שנתיים לאחר ההתנתקות: איש מהמפונים לא הגיע לדירת קבע ורק שניים מבין 24 יישובים מתוכננים החלו להיבנות

חודשיים לאחר שנכנסה צביה שמעון לתפקידה כראש מינהלת ההתנתקות (סל"ע), פרצה מהומה: טיל קסאם פגע בבית משפחת מפונים שהשתכנה בשכונת מעבר בקיבוץ כרמיה. המשפחה היתה מוכת טראומה עוד בטרם פגיעת הטיל: מחבלים תקפו את ביתה בצפון רצועת עזה, ורק נס ותושיית אבי המשפחה מנעו אסון. בעקבות פגיעת הטיל אספו ההורים את ילדיהם וכמה מטלטלים והחלו לצעוד מאתר המפונים מזרחה, לכיוון הכביש המוביל לאשקלון. הם שוכנעו להפסיק את המסע הנואש, אך לא הרפו מדרישתם לעבור לאלתר לאזור שמחוץ לטווח פגיעתן של הרקטות. אבי המשפחה הגיע למשרדי מינהלת ההתנתקות שבסמוך לכניסה לירושלים, וטען בפני המאבטחים שאם לא ייפגש עם שמעון יתאבד.



בשכונת המגורים הזמנית, הצמודה לקיבוץ כרמיה, שוכנו מפוני צפון הרצועה. רוב המתיישבים באזור היו שוחרי איכות חיים, והיישובים לא נהנו מגיבוש חברתי מהסוג שרווח מאוד ביישובי גוש קטיף. שיעור הבעיות הסוציאליות היה גבוה, ומהרגע שהחלו הקסאמים לנחות באזור הם החלו להפעיל על מינהלת ההתנתקות ומשרד ראש הממשלה האחראי לה לחץ כבד לפינוי.



שמעון קיבלה החלטה: נוכח מצבה החריג של המשפחה היא פונתה לאשקלון. בהתערבותה הושגה לאם המשפחה עבודה כבלנית (מפעילת מקווה). "אני גם עובדת סוציאלית", אומרת שמעון. "כל עובד במינהלת ההתנתקות חייב להיות גם עובד סוציאלי בנשמתו". שמעון היא מנהלנית עמלנית ומקצועית, העומדת במרכז אחד המפעלים הדרמטיים והסבוכים של הממשלה בשנים האחרונות: יישובם מחדש של אלפי העקורים מרצועת עזה.



העבודה תובענית. היא מעידה על עצמה שאין לה שום עיסוק או בילוי פנאי מחוץ לעבודה. רק כמה דקות נסיעה מפרידים ממקום מגוריה בשכונת עין חמד למשרדי מינהלת ההתנתקות ברחוב כנפי נשרים בירושלים.



הסיסמה שהוטבעה בימי הפינוי, "בנחישות וברגישות", אמורה לשמש גם כעת מצפן לעוסקים במלאכת השיקום. אבל שמעון מסרבת להפגין רגשות. כשהיא מתבקשת לשחזר אירועים שריגשו אותה במהלך שנת עבודה טעונה כל כך, היא מספרת על מפונה שניגשה לנשק אותה באירוע של הגרלת מגרשים. שמעון אינה מצטיירת כחסרת רגישות, אבל קשה להסיר ממנה, ולו לרגע, את מסכת משרת הציבור הענייני וחסר הפניות.



ובכל זאת, העובדה שהיא בוחרת לספר דווקא על אותה נשיקה מסגירה משהו. למרות שהיא מעידה שהיא מרבה ללכת לאירועים משפחתיים וקהילתיים של המפונים, היא נתקלת במקרים רבים בתגובות קרירות. "אני מרבה לבקר בבתים, ביקרתי אולי אצל 150 משפחות. אבל כשאני מבקרת אצלן אני ראש המינהלת, כך הם מתייחסים אליי. את הבעיות האמיתיות אני פותרת כאן, במשרד".



