אבודים

"בכל פעם שאני נוסע להודו, ומגיע לאותו עמק, אני יוצא החוצה וצועק אל ההרים: ילד שלי, אם אתה שם, תן לי סימן - בשם אלוהים, תן לי סימן".

הכאב מהדהד בכל מלה ממלותיו של בוב מאונטוויטן, אביו של דניאל, שנעלם לפני שנתיים בעמק פארווטי שבצפון הודו. לאחר שטייל במזרח הרחוק במשך כמה חודשים, דניאל - שהיה אז בן 23 - נעלם באוגוסט 2005. מאז, חיה משפחת מאונטוויטן הירושלמית בסיוט שלא נגמר: החיפושים בעיצומם וקצה חוט - אין.

הם לא לבד. בעל כורחה, חולקת משפחת מאונוויטן טרגדיה משותפת עם מאות משפחות בישראל, שבנן או בתן יצאו לטיול בחו"ל - רוב המשפחות כבר מחוסרות כל תקווה, לאחר שנודע להן שיקיריהן אבדו ללא שוב, ואילו אהוביהן של עשרות מהן טרם נמצאו - ומוגדרים נעדרים.

שנים נמשכים החיפושים, עשרות גורמים בוחשים בקלחת, רצון טוב מתערבב באינטרסים כלכליים, משפחות מתפרקות - וחשבון הבנק מתפרק אתן. הכעס, הכאב והתסכול מרקיעים שחקים. התקווה, בדרך כלל, עושה את המסלול ההפוך: יש שמתייאשים, ויש שמתעקשים להמשיך. לפעמים מעלה החיפוש גופה, ולעתים אפילו לא את זה. הם רק יצאו לראות קצת עולם, אומרים ההורים, מה התקלקל?

דניאל מאונטוויטן בסך הכל חיפש משהו לאכול. כדי להשביע את רעבונו הוא יצא מהגסט-האוס שבו שהה עם חבר ישראלי, והחל להסתובב בכפר. קשישה שהצעידה פרה על השביל סיפרה שפגשה אותו בדרך. ככל הנראה, היא היתה האחרונה.

לקראת ערב החלו החברים לדאוג: התרמיל נשאר בחדר, אך דניאל איננו. אחרי יומיים הגישו תלונה בתחנת המשטרה המקומית. דבר לא נעשה. הם החליטו להגיש תלונה נוספת בתחנה הגדולה יותר בעיירה קולו. שלושה ימים יקרים הלכו לאיבוד, ובתומם הגיעה לירושלים, לבית המשפחה, שיחת הטלפון הגורלית.

"בכלל לא דאגנו", מספר האב בוב. "דניאל התקשר כל ערב שבת, בזמן הארוחה המשפחתית. בפעם האחרונה הוא סיפר שהוא יוצא למקום ללא תקשורת ולא ידבר אתנו שלושה שבועות. היינו רגועים - ופתאום הטלפון מצלצל. דניאל נעלם".

מאונטוויטן, קצין אג"ם של יחידת מתנדבים במשטרת ירושלים, לא ראה את הפאניקה כאופציה שבאה בחשבון. "מתחילים לפעול", הוא אומר, "מודיעים למשטרה ולמשרד החוץ ומתקשרים מיד לחברת הביטוח".

אנשי הראל נכנסו לפעולה: שני אנשי חילוץ, שאליהם התלוותה אחותו הצעירה של דניאל, יצאו לדרך. החיפושים התרחבו: "מקומיים וישראלים הגיעו לכפר", מספר בוב, "חברים של דניאל מהטיול, מהצבא, לעתים 100 איש ביום. המחלצים עשו עבודה נפלאה, היו זמינים, קשובים ומקצועיים מאוד".

אחרי שלושה שבועות ו-80 אלף דולר (סכום כיסוי הפוליסה), שעליהם הוסיפה חברת הביטוח סכום סמלי לאחר שנגמר התקציב הכיסוי הראשוני, חזרו המחלצים בידיים ריקות. "אין לי שום טענות אליהם", אומר מאונטוויטן "הם עשו בדיוק את מה שצריך לעשות ואני מודה להם מכל הלב. מי כמוני מכיר את צער המשפחות", ממשיך מאונטוויטן. "אבל יש מי שלא מבינים את רמות המאמץ שעושות חברות הביטוח - התסכול והכאב מקשים על יכולת השיפוט".

