אריאל שרון הבטיח - המדינה תשלם: פסק דין מחייב את המדינה לשלם מאות מיליוני שקלים לנסים גאון

האם הבטחה של שר, שניתנה בלשכתו במשרד ממשלתי בנוכחות צמרת משרדו, מחייבת את המדינה - למרות שלא נחתם חוזה? זו השאלה שעמדה להכרעה בפסק דין שפרסם באחרונה בית המשפט המחוזי בירושלים.



התשובה של השופט משה דרורי חיובית. דרורי חייב את המדינה בתשלום המוערך בתביעה במאות מילוני שקלים, בעקבות הבטחה שנתן ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון.



התובע, נסים גאון, יו"ר הפדרציה הספרדית העולמית, הגיע לארץ במהלך קיץ 1990 במסגרת עיסוקיו בפדרציה. הוא נפגש עם ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, ששימש בשעתו כשר השיכון, כדי להעלות בפניו את בעיית הדיור של זוגות צעירים בני עדות המזרח, שלא היו להם פתרונות דיור ראויים באותה עת. בפגישה זו הציע שרון לגאון להשתתף בפתרון אקטיווי של הבעיה על ידי בנייה בארץ.



גאון, אשר היה לו ניסיון רע עם השקעות בישראל, לא היה מעוניין להצטרף לעסקי הבנייה הישראלים. אולם, לאחר דין ודברים עם משרד הבינוי והשיכון ועם השר שרון, והבעת כוונות רציניות מצד רשויות אלו, הסכים גאון להיכנס למשא ומתן בנושא.



בפברואר 1991 התקיימה פגישה מסכמת במשרד השיכון בנוכחות שרון וצמרת משרדו מן הצד האחד, ועם נציגי חברה בשם אפרופים שהקים גאון על מנת להשתתף בתוכניות הבנייה בישראל. בתום הפגישה הוציאה לשכת השר סיכום פגישה, בו נאמר בין היתר כי המשרד יפעל להתקשרות עם חברת אפרופים לבניית כ-3,000 יחידות דיור במשך שלוש שנים.



מפסק הדין עולה כי עבור שרון, היתה זו שיטה. בתום פגישתו של השר שרון עם קבלן, כך עולה מעדויות שנשמעו בבית המשפט, סיכם השר כי זה יבנה כך וכך יחידות דיור במקום פלוני. אז היה השר מתקרב לחלון, פותח אותו, ואומר לאותו קבלן: "למה אני לא שומע את רעש הטרקטורים והבולדוזרים שלך, הרי סיכמנו שתבנה, מדוע אתה לא מתחיל מיד לעבוד?". כל ההסברים של הקבלנים על כך שרק הרגע הסתיימה הפגישה, וטרם מולאה כל הניירת, אי חתימה על חוזים או מסמכים רשמיים אחרים - כל אלה לא היו, בעיני השר שרון, סיבה מספקת לאי הבנייה המיידית.



בהמשך לפגישה זו נתגלעה מחלוקת לגבי החוזים הקשורים בבנייה. אלא שבשלב זה כבר היה גאון בשלבי עבודה מתקדמים, שלטענתו בוצעו על בסיס ההנחה כי הדברים סוכמו בישיבה אצל השר. ממשלת ישראל סיווגה את הדברים כמשא ומתן שלא הגיע לידי גמר, ואולם עמדתו של גאון היא כי אין זה המצב, שכן בין הצדדים נשתכלל חוזה המבוסס על הפגישה במשרדו של שרון.



השופט דרורי קבע כי העובדה כי משימתו המרכזית של משרד השיכון באותה תקופה היתה למצוא פתרונות דיור לגל העלייה הגדול הצפוי להגיע מברית המועצות, מחזקת את טיעוני גאון ביחס למהותה של הפגישה ומטה את הכף לעבר כיוון מתן התוקף המשפטי להתקשרות שבין המדינה לבין אפרופים.



דרורי ציין כי "קשה בעיני, קשה עד מאוד, לקבל גישה (...) שמשמעה הוא להפוך את הקבלן המתקשר עם המדינה למפקח על המנגנון הממשלתי. לתומי סברתי והאמנתי כל השנים (...) כי זה תפקידו של השירות הציבורי".



על כן נקבע כי נסיבות הבטחת שרון לאפרופים מצדיקות הימנעות מביטול החוזה.לעמדת דרורי, המסקנה הנובעת היא כי המדינה בכלל, ומשרד השיכון בפרט, יצרו מצג של סמכות של השר כלפי גאון וגרמו לכך שהחוזה יחייב את המדינה. לפיכך הצהיר בית המשפט כי בין המדינה לבין אפרופים נקשר הסכם מחייב. המדינה חויבה בשכר טרחה בסך מיליון שקל.



(א 1376/98)