להוריד מיד את האנליסטים מהגב!

אני חושש לעתיד העסקים האמריקאיים - לא בגלל חוסר איזון במאזני הסחר או התקציב, אלא בגלל עודף הפרודוקטיוויות של החברות בארה"ב. ייתכן כי היעילות האמריקאית הידועה מחריבה את היוזמה האגדית שלה, ויחד איתה את רבות מהחברות החזקות שלה.



בשנים האחרונות, לטעמי, גרמה העלייה ברמת היעילות דווקא לאובדן יעילות. על מנת להבין זאת, דמיינו מה היה קורה לו הייתם מפטרים את כל עובדי החברה שלכם, ומשווקים את הסחורה מהמחסנים: שעות העבודה היו נעלמות, ואילו התפוקה היתה נמשכת. זה היה יעיל ביותר, ועסקה משתלמת במיוחד. זאת, כמובן, עד שהמחסנים יתרוקנו.



לדעתי, חברות אמריקאיות רבות מחסלות את המלאים. הן סוחרות בעתידן תמורת תוצאות קצרות טווח ומשתעבדות ל"תמורה למשקיעים", שפירושה העלאת מניות החברה בקצב המהיר ביותר.



הוזלת המותג היא שיטה קלה אחת. קיצוץ בתקציבי המחקר והפיתוח הוא דרך אחרת. לאחר מכן צצה שיטת הניהול לפי מספרים: המנכ"ל קובע את התוצאות הרצויות ועל כל העובדים לעשות את כל הדרוש על מנת לעמוד בהן, בלי לחשוב על ההשלכות.



אך השיטה הפופולרית מכולן, והקרובה ביותר לחיסול המלאים, היא "צמצומים", מלה יפה לפיטורי עובדים תפעוליים ומנהלים זוטרים למכביר, על מנת לצמצם עלויות. ברגע שמחיר המניה מתחיל לצנוח - גם אם החברה ממשיכה להיות רווחית - רואים אותם מושלכים החוצה, מינחה לקהילה הפיננסית הרעבה.



כיצד ייתכן כי כמות כה גדולה של אנשים נהפכת לעודפת בן רגע? האם התאגידים האמריקאיים היו כה מנופחים? או שמא מנהיגים חסרי אחריות שאינם מצליחים ליצור ערך אמיתי פשוט הפילו את הכישלונות שלהם על עובדים ומנהלים - אלה שפוטרו, וגרוע מכך, אלה שנותרו? בהתחשב בשחיקה של עובדים אלה, התשובה נראית ברורה.



אין להתכחש לעובדה כי קיימים גם מקרים יוצאי דופן - החברות שנוהלו בצורה שקולה לטווח הארוך. נראה למשל שקוסטקו מכבדת את עובדיה ומשלמת להם בהגינות. אך משיחות שהיו לי עם אנשים ברחבי הקהילה העסקית, עולה כי תפיסת ה"ערך למשקיעים" דווקא מגבירה את אחיזתה בחברות ציבוריות בארה"ב. נראה שהבעיה מתפשטת גם באירופה.



חישבו על דיימלר-קרייזלר שפגעה במותג מרצדס האגדי, ועל BP שהחריבה את התדמית הסביבתית שלה באמצעות צמצום עלויות שהוביל לשריפה בבית הזיקוק בטקסס ב-2005 ולדליפת הנפט בשדה באלסקה ב-2006.



חוכמת השוגון



מה ניתן לעשות? אם לצטט מהספר "שוגון" של ג'יימס קלאוול, פשוט מאוד: צריך רק לשנות את תפישת העולם שלנו.



צריך להוריד את האנליסטים מהגב של חברות.



לא ניתן לנהל חברות ממשרדו של אנליסט השקעות. חברות גדולות נבנות לאט ובמחשבה על ידי אנשים שנותנים את כל-כולם. בואו נתחיל בכך שנשים קץ לדו"חות הרבעוניים. מי העלה על דעתו את הרעיון האבסורדי שניתן לחזות את עתידה של חברה באמצעות תקופות בנות שלושה חודשים? דו"חות רבעוניים גורמים להנהלה להתמקד בקוצר ראייה בתוצאות מדידות מיידיות, במקום במוצרים, שירותים ולקוחות.



צריך לקחת ברצינות מנהלים שחושבים אחרת.



דירקטוריונים צריך להיות קשובים לקולות האנשים הדואגים לבריאות העסק בטווח הארוך - בייחוד העובדים.



צריך להוציא את שכירי החרב ממשרדי המנכ"לים.



אנשים האחראים על חברות גדולות צריכים לדאוג לחוסן החברה לטווח הארוך. למי שדורש חבילת הטבות עצומה המבדילה אותו מכל היתר (וכוללת הגנות שאף אחד אחר לא זכאי להן) אין זכות להתכנות "מנהיג".



צריך להתייחס לעסק כקהילה של חברים מעורבים, ולא כאסופה של סוכנים חופשיים.



אפשר להתחיל, למשל, בחבילות שכר המעודדות שיתוף פעולה. חברות הן מוסדות חברתיים, המתפקדים בצורה הטובה ביותר כאשר אנשים (ולא "משאבי אנוש") מחויבים משתפים פעולה מתוך מערכות יחסים המבוססות על אמון וכבוד הדדי. אם הורסים את זה, כל המוסד קורס.



על העסקים האמריקאיים לצאת מהמצב הבלתי אפשרי שהם נמצאים בו כעת. למען החברה האמריקאית, כמו גם הכלכלה האמריקאית, עליהם להתגבר על הפרודוקטיוויות.



הכותב הוא פרופסור למינהל עסקים באוניברסיטת מקגיל ומנהל התוכנית להנהגה בתחום הבריאות; גרסה מורחבת של הערות אלה נמצאת ב-www.mintzberg.org



הסוגייה: יותר ויותר מנהלים בארה"ב חושבים על הערך למשקיע במקום על תוצאות עסקיות לטווח ארוך



הפתרון: לדעת כי יעילות ופרודוקטיוויות אינן נמדדות רק בשורת הרווח המיידית



הדרך: להקטין את תפקידם של האנליסטים והדו"חות הרבעוניים, להביא לדירקטוריון מנהלים ועובדים שחושבים על עתידה הרחוק של החברה, לפטר מנכ"לים שדורשים חבילת הטבות עצומה ומיידית, ליצור בארגון קהילת עובדים מגובשת