בשנים האחרונות לחייו התגורר האלוף יצחק שדה, שהלך לעולמו ב-1952, בבית ברחוב זיכרון קדושים ביפו בשכונה שננטשה בעקבות מלחמת העצמאות. לבית היה צמוד גן, שטופח על ידי שדה - מראשי ארגון "ההגנה", מפקדו הראשון של ארגון הפלמ"ח ומייסד חיל השריון בצה"ל - והוא אף הציב בגן את קרון הפיקוד ששימש אותו בניהול קרבות מלחמת העצמאות.
למעלה מחמישים שנה לאחר פטירתו של האלוף שדה, שנודע בכינוי "הזקן", מתנהלת כיום מערכה משפטית עזה בין בנו של שדה, יורם שדה, שמתגורר כיום בבית ומטפח את הגן, לבין שכנים שרכשו לפני מספר שנים חלקות סמוכות.
הקרב המשפטי החל כאשר שכניו של שדה, החלו לטענתו לשגר מכתבים מכפישים לרשויות שונות, בהם האשימו אותו בהשתלטות על הגן - שטח פרטי המשמש במקביל להנצחה. שדה טען כי אותם שכנים הפיצו נגדו דברי לשון הרע, לפיהם הגן כלל לא הוקם על ידי האלוף שדה ולא היה קיים בתקופתו.
פלישה גסה
במכתב הראשון נכתב: "במשך כשלושים שנה לאחר מותו של יצחק שדה שטח הגן הנדון היה שטח פתוח ולא היה בו כל זכר לגן". במכתב השני נכתב: "מדובר בפלישה גסה לשטח ציבורי שמעולם לא הועברו בו זכויות ליצחק וליורם שדה, אלא נעשה שימוש ציני בזכרו של יצחק שדה על מנת לקבל זכויות בשטח על חשבון הציבור שלא כדין...".
על פי טענתו של יורם שדה, "מאז מותו של האלוף שדה ועד היום נשמר הגן במתכונתו המקורית, והבית והגן משמשים אתר הנצחה לאומי למורשתו של יצחק שדה. התובע ובני משפחתו ממשיכים לטפח ולשמר את הגן, שהפך לגן זיכרון, המהווה חלק בלתי נפרד מאתר הנצחה היסטורי בעל חשיבות לאומית. משפחת שדה מעמידה את בית יצחק שדה (שהינו כיום ביתה הפרטי) לרשות הציבור לביקורים ללא תשלום".
פסק הדין של שופטת ביהמ"ש השלום בתל אביב, שושנה אלמגור, ניתן ביוני 2006, כאשר שדה יוצג באמצעות עו"ד שמואל ליאור (א 38175/03). "הבית היה בית נטוש, שבו התיישב אלוף שדה, והוא ממוקם על מצוק הכורכר המשתפל לשפת הים ואליו צמודה גינה המשתרעת עד שפת המצוק", תיארה השופטת את המקום.
לדבריה, "כל חלקה המערבי של הגינה, עד לקצה המצוק מכוסה בצמחייה צפופה ועבותה עד כדי כך שכדי לצפות בים יש להגיע כמעט עד לקצה המצוק". טענתם של השכנים בהקשר זה היתה כי הצמחייה העבותה חוסמת את הנוף המרהיב של הים שמתחת למצוק.
באשר למכתב הראשון קבעה השופטת כי הוא אינו מהווה לשון הרע. לגבי המכתב השני, לעומת זאת, קבעה אלמגור כי האמור בו מהווה לשון הרע נגד שדה. ואולם לדבריה, מהות הדברים שפורסמו היו אמת.
מכך עלה למעשה כי השופטת הגיעה למסקנה לפיה יורם שדה, כדברי השכנים, השתלט ופלש לשטחים ציבוריים באמצעות פיתוח הגינה ושתילת צמחייה סבוכה וגידורה, באופן שמונע מהציבור לעשות בשטח שימוש חופשי כפי שנהג לעשות בעבר, תוך שימוש ציני בזכרו של אביו.
