יותר מכל דומה התכונה שאוחזת במשרדי הממשלה לקראת בואן של משלחות ה-OECD בשנה הקרובה, לבהילות המאפיינת בסיס צבאי גדול עם היוודע ביקורתו של רס"ר קפדן. ההתרגשות והצורך להתקין, לתקן ולייפות אולי מובנים - הרי ישראל המתינה 13 שנה עד שהארגון הודיע במאי השנה כי חברותנו נשקלת באופן רשמי.
משלחות הארגון יגיעו כדי לבחון מקרוב את התאמתה של ישראל לסטנדרטים הכלכליים שלו - ועד אז, כמו בכל תהליך הכנה המכבד את עצמו - ועדות מוקמות, מסמכים נכתבים והצהרות נזרקות לחלל האוויר.
הסכנה בהתעסקות מסוג זה היא שבבוא היום הגדול פני השטח יבהיקו ואילו את הזוהמה יסתירו היטב. בינתיים המשרד להגנת הסביבה רק מאשש את החשש. כבר ב-2004 הכין המשרד מסמך עב כרס לבחינת מצבה של ישראל לעומת הקריטריונים של ה-OECD.
משביקשנו לעיין במסמך, נתקלנו בתסמונת הסתרת המידע מהציבור; ולרי ברכיה, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד להגנת הסביבה ומי שאחראית לקשר בין המשרד ל-OECD, אמרה לנו כי המסמך אינו פתוח לציבור, שכן מדובר בדיונים פנימיים. להפתעתנו הרבה, מצאנו את המסמך דווקא באתר האינטרנט של המשרד, ומעיון בו עולה כי ד"ר ישראל ברזילי שערך את המחקר - ונמצא כיום בפנסיה - הגיע למסקנות נחרצות והראה כי ישראל מפגרת אחר רוב הסטנדרטים הנהוגים במדינות המפותחות החברות בארגון.
שתי מסקנות עיקריות אפשר לגזור מהמסמך: הראשונה כי המשרד להגנת הסביבה לא הסדיר מבחינה רגולטורית נושאים מרכזיים רבים מאז 2004; המסקנה השנייה היא כי יש פער גדול בין הקריטריונים שהארגון מציב למצב בישראל - ובפרט בכל הקשור בשקיפות לציבור, בשימוש בכלים כלכליים להפחתת הזיהום ובטיפול בחומרים מסוכנים ובאנרגיות מתחדשות.
ישראל בתחתית הטבלה
דווקא למשרד להגנת הסביבה יש סיבה טובה לשמוח על הצטרפותה של ישראל לארגון. כ-75 מ-200 המלצות והחלטות הארגון שהתקבלו עד היום הן סביבתיות, ולכן התנהלותה של ישראל בתחום זה תעמוד באור הזרקורים בעת הביקורת.
המשרד, שפחות מאחוז מהתקציב הממשלתי השנתי מופנה אליו - סובל באופן מסורתי מתקציבים דלים ומעמדה חלשה לעומת משרדי הממשלה האחרים - ורואה לכן בביקורת הקרבה הזדמנות פז לקדם את עצמו ולדרוש תקציבים וכוח אדם נוסף, כפי שעשה במכתב ששלח לפני כשבוע לאוצר.
ברכיה חושבת כי ההצטרפות לארגון תחזק את חשיבות הנושא הסביבתי בקרב בעלי ההשפעה במשק. לדבריה, "בשורה התחתונה, מההסתכלות שלנו כמשרד וכמי שמעוניינים לקדם מדיניות סביבתית בישראל אנחנו רואים בחיוב רב את התהליך שהופך את מקבלי ההחלטות במשק לשותפים באחריות של הסביבה - מכיוון שהם לא היו שם עד עכשיו ה-OECD יכריח אותם".
לציבור אין זכות לדעת
אולי יותר מכל בולט מצבה של ישראל לרעה ביחס למדינות המפותחות בארגון, בכל הקשור בשקיפות המידע הסביבתי לציבור והגילוי הנאות. כך למשל, ברזילי כותב בדו"ח כי "מעורבות הציבור בתהליך קבלת החלטות בישראל בפרויקטים עם השלכות ניכרות על הסביבה מתקיים בשלב מאוחר יחסית"; כי "הארגון קורא לעידוד השתתפות הציבור בגיבוש החלטות בעלות השלכות סביבתיות - הליך שאינו מתקיים בישראל"; כי "בכל האמור לשיתוף הציבור במידע ובהליכי קבלת החלטות העוסקות במניעה ובתגובה לאירועים הכוללים חומרים מסוכנים - מדינת ישראל לא מקיימת את החלטת הארגון".
