של ההסכם, ומשלא מצאו את מלוא הפרטים ניתן לומר כי הוטעו על ידי המערערת". העדרם של הפרטים הנדרשים מהחוזה, קבעה, הוביל אותם להעריך את ההלוואה באופן שלא שיקף את המציאות, ובכך היתה הטעייה. לכן, משבחרו הלווים לבטל את החוזה ושלחו הודעת ביטול לחברה תוך זמן סביר, "הרי שהביטול נעשה באופן חוקי והוא בר תוקף".
השופטת דחתה את טענת החברה כי סעד הביטול שקבע המחוזי אינו מידתי, נוכח הפגם הטכני שנטען בחוזה. היא קבעה כי יש נסיבות המצדיקות את ביטול החוזה על ידי בית המשפט ונסיבות אלה מתקיימות במקרה זה. "בהתחשב בעובדה כי מדובר בהלוואות חוץ בנקאיות ונוכח פערי הכוחות בין הצדדים, אל לנו לראות העדרו של פרט זה או אחר מהחוזה כפגם פורמאלי וטכני בלבד", קבעה השופטת. לדבריה, התנהלות החברה "לוקה בפגם מהותי חמור". היא הוסיפה כי בהפרות חוק כגון קביעת שיעורי ריבית גבוהים מהמותר על פי החוק, ניתן בקלות יחסית לתקן את החוזה ולהפחית את שיעורי הריבית, ואולם כאשר מדובר בהפרת חובת הגילוי, התערבות מתונה יותר מביטול החוזה היא קשה מבחינה פרקטית שכן אז צריך בית המשפט לנסח מחדש את תנאי החוזה.
באשר לטענת החברה לפיה ראוי לפסוק את הריבית בהתאם לחוק הסדרת הלוואות בשיעור של 20%, קבעה השופטת כי יש לדחותה מכל וכל. ראשית, משום שהריבית הקבועה בחוק מתייחסת להסכמים קיימים ואילו החוזה של הלווים בוטל. שנית, משום שהעובדה שהחברה מממנת את עסקיה על ידי הלוואות מצד ג' שעליהן היא משלמת ריבית הגבוהה מהקבוע בחוק פסיקת ריבית אינה רלוונטית למערכת היחסים שבינה לבין הלווים. ושלישית, משום שלדברי השופטת, אם תיקבע הריבית בהתאם לחוק הסדרת הלוואות - החברה תקבל את מבוקשה "ונכשיר את השרץ", שכן ריבית שנתית זו היא הנתון שהחברה רצתה להסתיר מעיני הלווים בעת שלא ציינה אותו בחוזה.
השופט אליקים רובינשטיין הצטרף לדעתה של השופטת ארבל והוסיף כי מדובר בחוק "שנוח לו ולעולם אילולא נוצר המצב שחייב את חקיקתו. הוא פרי מציאות כלכלית עגומה ולדעתי מבישה... קרי, "ריבית הנשך" ב"שוק האפור".
לדבריו, דווקא אופייה "הנשכני, הבוטה", של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור, לא רק מצדיקים אלא מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק, וחובת בית המשפט לעמוד על משמר זה. "אכן, הלווים הבאים אל ההלוואות בשוק האפור יודעים היטב שלא באו לקופת גמילות חסדים ואף לא לבנק; אך כל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות". לדבריו, אין מנוס מכך, כשמדובר בחוזים שמיסודם אף ניתן היה להגדירם כסותרים את
תקנת הציבור (ע"א 9044/04).
בית המשפט העליון יוצא להגנת הלווים בשוק האפור: "לא נכשיר את השרץ"
נורית רוט
6.8.2007 / 8:30