המקרים החוזרים והנשנים של מטיילים שעקבותיהם אבדו דירבנו את חברות הביטוח לתת מענה לבעיה. חברות הביטוח הגדולות במשק מחזיקות דסק חירום שעובד 24 שעות ביממה ומקבל שיחות מהורים מודאגים, שילדיהם לא שוחחו עמם במשך פרק זמן שהספיק לעורר בלבם את החשש מהגרוע מכל.

במוקד החירום מועסק עובד שכל תפקידו הוא לטפל בשיחות אלה: הוא אמון על יצירת קשר עם כל אחד מהמטיילים שלא התקשרו הביתה ומתקשר לכל הגסט-האוסים וריכוזי הישראלים כדי לאתרו.

רוב המקרים מסתיימים במציאתו של המטייל ששכח לבצע את שיחת הטלפון השבועית, אך כשמסתמן שמדובר בבעיה רצינית, חברות הביטוח מפעילות אוטומטית את הפוליסה, ומארגנת משלחות חיפוש מקומיות במקום האירוע שפועלות עד להגעת הצוות הישראלי. במקביל, מתחילה להתארגן משלחת חילוץ.

ההתארגנות כוללת חיפוש טיסה, הצטיידות והטסת חברי המשלחת והציוד למקום. הטיסה לבדה יכולה, במקרים מסוימים, לקחת יותר מ-24 שעות. למשלחת של חברת הביטוח מצטרף גם נציג המשפחה - מה שמספק למשפחה את התחושה שהיא חלק מהעניין ושהיא מיודעת בכל שמתרחש.

לא כל המשלחות חוזרות בידיים ריקות - יש מקרים פשוטים יחסית, של מטיילים שהלכו לאיבוד ונמצאו - ובכל פעם כזו התקשורת חוגגת יחד עם המשפחות שיקיריהן שבו אליהן. במקרה של משלחות שאינן משיגות את שביקשו - החיפוש נמשך עד שנגמר סכום הכיסוי של פוליסת הביטוח.

"חבורה של פושעים", אומרת אורנה שחר - אמה של איילת, שנעלמה כשנפלה מראש מפל לנהר גועש בצ'ילה בנובמבר 2003. "אלה סוחרים בדיני נפשות, שהציעו תת-ביטוח בידיעה שהסכום לא מכסה את עלות החילוץ.

"איך אפשר להוציא ב-50 אלף דולר צוות של שבעה אנשים כשכל כרטיס עולה 2,000 דולר, ורק העלות וההטסה של 500 ק"ג של ציוד עולים 15 אלף דולר? כל הסכום נגמר ביומיים של חיפוש. חברות הביטוח ידעו שהסכום לא יספק ברגע האמת, ובכל זאת מכרו הרבה מאוד פוליסות שכיסו 50-80 אלף דולר בלבד, במקרה הטוב. כיום הפוליסות הורחבו והסכומים נעים בין 80 ל-120 אלף דולר, אבל גם זה לא מספיק - ולעתים קרובות, המשפחות צריכות להוציא כסף רב מכיסן".

לשחר יש סיפורים קשים על התנהלותה של חברת הביטוח. "קיבלנו את ההודעה בשבת בבוקר", היא מספרת. "הצבא הצי'ליאני העלה לאוויר מסוק על חשבונו - וחברת הביטוח הישראלית הורתה לו לרדת מכיוון שהפוליסה לא מכסה את זה. חדר המצב במשרד החוץ הודיע לי ואני השתוללתי, צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם.

"נציג החברה הגיע אלינו הביתה והבין שהוא לא עושה שום צעד בלי לדבר אתנו. מדובר בדיני נפשות - עניין של חיים ומוות - ועם זה אתה משחק? ביום ראשון היה לחברת הביטוח דחוף לשלוח לי טופס בלנקו עם פרטי כרטיס האשראי שלי. הבת שלי נעדרת - וזה מה שחשוב להם לעשות באותו זמן".

