היקף התרומות שזורם לישראל מחו"ל נאמד ב-1.25 עד 2 מיליארד דולר לשנה; בעלי הון ישראלים תורמים מעט מאוד

בבית החולים "רמב"ם" בחיפה ציינו ביום חמישי שעבר קבלת תרומה לרכישת ציוד רפואי. התרומה, בסך 50 מיליון שקל, הוענקה ל"רמב"ם" ולבתי החולים בנהריה ובצפת על ידי תאגיד "איי-די-בי" והסוכנות היהודית.



לפי הכללים הבלתי כתובים של אירועים כאלה, היה אמור להיערך טקס ראוותני ברחבת בית החולים בהשתתפות התורם ובני משפחתו. סרטון וידיאו קצר באנגלית היה מהלל את התורם ומתאר את חשיבות הפרויקט. ילדים היו מנופפים דגלי כחול-לבן, שרים ורוקדים.



אבל האירוע לציון קבלת התרומה דמה יותר לישיבת מועצת מנהלים. דיון קצר וענייני נערך בחדר הישיבות של מנהל בית החולים, ללא נאומים מליציים, כשעל השולחן רק בורקסים ובקבוקי שתייה קלה. הכוכב המרכזי של האירוע, יו"ר "איי-די-בי", נוחי דנקנר, כלל לא הגיע עקב "עיסוקים דחופים" בארה"ב.



בסוכנות אומרים, שמאז מלחמת לבנון השנייה חל גידול מרשים בהיקף התרומות של אנשי עסקים ישראלים לפרויקטים חברתיים. אנשי עסקים, כמו אבי נאור, בני לנדא, איתן ורטהיימר, דוד קוליץ ונועם לניר תורמים לפרויקטים שעוסקים בנוער בסיכון, בסיוע ליוצאי אתיופיה ובעזרה לניצולי שואה, בהיקף של יותר ממיליון דולר בשנה כל אחד. אבל תרומתו הכוללת של המגזר העסקי לחברה עדיין בטלה בשישים לעומת הסכומים שתורמים יהודי התפוצות. הונם הפרטי של 500 האנשים העשירים בישראל הגיע השנה ל-81 מיליארד דולר וגדל ב-25% ב-2006.



מחסור בתרומות מקשה לסייע בפרויקטים ארוכי טווח בתחומים כמו תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, שיקבעו את פני החברה הישראלית בעתיד. בנוסף, מציאות שבה כמעט כל הארגונים לשינוי חברתי, העוסקים בהגנה על זכויות אדם, איכות הסביבה ואיכות השלטון, מתקיימים הודות לתרומות מחו"ל, מעוררת סימן שאלה לגבי בריאותה או עצם קיומה של חברה אזרחית בישראל.



חוסר פרגון



הפרופיל הנמוך של הטקס ב"רמב"ם" יכול ללמד משהו על ההבדל ביחס לתרומות בין ישראלים ליהודים מחו"ל, ובעיקר מארה"ב. התרומה נתפשת בארה"ב ככזאת שמעלה את יוקרתו ואת מעמדו החברתי של התורם. התורמים היהודים-אמריקאים מתגאים בתרומותיהם ואינם מוותרים על הכבוד, החנופה והקרדיט הכרוכים בכך. אנשי העסקים הישראלים, שמעולם לא נחשדו בביישנות, מעדיפים להצניע את פעילותם הפילנטרופית.



יו"ר הסוכנות, זאב בילסקי, מספר לדוגמה על אחד מבכירי התורמים הישראלים, שדרש ממנו ששמו לא יוזכר בדיווחים על תרומות המוגשים לחבר הנאמנים של הארגון. לדעת בילסקי, חוסר הפרגון והחשדנות כלפי בעלי הון בדעת הקהל הישראלית הם מהגורמים העיקריים להתנהגות המוזרה של התורמים. "איש עסקים אחד תרם תרומה גדולה לכפר נוער שלנו בקרית יערים", אומר בילסקי, "אחרי שפירסמנו את הסיפור, קיבלנו פניות מתחקירנים של כלי תקשורת מקומיים, שניסו לברר אם מאחורי התרומה עומדת כוונה להשתלט על הנדל"ן במקום".