ההתנתקות ניכרה את המפונים מהממסד אותו מייצגת שמעון. "אני מבינה אותם", אומרת שמעון. לפני שנה בדיוק היא החליפה בתפקיד את יונתן בשיא, שהקים את מינהלת ההתנתקות וניהל את המבצע המורכב והכאוב של פינוי יישובי הרצועה ויישובן מחדש של 4,000 משפחות בתחומי הקו הירוק. בשיא, חבר קיבוץ ובשר מבשרה של התנועה הדתית-לאומית, היה נתון במהלך כהונתו להתקפות קשות מצד חבריו לתנועה. כשפרש, לפני יותר משנה, נטש את קיבוצו, והיום הוא מתגורר בקראווילה במעלה גלבוע, מהסוג המשמש למגורים זמניים למפונים.



שמעון קורצה מחומר אחר. היא פקידת מינהלה ותיקה ומיומנת. גם לה רקע דתי, אך היא רחוקה מהתנועה הדתית-לאומית. היא נולדה במבשרת ציון למשפחת עולים קשת יום מכורדיסטאן, בבית דתי-מסורתי. שמעון סיימה את בית הספר התיכון הדתי "מעלה" בירושלים, וקיבלה פטור משירות צבאי לאחר שהצהירה כי היא דתייה. היא לא התנדבה לשירות לאומי. "הנושא הזה לא היה כל כך מוסדר בתקופה הזו" היא אומרת, ומתכוונת למחצית השנייה של שנות ה-70.



שמעון התקבלה למשרד החוץ ככתבנית, והתקדמה באטיות בתפקידי מינהלה במשרד. היא אף כיהנה במשך שנתיים כיו"ר ועד העובדים. במהלך שירותה בארה"ב למדה מינהל עסקים באוניברסיטת פרלי דיקנסון.



היכרות עם אריק שרון



בשנות ה-90 התוודע אליה השר דאז אריאל שרון. שמעון היתה אחראית למינהלה בקונסוליה בניו יורק, וניהלה את כל הסידורים הכרוכים בביקורו של השר הישראלי בעיר. כשנבחר לראשות הממשלה הורה שרון למנות את שמעון לסמנכ"ל למינהל במשרדו. עובדי המשרד התנגדו למינוי, בטענה שמדובר במינוי פוליטי שלא עבר הליכי מכרז פנימי. בית הדין לעבודה הוציא צו מניעה נגד המינוי, אך לבסוף קיבל את עמדת המשרד, ושמעון נכנסה לתפקיד במעמד של מושאלת ממשרד החוץ.



במשרד רה"מ עסקה שמעון בפרויקטים שכללו את פירוק משרד הדתות, הקמת מערך הגיור, ארגון מערך המיחשוב במשרד ראש הממשלה והקמת חדר מצב (במתכונת חדר המצב בבית הלבן). היא גם היתה מעורבת בהקמת מינהלת סל"ע עוד בטרם ידעה שתעמוד בראשו.



מחלתו של שרון וכניסתו של אהוד אולמרט למשרד רה"מ בישרו את קץ כהונתה. היא עוד הספיקה לטפל במעברה של משפחת אולמרט למעון ראש הממשלה, ונשלחה להסביר לוועדת הכספים מדוע ראש הממשלה העשיר דורש שהמדינה תממן לו את איכסון תכולת דירתו הפרטית בתקופת מגוריו במעון ראש הממשלה. "הסדרנו הרבה דברים שלא היו מוסדרים עד עכשיו לגבי משפחת ראש הממשלה ומעמדה של אשת ראש הממשלה", אומרת שמעון, אבל מבקשת שלא להוסיף פרטים.



בתוקף מעמדה כ"מושאלת" חייב היה משרד החוץ למצוא משרה לפקידה הבכירה הפורשת ממשרד ראש הממשלה. "יכולתי לחזור למשרד החוץ, לשבת באירופה ולהרוויח משכורת ביורו, אבל רציתי להגיע לכאן", היא אומרת.



האתגר של מינהלת סל"ע הוא הקמת 24 יישובים בתוך שנתיים. מדובר בפרויקט בינוי בשווי של מיליארדי שקלים. העוינות והזעם שרחשו המפונים כלפי בשיא, פינו את מקומם לאדישות. מחאות המפונים על הטיפול בהם והדרישות להרחבת התקציבים לשיקומם - מופנות כעת למשרד ראש הממשלה ולכנסת.