אחת הטענות הקשות של שחר נוגעת להרכב משלחת החילוץ. "הם שלחו אדם אחד. לקח לו 40 שעות להגיע בלי צוות, כי החברה לא אישרה כזה.

"בינתיים הצ'יליאנים עבדו קשה, אבל איפה הצוות הישראלי? לקח עוד יומיים עד שגם הוא הגיע. לא חלפה חצי שנה ועוד בחור נעלם בבוליוויה - ושוב שלחו צוות של אדם אחד. איפה נשמע כדבר הזה?"

גם נושא הציוד ראוי, לטענת שחר, לבדיקה מקפת. "איך ייתכן שבכל פעם קונים ציוד חדש ומטיסים מאות ק"ג לחו"ל? אין ציוד כזה שם, שאפשר לשכור או לקנות? הרי הקנייה ועלות ההטסה פירושן עשרות אלפי דולרים שבאים על חשבון החיפוש".

בחברת הראל, למשל - שמעסיקה את מומחי החילוץ הראל 669 כמו גם צוותי חילוץ מקומיים בעולם ונחשבת חברה מוערכת בתחום - התגאו במחסן גדול ומלא בציוד משוכלל. "ברור", אומרת שחר, "זה נקנה על חשבון הפוליסות של הילדים שלנו. אנחנו דרשנו לא לשלם על קניית הציוד, או לקבל אותו לידינו כדי שישהה לשימוש חוזר במשרדי העמותה לאיתור וחילוץ תרמילאים. אחרי דין ודברים לא שילמנו בעבורו, אבל הטסתו עלתה 15 אלף דולר מכספי הפוליסה".

למרות ההצהרות והנכונות ללכת לקראת ההורים, הודו נציגי חברות הביטוח כי גבול הכסף הוא גם גבול כיסוי הפוליסה. האם בכלל ניתן לדרוש יותר מחברת ביטוח? אורנה שחר חושבת שכן. "הם חייבים להרחיב את הפוליסות ולהפוך אותן למודולריות. לא יכול להיות שנמכרת אותה פוליסה למי שיוצא ליוון ולמי שיוצא להודו. "החברות גם צריכות לצאת בקמפיין ארצי משמעותי, כדי להבהיר שלא כל ביטוח נסיעות כולל גם את פרק האיתור והחילוץ. לפעמים לא קונים אותו פשוט כי לא יודעים שהפרק הזה חסר, ושהחברה יכולה להתנער ממנו".

"התחום הזה עמוס באינטרסים כלכליים", אומר חיליק מגנוס המתפרנס בין השאר מחילוץ מטיילים בחו"ל. "מניסיוני, אין פה רשעים. כולם רוצים לחלץ מהר אנשים תקועים ולהחזיר אותם בשלום הביתה - אבל חילוץ זה עניין שעולה כסף, ומישהו צריך לשלם". ואכן, משפחות הנעדרים דיווחו כולן על הוצאת עשרות אלפי עד מאות אלפי שקלים מכיסן. הדבר מצריך הלוואות מבנקים ומקומות עבודה, חיסול חסכונות - ובעיקר, גיוס של תרומות מכל מי שיושיט יד.

"פונים לכל מי שרק אפשר", מספרת שחר. "כמו דלפונים ביקשנו עזרה מכל מי שרק הסכים לתת מחו"ל, מישראל, מהצופים - שבהם היתה איילת פעילה - ומכל גורם שהוא. לו היתה לנו פוליסה בסכום האמיתי, לא היינו צריכים לעמוד במצב הזה".

גם משפחת מאונטוויטן, שהוציאה עד היום כחמש משלחות, שילמה מאות אלפי שקלים ללא עזרה מחברת הביטוח. במשפחתו של גיא דואדי, מטייל שנעלם בצפון הודו במאי 2003, אפילו לא יכולים להתלונן על חברת הביטוח: גיא, ממש כמו דנה רישפי, שנעלמה לפני חמישה חודשים בקנקון שבמקסיקו, כלל לא היה מבוטח לצורכי איתור והצלה.