במהלך המשפט טענו השכנים כי הם לא אמרו שלא היה במקום גן בימיו של יצחק שדה וכי האמירות המצוטטות בתביעה רק מתארות כיצד נראתה חלקת הקרקע החל משנות ה-60. יורם שדה מצידו טען כי זוהי פרשנות מיתממת של משמעות דבריהם - שאינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו קורא סביר מבין את הדברים. לאחר מתן פסק הדין הוא טען כי השופטת קבעה למעשה עובדות אשר אפילו הנתבעים התכחשו להן.
השופטת הסתמכה בין היתר על תביעה שהגיש יורם שדה נגד מינהל מקרקעי ישראל, שבה ביקש לאכוף חתימת חוזה חכירה בינו לבין המנהל לגבי חלק מהשטח ומסקנתה היתה כי הוכח ששדה מחזיק בשטח שאינו רשום על שמו. עוד קבעה כי יורם שדה "הודה בחקירתו כי יצחק שדה לא קיבל את הבית, שכן היה זה בית נטוש שמאוחר יותר הוא הושכר לו על ידי עמידר, ומשהודה כי נושא הבעלות הוסדר רק לגבי הבית אך לא לגבי הגינה (...) מתבקשת המסקנה כי לפחות לגבי חלק מהגינה פלש התובע ותפס בה חזקה שלא כדין".
השופטת הוסיפה כי עדויות השכנים אינן מותירות ספק כי "עד סוף שנות השבעים חלקו המערבי של המצוק, עד קצהו, אשר כיום משמש כחלק מהגינה ומגודר מכל צדדיו, היה פתוח לציבור ונעשה בו שימוש על ידי הציבור. על שטח זה השתלט התובע, תפס בו חזקה ונוהג בו מנהג בעלים שלא כדין".
ביקורת על הבן
השופטת הוסיפה לסיום דברי ביקורת על הבן: "מצד אחד טוען התובע לזכויות בשטח הגינה ותובע מהמנהל להחכיר לו אותו, ואולם מנגד הוא טוען שמדובר בגן זיכרון וכי את דמי החכירה יש לגבות ממנו על בסיס שטח המיועד לגן הנצחה ולא על בסיס שטח גינון פרטי. שתי טענות אלה אינן עומדות זו לצד זו, שהרי התובע אינו פותח את גן הזיכרון לשימושו של הציבור, לא בשעות מוגדרות ולא בכל שעות היממה. כל ביקור צריך תאום עם התובע, לפי לוח הזמנים הפרטי שלו. ספק אם גן הנצחה לאומי יכול לעמוד בקריטריונים אלה".
לנוכח האמור דחתה השופטת את תביעת הדיבה וחייבה את יורם שדה ב-35 אלף שקל הוצאות. על פסק הדין הגיש יורם שדה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
פסק הדין עורר סערה בקרב חבריו ופקודיו של יצחק שדה, וכמה מהם פרסמו מודעה בעיתון ידיעות אחרונות. במודעה מחו על כך שפסק הדין של השופטת קובע, לדבריהם, ש"הגן שיצחק שדה הקים עם קום המדינה על צוק הכורכר ליד ביתו ביפו לא היה ולא נברא".
"זהו מסמך אבסורדי שהדעת אינה סובלת אותו. אנחנו, בני הדור המכיר את העובדות ההיסטוריות מזכרונו, חשים פגועים והמומים. שום פלפול משפטי לא יכול להצדיק מסמך המתיימר לתת תוקף של פסק דין לסילוף ההיסטוריה". על המודעה חתומים אישים ידועים כגון לובה אליאב, חיים גורי, חיים חפר, אפרים סנה, מאיר פעיל, יאיר קדישאי, יורם קניוק, יגאל תומרקין ועוד.