הכלכלן הסביבתי מעמותת אדם טבע ודין אורן עזריה, חקר השנה את ההתאמות שעל ישראל לעשות כדי לעמוד בשורה אחת עם המדינות המתפתחות בארגון. לדברי עזריה, "כארגון, מקפיד ה-OECD על מדיניות של שקיפות ושיתוף ציבור.
אחת ההחלטות החשובות ביותר בתחום הסביבתי של הארגון הינה ההמלצה למדינות החברות לפעול להפצת מידע בנושאים סביבתיים לציבור. בהמלצה זו קורא הארגון למדינות לפעול באופן אקטיווי לאיסוף המידע ועיבודו וליצירת מנגנונים פשוטים באמצעותם תהיה לציבור גישה קלה ומיידית למידע זה.
אין ספק שבישראל, בה מרבית המידע הסביבתי אינו נגיש בקלות, יש מקום לשיפור רב. אך סוגיית המידע היא רק קצה הקרחון; לפי המלצות ה-OECD, החוק הבסיסי ביותר בתחום התחיקה הסביבתית המדינתית הוא חוק מדיניות סביבתית לאומית - (NEPA) המחייב התייחסות לנושאים סביבתיים בכל תהליך קבלת החלטות ממשלתי. הוא גם פותח כל החלטה ממשלתית, שעשויות להיות לה השלכות סביבתיות, בפני השתתפות ציבורית".
את המרחק הרב שעל ישראל לעבור ניתן לאמוד באמצעות כמה דוגמאות מהשנה האחרונה: כך למשל באחרונה דרשה המועצה המקומית תפן כי עמותת אזרחים למען הסביבה בגליל (אל"ס) תשלם לה 25 אלף שקל עבור מידע הנוגע למפעלים בתחומה ושנמצאים בסמיכות לתושבי האזור.
דוגמה נוספת, עו"ד תמי גנות מהעמותה הסביבתית אדם טבע ודין מספרת כי בעמותה הגישו בג"צ נגד המפעלים ברום, טבע ומכתשים הנמצאים ברמת חובב כדי לקבל מידע על היתרי הרעלים שלהם. לדבריה, המשרד להגנת הסביבה גיבה את המפעלים וטען כי ההיתרים שלהם הם סוד מסחרי.
"זו תשובה שלא היתה עוברת ב-OECD", היא אומרת. רק לאחר שהשופטת חייבה את המשרד להעביר את המידע, קיבלו בעמותה את רוב החומר שביקשו. לדבריה, "לא יתכןשהמשרד כיום לא יעביר מידע. זה מעיד על המצב שהיה קודם - שמידע היה חסום לציבור בזמן שמתנהלים דיונים ציבוריים משמעותיים שנוגעים לחומרים הללו".
אין זה מפתיע לכן שעמותת אל"ס הגישה עתירה לבג"ץ ביוני השנה, העוסקת במחדלו של השר להגנת הסביבה גדעון עזרא, שלא התקין תקנות לפי סעיף 6א לחוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998 - המטילות על רשויות ציבוריות חובה לפרסם מידע סביבתי לציבור.
תחת דרישות השקיפות נכנס גם הגילוי לציבור שנדרש מחברות ציבוריות. ברכיה אומרת כי "בהנחיות הארגון, בחלק הקשור בממשל תאגידי והנוגע בהערכות תאגיד לטיפול בסיכונים הפיננסיים - יש פרק שלם העוסק בסיכונים סביבתיים ומחייב תאגידים להיערך, להפחית ולמנוע סיכונים סביבתיים כדי לא להיכנס לחובות בשל כך". לדבריה, "עד היום זה נעשה בישראל וולונטרית". אלה דברים שנצטרך לקדם עם הרשות לניירות ערך, היא אומרת.