זה ארבע שנים מכלה המשפחה את כוחותיה בחיפוש אחרי גיא, שנעדר לאחר שנקע את רגלו ונעלם מההר שעליו חיכה למשלחת חילוץ מקומית. "זה עולה מאות אלפי שקלים, שכולנו נשלם במהלך כל חיינו", מספרת שירלי, אחותו של גיא, שמנהלת את החיפושים יחד עם אחיה ליאור - התאום של גיא.

"אני לא מבקשת כסף - אני אקח הלוואות ואמכור בית ואעשה הכל, אם רק יהיה גוף רשמי אחד בישראל שיכוון אותי, שיאסוף את כל האינפורמציה שהצטברה מכל הנעדרים ויגיד לי: ככה עושים, ככה לא. כרגע, אין אף גוף כזה. משרד החוץ עוזר בהארכת הוויזה אבל לא בהרבה יותר מזה, ונציג משטרת ישראל בהודו מקבל מאיתנו הרבה יותר מסמכים מאשר אנחנו ממנו.

"תיק החקירה של גיא הוא בדיחה, כי איש לא ממש מתעקש לחקור", ממשיכה דואדי. "את הבחורה שהיתה איתו אנחנו איתרנו ושלחנו לפוליגרף, וגם כשהסתבר שהיא לא בהכרח דוברת אמת - לא נעשה דבר. מעולם לא קיבלנו שום מסמך רשמי על התנהלות החקירה בהודו. "אני משוכנעת שההודים היו משתפים פעולה אם לגורם ישראלי רשמי היתה מוטיווציה לפתור את כל המקרים האלה - להצליב מידע, לעזור. אנחנו מתייסרים כבר ארבע שנים, שקענו בחובות כבדים, כלכלית ונפשית התרסקנו. היום אנחנו חסרי אונים ולא יודעים איך להמשיך לחפש. זה קשה מנשוא".

גם משפחת ילינק מבאר שבע, שבנה אורי נעלם ברישיקש שבהודו ב-2002, לא יכלה לסמוך את ידיה על חברת הביטוח. אחרי שהמשלחת שהוציאה החברה חזרה בידיים ריקות, הוציאה המשפחה עוד עשרות אלפי שקלים למימון שתי משלחות מתנדבים נוספות.

ארי ילינק יצא ברישיקש לשיט אבובים על הגנגס, והיה מלווה בשני הרפתקנים מניו-זילנד. "עדים אמרו לנו שהוא בדק אם זה מסוכן", מספר בכאב אביו של אורי, פרופ' ישעיהו ילינק. "הוא הסתובב במקום ושאל. כמובן שלא היה שום שלט שאוסר על כך". שני הניו-זילנדים חזרו בשלום, אורי נעלם בנהר הגועש.

יומיים חלפו, לטענת המשפחה, עד שמשלחת החיפוש הגיעה למקום, מלווה בנציג המשפחה. "הם היו שם ימים בודדים", ממשיכה האם מירי ילינק, "ואז הודיעו לנו, לתדהמתנו, שהם חוזרים מכיוון שמדובר בעונת המונסון. הרגשתי כאילו מדובר בחבילה שמישהו השאיר ויחזור לקחת אחר כך.

"פנינו לחיליק מגנוס, והוא הסכים לצאת תמורת 80 אלף דולר. אני מבינה שהוא לא פילנתרופ ושזו עבודתו - אבל מי יכול לגייס 80 אלף דולר בפרק זמן כל כך קצר וקריטי?".

אם אתם טוענים לרשלנות, מדוע לא תבעתם את החברה?

פרופ' ילינק: "יועצים משפטיים אמרו לנו שנאבד את המכנסיים, בעוד שלחברת הביטוח יש כסף רב להתגונן מתביעות בבית משפט. כל נושא הביטוח האתגרי פרוץ לחלוטין. המשפחה שקונה את הפוליסה נהפכת לבת ערובה חסרת אונים בידי החברות, שעושות מה שהן רוצות.