בערעור, שהדיון בו התקיים בשבועות האחרונים וכעת ממתין להכרעה, טען יורם שדה כי השופטת אלמגור לא הבינה את הטענה העיקרית של הנתבעים "וסברה בטעות שהנתבעים עומדים על דעתם שגן יצחק שדה לא היה קיים בימיו של אבי ומתגוננים בטענת "אמת דיברתי".
לטענתו, עילת תביעתו היתה הדיבה העיקרית המייחסת לו מעשה מרמה וטענת כזב ביחס לדבריו כי גן יצחק שדה הוא גן היסטורי שהקים אביו. ואילו "היחידה שלא הבינה את עילת התביעה במשפט זה היתה השופטת. ואכן מרבית פסק הדין הוקדש לדיון מפורט בשאלות שאין להן כל קשר לטענה העובדתית השקרית של הנתבעים ששימשה עילה לתביעה זו".
לטענתו, "אי הבנה זו של השופטת לגבי עילת התביעה הביאה בסופו של דבר לתוצאה שלא תאומן. השופטת קבעה שאכן השתלטתי על שטח ציבורי כדי להשיג לעצמי טובת הנאה נדל"נית תוך ניצול ציני של זכר אבי על סמך "עובדות" שלא נבדקו ולא היו צריכות להיבדק בבית המשפט!"
קביעותיה של השופטת, טוען שדה, "כמו קביעתה השרירותית שבמקום לא היה כלל גן בימיו של יצחק שדה", גרמו לשמו הטוב נזק רב יותר מפרסומי הדיבה עצמם.
לטענתו, העובדות האמתיות שונות לחלוטין: "אינני פולש לשום שטח החורג מגבולות גן יצחק שדה ההיסטורי ואיני מבקש לחכור אלא את השטח הנמצא בחזקתנו מאז 1949, ואותו בלבד". בערעורו הוא מציין כי קביעת השופטת בפסק הדין כי הוא מחזיק בחלק מחלקות הנמצאות מדרום ומצפון לגן הינה מופרכת, וכי בניגוד לקביעתה לפיה הודה בבית המשפט כי הוא מחזיק בהן, הוא כלל לא נשאל על חלקות אלה וממילא גם לא אמר עליהן דבר.
לגרסת שדה, השופטת התעלמה מראיות חותכות שהביא, המוכיחות שאביו הקים את הגן, ובנוסף, סירבה שלא כדין לאפשר לו להביא כראיות מפריכות תצהירים של עדים (ביניהם תצהיר של ח"כ אפרים סנה) שהעידו על העובדות ההיסטוריות הנוגעות לגן מכלי ראשון.
"לא עיינה בראיות"
"אינני מעז להעלות על דל שפתי את ההשערה שהשופטת כלל לא עיינה בראיות שהגשתי לה כדין, ואף על פי כן איני יכול שלא לתמוה מדוע לא טרחה אפילו לנמק את אי ההתחשבות בהן.
"ככל שאתאמץ איני מצליח למצוא נימוק משכנע היכול לתרץ אי התחשבות בראיות חד משמעיות אלה העומדות בסתירה גמורה לקביעתה של השופטת ש'במקום לא היה כלל גן בימיו של יצחק שדה', טוען שדה בערעורו".
עוד טוען שדה כי "השופטת עצמה סיירה במקום וראתה את הצמחים הוותיקים, את קרון הפיקוד, את הממצאים הארכיאולוגיים, את שבילי האבן, את מצבת הזיכרון, את ספסלי האבן ואת המדרגות היורדות לים שנשארו מאז ימיו של אבי. סיור זה נשכח כנראה מלבה כשחיוותה את דעתה על אמינותם של השכנים שטענו שבשנות ה-60 וה-70 לא היה לכל זה כל זכר..." - וזאת, כך לטענת שדה, לאחר שהכשיל את תוכניות הבנייה שלהם בטווח 100 מטר מחוף הים.
יורם שדה: ""אינני מעז להעלות על דל שפתי את ההשערה שהשופטת כלל לא עיינה בראיות שהגשתי לה כדין"
נורית רוט
12.8.2007 / 8:43