ראוי שהשורה התחתונה תטריד כל אזרח ישראלי: ישראלים תורמים מעט מאוד. היקף התרומות שזורם לישראל מחו"ל נאמד במיליארד ורבע עד שני מיליארד דולר לשנה, לפי נתוני בנק ישראל. כשליש מהכסף מועבר למוסדות הלאומיים ובראשם הסוכנות היהודית. שליש נוסף מועבר לבתי חולים ולאוניברסיטאות והיתר מחולק בין מאות ארגונים וגופי מגזר שלישי.



לעומת זאת, קשה לקבל תשובה מדויקת ואמינה לשאלה כמה כסף תורמים ישראלים. גופי הסטטיסטיקה הרשמיים בישראל אינם מפרסמים אומדנים בנושא ואין אף מנגנון ייעודי המפקח על איכותן ועל פעילותן של קרנות הצדקה. המושג קרן תרומות או קרן צדקה כלל אינו מופיע בספר החוקים הישראלי.



ארגוני הצדקה שפועלים בישראל מסווגים בחוק "עמותה" או "הקדש" - ישויות משפטיות שהוגדרו לראשונה בימי השלטון הטורקי. פרופ' בנימין גידרון מהמרכז לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן-גוריון אומד את ההיקף הכולל של תרומות ישראלים ב-300 מיליון דולר בשנה, כ-0.2% מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). לשם השוואה, בארה"ב התרומה כחלק מהתמ"ג היא 2.0%, הגבוהה בעולם, בבריטניה היא נאמדת בכ-1.1% ואילו בגרמניה - ב-0.7%.



במחקר מ-2006 העריך גידרון את מספר הגופים המחלקים תרומות בישראל ב-6,000, אך רובם המכריע של גופים אלה הם קופות צדקה וגמ"חים חרדיים. גידרון מתקשה לנקוב בשמה של קרן תרומות ישראלית משמעותית אחת. "יש קרן שרובר, שרשומה כישראלית", הוא אומר לבסוף, "אבל זו קרן ותיקה, שעיקר פעילותה היתה בשנות השמונים והתשעים".



נתון מעניין אחר הציגו סטודנטים בעבודה שהגישו בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב: ב-2006 הקציב האוצר 160 מיליון שקל בתקציב המדינה עבור זיכויי מס לתרומות (לפי החוק ניתן לקבל זיכוי מס של 35% מהתרומה, עד תקרה של ארבעה מיליון שקל), אבל אפילו הסכום הפעוט הזה לא נוצל במלואו.



עובדה זו מקוממת במיוחד את יזם ההיי-טק והנדבן בני לנדא. לדבריו, "קשה להבין איך גופים כמו בנקים וחברות ביטוח, שעשו את כל רווחיהם מהחברה הישראלית, לא מחזירים אפילו את המינימום שהחוק מתיר". לנדא, מייסד חברת "אינדיגו" שנמכרה לתאגיד הענק "HP", עומד בראש קרן תרומות משפחתית של חמישה מיליון דולר בשנה, למשך תקופה של עשר שנים.



"כל חיי הבוגרים האמנתי במתן בסתר", אומר לנדא, "אבל בשנים האחרונות משהו השתנה ואנשים התחילו לדבר על זה. מה שגרם לי לשנות את דעתי היה כשהבנתי שבתפוצות חושבים שהישראלים לא יודעים לעזור לעצמם ושזה פוגע בנכונות של יהודי התפוצות לתרום. היום אני מאמין שכל מי שפעיל בפילנטרופיה חייב לחשוף את עצמו כדי להשפיע ולשמש דוגמה לאחרים שלא מבינים את חשיבות הנושא".