"הגיע הזמן לחוקק חוק שיחייב את חברות הביטוח לפרט בפוליסות מה בדיוק משמעותו של התהליך שבעבורו הן גובות כסף. עד מתי מחפשים, מי מחפש, כמה, למה - אי אפשר להשאיר משפחות באפלה". א?רי ילינק לא נמצא מעולם. כך גם המטייל ברק רודבסקי, שעל שמו נקראת עמותה לחילוץ מטיילים ישראלים (ראו מסגרת).

"לא ייתכן שחברות, שמרוויחות מיליונים על ביטוח של 50-60 אלף תרמילאים בשנה (כ-1.85 דולר ליום למטייל - סכום שכולל את פרק החילוץ וההצלה), ידפקו על הדלת אחרי ארבעה ימים ויגידו 'נגמר הכסף'", אומר אריאב רודבסקי, אביו של ברק, שנעלם ב-2003 בפרו.

"רוב רובם של המטיילים חוזרים הביתה בשלום", אומר רודבסקי, "רק אובדנם של כמה בודדים בשנה, במקרה הגרוע, דורש חילוץ או איתור משמעותי ששולם בעבורו מראש. קודם תחפשו בכל דרך - הרי עוד כמה אלפי דולרים לא באמת יעלו או יורידו בשבילכם. מדובר פה בחיי אדם".

מול הטענות הקשות מנשוא של המשפחות, עולה הצורך לקבוע את גבולות האחריות הממשלתית בנושא. הדעות חלוקות: יש שטוענים כי מדינת ישראל חייבת לסייע במצב שכזה, בגלל החינוך הישראלי לפיו "לא משאירים פצועים בשטח", ויש שקובעים כי למדינה אין יד ורגל בחייו הפרטיים של אדם.

"אנחנו מדינה משוגעת, מדינה שמתנהגת כמו שכונה", אומר גיל צ'מקה, מפקד תחום איתור נעדרים ביחידת אית"ן (669 של חיל האוויר) במילואים ומנהל בית ספר שדה גולן וחרמונים בימי שגרה. צ'מקה, יחד עם שמונה מאנשי היחידה, יוצא בהתנדבות למשלחות חיפוש אינטנסיוויות אחרי נעדרים ישראלים בעולם.

"יש עשרות נעדרים אירופים בהודו, למשל", ממשיך צ'מקה, "ואתה לא פוגש משלחות חילוץ על כל צעד ושעל. גם משלחות המתנדבים הן תופעה ישראלית, שנובעת בין היתר מחוסר ברירה של המשפחות, שמתעקשות להמשיך ולחפש"."הם מלאכים", מעיד בוב מאונטוויטן, כמו הורים רבים אחרים. "מקצוענים ממדרגה ראשונה ואנשים מלאי אופטימיות, רגישות והבנה. כשאני טופח להם על הגב אני תמיד מחפש שם את הכנפיים".

המילואימניקים של יחידת אית"ן לא מקבלים שכר, על אף שהם עוזבים מקומות עבודה ומשפחות, ויוצאים בכל פעם לכמה שבועות בניסיון למצוא את הנעדר בחיים - או לפחות את גופתו. את הוצאות המשלחת מממנות המשפחות.

מדינת ישראל מסייעת לכם כמשלחת?

צ'מקה: "כאדם פרטי, אני לא יכול לבקש את עזרת המדינה - אבל כמי שמארגן משלחת חילוץ בהתנדבות, אני מצפה שגורמים רשמיים כמו משרד החוץ יעזרו לי - וגם יודע לדרוש את זה. לשמחתי, ברוב הפעמים ניתנת עזרה מיידית".

איך נוצר הקשר עם המשפחה?

"אנשים בסיטואציה הקשה הזו שומעים עלינו מפה לאוזן ופונים. לעולם לא נפנה אליהם. אחרי שנוצר הקשר אנחנו לומדים את המקרה ועושים תיאום ציפיות ברור עם המשפחה כדי למנוע התנגשויות".

מחלצים בשכר טוענים שהתנדבות היא ערך נעלה, אבל לא בהכרח מבטיחה עבודה מקצועית.