כניסתם של הכלים הכלכליים
ברכיה אומרת כי אחד מהיעדים העיקריים של ישראל הוא השימוש בכלים כלכליים בטיפול במניעת הפגיעה בסביבה. לדבריה, הארגון מקדם את השימוש במסים ירוקים, מכיוון ש"צריך לתת מחיר לזיהום - כך שלבעל הון יהיה תמריץ שלא לזהם".
לדברי עזריה, ההתחשבות בסיכונים סביבתיים והטמעתם בצורת עלויות על המזהם לוקה בחסר בישראל. כך למשל, לדבריו "בחלק ניכר מהמדינות החברות כבר קיים מנגנון המוודא כי הסיכונים הסביבתיים נלקחים בחשבון במסגרת ניהול הסיכונים הפיננסיים הכולל של הבנקים; בישראל אין מיסוי על פליטות של מזהמים לאוויר, למים או לקרקע"
"בישראל אין מיסוי על מוצרים המזיקים לסביבה בתהליך ייצורם, בצריכתם או בסוף חייהם - ופתרונות מיסוי הקיימים כיום נותנים מענה נקודתי בלבד; חוק הפיקדון בישראל, בנוסחו כיום אינו כולל מיכלי משקה בנפח ליטר וחצי ומעלה; חסרים תמריצים מימוניים להפחתת זיהומים - לשם כך נדרש מנגנון אשר יממן שיפורים טכנולוגיים ודרכי בקרה וטיפול במקורות זיהום פוטנציאליים. מנגנונים כאלה קיימים בחלק ממדינות ה-OECD (דוגמת ה-Superfund האמריקאי), אך הם חסרים מאוד במערכת החקיקתית והפיננסית בישראל".
היטיב ברזילי לתאר את המצב כבר ב-2004: "ההמלצה להשתמש במכשירים כלכליים, לעידוד שימוש רציונלי במשאבי סביבה יקרים ולמניעת עיוותים בסחר והשקעות בינלאומיות ("המזהם משלם"), לא רק שאינה מתקיימת בישראל אלא שקיימות דוגמאות פעילות הנוגדות אותה: מתן סובסידיה למים בחקלאות; אפליה לטובה במחיר הסולר לתחבורה לעומת הבנזין המזהם פחות; עיוותים בתמחור של הטמנה בשטחים חקלאיים; אפליה לרעה במיסוי שמני מנוע ממוחזרים; והקצאת קרקעות על ידי מנהל מקרקעי ישראל משיקולי מחירים".
לטובה צריך לציין כי ברוח המזהם משלם, נכנס לתוקף ביולי השנה היטל הטמנה לקרקע של פסולת לאחר שהיה תקוע בכנסת מ-99', וכי מתוכנן מיסוי דיפרנציאלי על רכבים לפי רמת זיהום. בנוסף, הצעת החוק בדבר שיקום קרקעות, החוק למחזור צמיגים, הקרן לשיקום מחצבות והרחבת חוק הפיקדון - כולם מסמנים כיוון נכון בהקשר זה.
אנרגיות תקועות
לדברי עזריה, תכנון תשתיות לייצור אנרגיה בהתאם לשיקולים סביבתיים הוא קריטי להבטחת איכות החיים של התושבים כאן, ולמניעת התחממות כדור הארץ בכלל. למרות זאת, "ההשקעה בנושא אנרגיות מתחדשות לנפש במדינות ה-OECD גדולה ביחס לישראל: כ-8 סנט לאדם בישראל לעומת 70 סנט עד 18 דולר במדינות אירופה". לטענתו, "להבדיל ממדינות רבות בארגון, לישראל אין תכנון אסטרטגי ארוך טווח למשק האנרגיה, שיקבע יעדים אגרסיוויים ובני השגה".
גם בדו"ח של המשרד כתב ברזילי כי "ישראל פועלת חלקית מאוד להפחתת ההשלכות הסביבתיות מהייצור והשימוש באנרגיה; ובתמחור האנרגיה בישראל אין משקל למחיר הסביבתי והחברתי הנובע מכך". ברזילי מתייחס גם לאישור שניתן להקמתה של תחנת הכוח הפחמית החדשה באשקלון ואומר כי "בניגוד למגמה המועדפת על הארגון בשימוש בדלקים נקיים החליט משרד התשתיות הלאומיות על הקמת תחנת כוח פחמית חדשה ולא על שימוש בגז טבעי למטרה זו".