פשוט קרתנים



בילסקי סבור שמיעוט התרומות בישראל נובע מהעדר חינוך לנתינה, חינוך שעדיין קיים בחברה החרדית ובקהילות היהודיות בתפוצות. "הישראלים אומרים שמספיק שהם עשו צבא ומשלמים מסים", הוא אומר, "תרומות זה באחריות יהודי התפוצות". לדברי לנדא, "התפישה שיש אחריות אזרחית קולקטיווית, שחורגת מגבולות הדאגה לעצמך ולבני משפחתך, כמעט לא קיימת בחברה הישראלית".



גידרון אומר שהישראלים פשוט קרתנים. "אנחנו שקועים מדי בפראנויות שלנו. אין לנו זמן ל'צרות של אחרים'. היחס בין התרומות שישראל מקבלת מחו"ל לתרומות שישראלים נותנים לנושאים הומניטריים בינלאומיים הוא הגרוע ביותר בעולם המערבי".



לא רק היקף התרומות של הישראלים, אלא גם בחירת יעדי התרומות, מעוררת ביקורת רבה בקרב העוסקים בנושא. הקרן של משפחת לנדא נחשבת ליוצאת דופן, משום שהיא מוקדשת לתמיכה בתוכניות לצמצום פערים בחברה הישראלית: פרויקט "עתידים" לקידום נוער מהפריפריה ושישה פרויקטים דומים המתנהלים באוניברסיטאות בישראל. לנדא אומר כי מדובר בתחום שנחשב "לא-סקסי" בקרב רבים מעמיתיו. "אם כבר תורמים, נותנים את הכסף למה שמיידי, לצרכים פיסיים של קשישים, ילדים או נכים. תחומים שקשורים לעתיד החברה הישראלית, כמו הגדלת התעסוקה או שוויון ההזדמנויות - לזה כמעט ואין תורמים".



בקרן החדשה לישראל, העוסקת בפיתוח ארגוני שינוי חברתי, מעריכים כי יותר מ-90% מארגוני החברה האזרחית בישראל לא היו מתקיימים ללא תרומות מחו"ל. רבים מארגונים אלה, שעוסקים בנושאים כמו זכויות אדם, איכות הסביבה וקידום אוכלוסיות מוחלשות, מנסים לגייס כסף מישראלים, אך ללא הצלחה או בהצלחה חלקית. מדובר במשימה קשה במיוחד עבור גופים כמו האגודה לזכויות האזרח, שנתפשים לא פעם בעיני תורמים פוטנציאלים כאנטי-ישראליים, בגלל התעקשותם להגן גם על זכויות פלשתינאים.



מנכ"ל הקרן החדשה, אליעזר יערי, אומר כי הוא לא רואה שום סיכוי בעתיד הנראה לעין שפעילות גופים כמו האגודה לזכויות האזרח תמומן מכספי תאגידים ישראליים, בגלל חששם להיתפש כנוקטי עמדה פוליטית. לדבריו, הבעיה רחבה יותר משום שישראלים אינם תורמים גם לנושאים שאינם שנויים במחלוקת פוליטית. "היתה יוזמה מקומית בנהריה של תושבים שביקשו להיאבק בשימוש באסבסט בבנייה בעיר. גם שם פנו אלינו אחרי שלא הצליחו לגייס תרומות מגורמים ישראליים. לא פעם שואלים אותי תורמים אמריקאים ?איפה הישראלים? לא אכפת להם ממה שקורה אצלם בבית?'"



הקרן החדשה לישראל פועלת במימון תורמים יהודים וגופים פילנטרופיים לא-יהודיים, כמו קרן פורד. "למזלנו, יש לנו את יהודי התפוצות וגורמים אחרים שמתעניינים במה שקורה כאן. אבל המצב מעורר סימני שאלה לגבי חוסנה של החברה האזרחית בישראל. בארה"ב יש סוציולוגים שטוענים שבישראל אין בכלל חברה אזרחית".