שמעון נכנסה לתפקידה ביולי 2006, כשהמינהלת השלימה את העברת המפונים מבתי מלון בהם שוכנו מיד לאחר הפינוי ("גירוש", מקפידים המפונים לומר) לאתרי מגורים זמניים. היא החלה בשינויים ארגוניים - עיבוי המחלקה המשפטית, הקמת מחלקה למעבר למגורי קבע וצמצום מספר הוועדות המטפלות בבחינת זכאות המתיישבים לפיצויים. "הייתי צריכה להרגיע את המערכת, להפסיק לספק פתרונות אד-הוק ולעבוד על פתרונות הקבע". אחד מנושאי הטיפול המתמשכים הוא פירוק מועצת גוש קטיף: עד כה הזרימה המינהלת לא פחות מ-11 מיליון שקל לפרעון חובות המועצה האזורית ולפי הדו"חות האחרונים יידרשו עוד כ-22 מיליון שקל.



מה הביא לייקור



ואולם במלאת שנתיים לפינוי, מתברר כי המינהלת רחוקה מאוד מהשגת יעדיה. למרות ההכנות שהחלו כשנה לפני ביצוע הפינוי, והסכמים שהושגו עם חלק מהמפונים מראש, איש מהמפונים לא הגיע עדיין לדירת הקבע שלו. רק שניים מבין 24 היישובים שתיכננה המדינה החלו בבניית מבני הקבע שלהם.



העלות הממוצעת של הפיצוי שמקבלת כל אחת מהמשפחות, בכסף ובשווה שווה כסף, האמירה כבר, להערכת שמעון, לכ-3 מיליון שקל למשפחה. קרוב לוודאי שאילו הוצע הסכום לכל אחת ממשפחות המפונים מראש ובמזומן, היה השיקום מסתיים כבר מזמן, ללא מאבקים וללא צורך במינהלת - המעסיקה היום כ-90 איש. גורמים הקשורים במינהלת אומרים כיום בשיחות שלא לציטוט כי התחייבות הממשלה להעביר ולשכן מחדש קהילות שלמות גרמה להסתבכות המינהלית ולייקור אסטרונומי של הפינוי. שמעון מהססת רגע לפני שהיא עונה אך מיישרת קו: "יש במינהלת דעה כזו, אבל גם בדיעבד אני חושבת שהיה צריך להעביר אותם בקהילות. הקהילה תומכת בפרט ופותרת הרבה בעיות אישיות", היא אומרת.



כפקידה נאמנה היא ממהרת להדגיש: "אני לא מאשימה את המפונים בשום דבר", אולם במינהלת יודעים לספר על התמקחויות אינסופיות עם המפונים המנסים בכל דרך להגדיל את הפיצויים מהמדינה, בכסף ובשווה כסף. המינהלת מחויבת להעניק לכל משפחה בית שתמורתו אמורה להיות משולמת (אך העניין נתון למיקוח) מהפיצויים שקיבלו תמורת הבית והמגרש ממנו פונו. שווי המגרש נאמד לצורך הפיצוי ב-50 אלף דולר - סכום נאה בהתחשב בכך שמרבית המתיישבים קיבלו את הקרקע ברצועה ללא תמורה. במקומות רבים מקבלים המפונים מגרשים ששוויים כפול משווי הפיצויים. ועם זה, לעתים בקשות המפונים נדחות: מפוני צפון סיני ביקשו מגרשים על חוף הים ליד מכמורת, ששוויים כ-300 אלף דולר - ולדברי שמעון: "הודענו להם שאת המגרשים האלה הם לא יוכלו לקבל. הצענו להם מקום מדהים, בקיבוץ נווה ים, ואני מקווה שבקרוב ייחתמו שם ההסכמים".



המאבק על החתימות הוא הזירה העיקרית של שמעון בהתמודדות עם המפונים. מפונה שחתם על הסכם לרכישת מגרש ובית ביישוב קבע הוא תיק סגור מבחינת המינהלת. בפועל חתמו רק כמה עשרות. מתנחלי צפון הרצועה טרם החליטו אם הם רוצים את האתר בנווה ים; הבנייה בחלק מהקרקעות שאושרו בלכיש טרם אושרה; המתיישבים בניצנים מסרבים להשתייך לרשות המקומית שהשטח נמצא בתחום שיפוטה - עיריית אשקלון; ומנגד טוענים המתיישבים שהמינהלת ואנשי משרד ראש הממשלה מנסים לגולל עליהם את האשמה לפיגור בלוח הזמנים, בעוד שהאחראים הם אנשי המינהלת ומשרד ראש הממשלה שלא נערכו כיאות לפינוי. השהיית החתימה משמשת למפונים מנוף ללחץ על הרשויות, כשהם זוכים מדי פעם להטבות נוספות שלא נכללו בהסדר הפינוי המקורי.



