החוק: פסילה של שנתיים לפחות לנהגים שיכורים; ביהמ"ש הסתפק בשישה חודשים

בית המשפט לתעבורה בירושלים גזר על נאשם שנתפס נוהג בשכרות עונש של שישה חודשי פסילה, זאת למרות שהחוק קובע עונש מינימום של שנתיים פסילה. השופט אברהם טננבוים קבע כי במקרים רבים ראוי לסטות מעונש המינימום בגין עבירה זו. הוא נימק את החלטתו, בין היתר, בכך שרוב הנאשמים אינם מסוכנים לציבור ולגביהם ראוי לשקול אמצעי ענישה חלופיים, וגזר על הנאשם 250 שעות עבודה לתועלת הציבור.



גזר הדין, שניתן בתחילת השבוע, עוסק בעניינו של הנאשם אושרי שושן, בן 25 ללא עבירות תנועה קודמות, שנתפס נוהג כשבגופו ריכוז אלכוהול הגבוה מהמותר. השופט דן בשאלה מהן הנסיבות המיוחדות שבגינן יחרוג ביהמ"ש מעונש המינימום בעבירה של נהיגה בשכרות. לדבריו, אין מבחן חד משמעי, אלא יש לבדוק ולשקלל את כלל הנסיבות. זאת לרבות עונשים תחליפיים אחרים שניתנו; הודאתו באשמה של הנאשם וחרטתו הכנה; רמת האלכוהול שנמדדה; ועברו התעבורתי של הנאשם.



הכמות המותרת בישראל היא 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף. הבעיה אותה מציין השופט היא כי אין לנהג כל דרך לדעת אם הוא שיכור. לדבריו, "אין מכשיר אמין היכול למדוד מידה זו בבירור ואף על מכשירי המשטרה יש קוראי תגר חדשות לבקרים". פסק הדין מתייחס ל"נהג התמים יחסית ששתה כמות לא גדולה וסבור בכנות כי מצבו תקין, ואילו היה יודע כי ישנה בעיה - לא היה נוהג והיה דואג לנהג חלופי".



לדברי השופט, ההשפעה הבעייתית ביותר של עונשי המינימום היא בכך שהם משפיעים בראש ובראשונה על הנאשמים מהמעמד הסוציו-אקונומי נמוך. זאת משום שאוכלוסייה חזקה יכולה לדון ביתר קלות עם התביעה ופעמים רבות מגיעה לעסקת טיעון שבה יבוטלו או יוחלפו הסעיפים, או יוסכם עונש נמוך יותר, הסביר השופט.



טננבוים דחה את טענת המדינה כי יש להטיל את עונש המינימום בכל מקרה וקבע כי זוהי טענה מוזרה; זאת לדבריו נוכח העובדה שהתביעה עצמה אינה עקבית ובעבירות מסוימות מתעלמת בבירור מדרישת המינימום של המחוקק.



לדברי השופט, לעונש הפסילה ישנה השלכה כלכלית קשה, בעיקר ביחס לאנשים שפרנסתם מבוססת על נהיגה. בנוסף, בעיה קשה יותר היא שקשה לעקוב אחרי מפירי העונש, ולכן לא ברור כלל שעונש הפסילה הוא העונש העדיף על פני אמצעי ענישה אחרים. לדבריו ישנם נהגים שהימצאותם על הכביש מסוכנת לציבור וחובה לפסול אותם לתקופה ארוכה, ואולם חלק גדול מנאשמי השכרות אינם מסוכנים לציבור ולגביהם ראוי לשקול אמצעי ענישה חלופיים. לדעת טננבוים, העונש החלופי האפקטיווי והמתאים ביותר הוא העונש של שירות לתועלת הציבור. (6858/07)