צ'מקה: "זה יכול להיאמר רק מתוך חוסר היכרות עם הפעילות שלנו. המשימה זורמת לאנשים בתוך העורקים, ואנחנו מחויבים לה באופן מוחלט".

בין המתנדבים והשכירים, החברות והמשרדים, צפה ועולה השאלה הקשה ביותר - איך מחזיקים מעמד? להוריו הכואבים של א?רי ילינק יש מעין תשובה, נחמה אחת קטנה שנותרה להם. אמו של א?רי, מירי: "זה מוות ייחודי של צעירים - בנהר, בשלג או על סף מפל יפהפה - אז זה קורה, ברגעים הכי מאושרים בחייהם. רק המחשבה הזו עוזרת להמשיך לחיות".

העמותה לאיתור והצלת תרמילאים נעדרים ע"ש ברק רודבסקי הוקמה במאי 2003, למימון חיפושו של ברק שנעלם בשיט ראפטינג בפרו באותה שנה. העמותה נהפכה עם השנים למפעל הנצחה, שמסייע למשפחות שנקלעו למצוקה מסוג דומה. עד היום סייעה העמותה לכ-20 משפחות.

הסיוע, כספי ונפשי, ניתן במהלך רצף האירועים הקשה (אריאב רודבסקי: "גורמים אינטרסנטיים מנסים לנצל בציניות את מצוקת המשפחות") וכולל תדרוך שמאפשר למשפחות לחזור למעגל החיים. תקציב העמותה מגיע מתרומות בלבד, וכל בעלי התפקידים פועלים בהתנדבות.

בשיחה עם נציגי חברות הביטוח כלל והראל, שלטענתן חולשות על תחום ביטוח הנסיעות וההצלה, התנערו הנציגים לחלוטין מן ההאשמות. הם טענו כי בלא מעט מקרים מופעלות הפוליסות אוטומטית - ואיתן גם צוותים מקומיים, שפועלים עד הגעתו של הצוות מישראל.

"לא היה מקרה שעצרנו בגלל כסף", אומר יעקב מזרחי, מנהל מחלקת ביטוח נסיעות חו"ל של כלל בריאות. "היו גם מקרים שעברנו את הסכום בצורה קיצונית. הפסקת חיפוש נעשית על ידי הצוות המקצועי, מתוך הבנה שלא משנה כמה כסף נשקיע - לא נמצא". "אני לא יכול להגיד שאין חילוקי דעות עם הורים, ושהם נופלים על צווארנו כשהילד לא נמצא והחיפוש נפסק", מודה אלי שמש, ראש חטיבת ביטוח בריאות בחברת הראל. "ההורים נמצאים במצב קשה ביותר, ותמיד נדמה להם שניתן לעשות יותר".

"29 איש מוגדרים, נכון לעכשיו, כנעדרים בחו"ל שטרם נמצאו עד היום", אומר רפ"ק יוני פולינגר, ראש חוליית נעדרים במטה הארצי של משטרת ישראל - האחראית על הטיפול בנושא.

"בעשר השנים האחרונות מספר הנעדרים לא עלה בצורה משמעותית. הגידול שבכל זאת נוצר נובע מגידול דומה באוכלוסיית ישראל ובאוכלוסיית הנוסעים לחו"ל.

"בהיעדר אפשרות מעשית וחוקית של משטרת ישראל לבצע חקירות בחו"ל, אנחנו נעזרים בכמה מקורות", ממשיך פולינגר. "מדור אינטרפול בחטיבת החקירות אחראי על העברת מידע מהחקירה לנציג משטרת ישראל שרלוונטי לאותה מדינה, והוא משמש כאיש קשר בין משטרת ישראל ובין המשטרה המקומית. בנוסף מפנה האינטרפול את בקשותיו לסניפיו במדינה הרלוונטית, ויוצר כך קשר נוסף עם המשטרה המקומית.

"ערוץ תקשורת נוסף נוצר באמצעות המחלקה לישראלים בחו"ל במשרד החוץ, שמסתייעת בקונסולים במדינות הרלוונטיות. הקונסולים מאתרים ומסייעים למשפחות הנעדרים בעת שהייתן בחו"ל".