בנוסף, תחת לחצם של חברי הכנסת אורי אריאל ואביגדור יצחקי, הורחבו זכויות המפונים להקצאות מגרשים ופיצויים גם לילדי המפונים, בסכומים של 53 עד 541 אלף שקל; קהילות שהועברו בשלמותן דורשות שיוקמו להן מבני ציבור בהיקף דומה לזה שהיה להן ברצועה, על אף שברצועה נבנו מבני ציבור מעל ומעבר לכל תקן מקובל בתחומי ישראל; חקלאים שקיבלו אדמות חלופיות בתחומי ישראל גילו שהאדמות שקיבלו אינן מתאימות לגידולים שלמדו לגדל ברצועה; ובעלי חממות שמיהרו להקים חממות בשטחים החדשים שילמו מחירים גבוהים תמורת המערכות שקנו - והמינהלת מסרבת להעניק להם פיצוי מלא.



נתונים שהתפרסמו במלאת שנתיים להתנתקות הצביעו על בעיות בלימודים אצל בני הנוער המפונים ושיעורי אבטלה גבוהים. "יש לנו נתונים רק על 16 בני נוער שאינם במסגרת הלימודית, והם לא למדו גם קודם להתנתקות", אומרת שמעון. לדבריה, דווקא האירועים והכתבות לציון שנתיים להתנתקות הגבירו את הלחץ הנפשי בקרב בני הנוער, וחלה עלייה בפנייה למרכזי השירות הפסיכולוגי שמעמידה המינהלת לרשות המפונים.



ח"כ אריאל טוען שבידיו נתונים על שיעור אבטלה של 30% בקרב המפונים. שמעון טוענת שהמספרים מנופחים וכוללים אנשים שאינם מחפשי עבודה ובחורי ישיבות שלא עבדו גם ברצועה. לטענתה, חלק מהטוענים שהיו חקלאים ברצועה היו רק בעלי אדמות שהחכירו את אדמותיהם לאחרים. "מי שרצה לחזור לחקלאות - חזר", היא אומרת.



להערכתה, שיעור האבטלה אינו עולה על 20% מכוח העבודה, ובסך הכל 690 איש מעוניינים לעבוד ואינם מוצאים עבודה. בכל מקרה, מדובר בשיעור אבטלה כפול מהממוצע במדינה. עיקר הבעיות מתרכזות בחקלאים מבוגרים ואנשי מקצוע שאינם יכולים או התייאשו מהתחלה חדשה, דייגים מצפון הרצועה שיש מחלוקת על הכנסתם האמיתית ועובדי ציבור במועצה המקומית. המפונים טוענים שלא קוימה ההבטחה להעדיף אותם בקבלה למשרות בשירות הציבורי. שמעון מאשרת שהמדינה מתקשה לעמוד בהתחייבות זו.



המפונים טוענים שהובטח להם כי בתוך שנתיים הם ישוקמו במבני קבע.



שמעון: "מעולם לא היתה התחייבות כזו, ובוודאי שאי אפשר היה להבטיח שיקום מהיר כל כך".



את יכולה לומר מתי ישוקם אחרון המפונים במבנה קבע?



"להערכתי יהיו רוב המפונים בשלבים של כניסה למבני קבע - או לפחות הקמה של מבני קבע - בתוך שנה וחצי".



ומתי יישב המפונה האחרון בבית קבע?



"אני לא יכולה להתחייב. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת למי שרוצה להגיע למבנה קבע היא לחתום מוקדם ככל האפשר על ההסכם עם המינהלת".



את מתכוונת להישאר בתפקיד עד השלמת התוכנית?



"אני לא מתכוונת לפרוש, אני מתכוונת להמשיך ולהתקדם ככל האפשר".