כמו כן הוא קובע גם כי בישראל נעשה מעט מאוד בכל הנוגע לעידוד ותמיכה בקידום טכנולוגיות נקיות יותר חדשות וסגירת מתקנים ישנים ומזהמים; מניעת זיהום אויר מכלי רכב לרבות עידוד רמת תחזוקה גבוהה; שימוש בדלקים נקיים; עידוד תחבורה ציבורית; קביעת מגבלות מהירות וניהול תחבורה באזורים עירוניים.
חומרים מסוכנים
לדברי ברכיה, הרפורמה הכוללת ביותר תצטרך להתבצע בישראל בתחום החומרים המסוכנים - בהם כימיקאלים. לדבריה, "תפיסת העולם בישראל שונה לגמרי מתפיסתו של הארגון. מדינת ישראל מתנהלת בצורה נקודתית ונותנת היתרי רעלים, כך שכל אירוע מנוהל כיום בנפרד. לעומת זאת, ב-OECD מנהלים כימיקלים משלב הייצור, השימוש ועד לגמר חיי המוצר. אנו נצטרך לשנות את החקיקה - אצלנו במשרד מקבלים זאת בברכה אבל זה יקח זמן".
גנות מאדם טבע דין, העומדת בראש האגף לזיהום אוויר וחומרים מסוכנים, אומרת כי הטיפול בישראל בחומרים מסוכנים הוא אנאכרוניסטי. לדבריה, "אין ספק שהעיסוק בחומרים מסוכנים בארץ מביך ונמצא שנות אור רחוק מהמתקיים במדינות המפותחות ב-OECD. כיום נותנים היתרי רעלים במקום לבדוק מה החומר והאם יש חלופות מסוכנות פחות".
הרפורמה ביחס לחומרים מסוכנים תצטרך לכלול גם שינוי במידע שניתן לציבור לגביהם; גנות אומרת כי "החזקת חומרים מסוכנים היא סיכון סביבתי והדרת הציבור מראה עד כמה התפישה לא מתקרבת לתפישה בארה"ב - וזו תפישה מיושנת". ברזילי אומר נחרצות בדו"ח כי "ניתן לקבוע שבכל האמור לשיתוף הציבור במידע והשתתפות הציבור בהליכי קבלת החלטות העוסקות במניעה ובתגובה לאירועים הכוללים חומרים מסוכנים, מדינת ישראל אינה מקיימת את החלטות מועצת הארגון".
לדברי עזריה, "ברוב ארצות ה-OECD, ישנה מערכת מקיפה של חוקים, תקנות ותקנים שנועדו להפחית את הסיכונים הכרוכים בייצור, אכסון, הובלה, שימוש ופליטה של חומרים מסוכנים. הדבר בא לידי ביטוי בולט בחקיקת האיחוד האירופי. לעומת זאת בישראל, חברות אינן מחויבות ל"גילוי נאות" ולפרסום מידע מלא לגבי פליטות חומרים מסוכנים לסביבה ולגבי תכולת חומרים כאלה במוצריהן. בולטת במיוחד ההתייחסות לתכולת רעלים וחומרים מסוכנים במזון. הידוק הקשרים הפוליטיים והמסחריים עם מדינות מפותחות עשוי, לשמחתנו, להגן בעקיפין גם על הצרכן הישראלי".
כדי לקיים את הרפורמה המקיפה הזאת אומרת ברכיה, המגזר העסקי יצטרך לשאת בחלק מן הנטל. אין לה הערכת עלויות בשלב זה, אך לדבריה, "יהיה חלק שייפול על הסקטור העסקי והם יצטרכו להיערך בהתאם. מי שרוצה להיות בשוק המדינות המפותחות יצטרך להתאים את עצמו. ישראל מבקשת להיות חלק מהעולם ולקחת חלק בגלובליזציה - ובגלל זה עלינו להיות בקאטינג אדג'".
אחרי 13 שנים של המתנה: משלחות ה-OECD יבחנו מקרוב אם ישראל עומדת בסטנדרטים הירוקים שלהן
תהל פרוש
8.8.2007 / 8:47