בשבוע שעבר פירסמו שלוש חברות כרטיסי האשראי את הדו"חות הכספיים לרבעון השני. רק בתחילת השנה חשפו החברות את הדו"חות לציבור, ואט אט אפשר להתחיל ולהבין את הגודל, העוצמה והפוטנציאל של מכונות הכסף החדשות של הבנקים. במחצית הראשונה של השנה גבו חברות כרטיסי האשראי ממחזיקי הכרטיסים עמלות וריביות בסך 425 מיליון שקל - גידול של 6.7% לעומת התקופה המקבילה ב-2006. מבתי העסק נגבו עמלות סליקה בסך 779 מיליון שקל - צמיחה של 11.4% לעומת המחצית הראשונה של 2006. בסך הכל גבו החברות מהציבור עמלות בסך 1.2 מיליארד שקל - גידול של 9.75% לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
ואולם הזינוק ברווחים מרשים יותר מכל. למרות צמיחה חד-ספרתית בהכנסות, הרווחים של חברות כרטיסי האשראי במחצית הראשונה של 2007 גדלו ב-30% והסתכמו ב-200 מיליון שקל. מי שנהנים מהרווחים האלה הם בעלי הבית של חברות האשראי, הבנקים, שהרווחים של חברות כרטיסי האשראי שלהן מוזרמות ישירות לשורת הרווח הנקי שלהם.
בניגוד לבעלי הבית, חברות כרטיסי האשראי נחשבות חברות "רזות" עם רמת הוצאה מוחלטת נמוכה. גם אחרי צמיחה של 8.3%, נותרו ההוצאות של כל הענף במחצית ברמה נמוכה של 918 מיליון שקל - רמת ההוצאות של בנק בינוני אחד.
בנוסף לרווחים שלהן, מעבירות חברות האשראי חלק ניכר מההכנסות שלהן לבנקים. חברות האשראי תלויות בבנקים, מכיוון שדרכם הן מגיעות ללקוחות ומנפיקות להם כרטיסים. בתמורה משתפות החברות את הבנקים בחלק מההכנסות שלהן בכרטיסים של הלקוחות. במחצית הראשונה העבירו החברות לבנקים 305 מיליון שקל - גידול של 3.7% לעומת המחצית הראשונה של 2006. התשלומים האלה הועברו לשורת ההכנסות התפעוליות של הבנקים. את התשלום הגבוה ביותר העבירה ישראכרט - 205 מיליון שקל. חברת כרטיסי האשראי שעדיין נמצאת בבעלות מלאה של בנק הפועלים היא הגדולה בענף, ורוב התשלומים שלה לבנקים מועברים לבנק האם.
מייקרים את העמלות לעסקים בדקה ה-90
לחברות האשראי יש שלושה מקורות הכנסה עיקריים: עמלת סליקה הנגבית מבתי העסק, ריביות שנגבות מהלקוחות בעסקות קרדיט (תשלומים) ועמלות תפעוליות שונות. כ-65% מההכנסות של החברות מגיעות מעמלות הסליקה. ומהי בכלל העמלה הזאת? עמלת הסליקה היא עמלה שבית העסק מוכן לשלם לחברה כדי להסיר את הדאגה שהכסף ש"גוהץ" לא יגיע אליו. בפועל, חברת האשראי מעבירה את הכסף לבית העסק לפני שהלקוח העביר לה את הסכום, כלומר היא לוקחת על עצמה את הסיכון שהלקוח לא ישלם. תמורת הסיכון הזה היא גובה את עמלת הסליקה.
לקוחות שחושבים שעמלת הסליקה היא עניין רק של בעלי העסקים טועים. בחלק גדול מהמקרים בעלי העסקים מעלים את המחירים ובעצם מגלגלים את העמלה על הלקוחות. לכן השאיפה של הלקוחות צריכה להיות שגם עמלות הסליקה יהיו נמוכות ככל שניתן.
את עמלת הסליקה הממוצעת הגבוהה ביותר במחצית הראשונה של השנה, כ-1.45%, גבתה ישראכרט. החברה שנהנית ממספר הכרטיסים ומהיקפי המסחר הגדולים ביותר, יכולה להרשות לעצמה לגבות את העמלה הגבוהה ביותר. אחרי הכל מעט מאוד בתי עסק יכולים להרשות לעצמם לוותר על הלקוחות של ישראכרט. ויזה כאל גובה עמלה ממוצעת של 1.13% ולאומי קארד עמלה של 0.78%.
הקיץ החל תהליך ההפחתה של עמלת הסליקה במסגרת ההסכם עם הממונה על ההגבלים העסקיים. העמלה שהיא גבוהה כיום בעשרות אחוזים מעלות הסליקה שנגבות בשוקי אשראי מוסדרים (כמו השוק הבריטי, האירופי והאוסטרלי), תופחת בתוך כמה שנים לרמה של 0.85%. ביולי התחיל התהליך עם הפחתה מזערית. כדי שיהיה מאיפה לרדת, במחצית הראשונה של השנה - רגע לפני התחלת ההפחתות - ייקרו החברות את עמלת הסליקה ב-3% ל-1.118% על כל עסקה. מי שהובילה את הייקור היא ויזה כאל, שעמלות הסליקה שלה התייקרו ב-11.7%. למרות זאת, חלק גדול מייקור העמלה מיוחס לפעילות הסליקה הגדלה של החברה בעסקות אינטרנט בינלאומיות, שבהן נהוגות עמלות סליקה גבוהות של כ-2%. העמלות הגבוהות של ישראכרט נותרו ללא שינוי.
האגורות שמחזיקי הכרטיסים משלמים
2.1 אגורות מכל שקל זה אולי לא נשמע הרבה כסף, אבל כשהאגורות מוכפלות במיליארדי שקלי המספר הזה מקבל משמעות אחרת. היקף העסקות שבוצעו במחצית הראשונה של השנה בכרטיסים של ויזה כאל היה כ-18.5 מיליארד שקל. על כל שקל ש"גוהץ" בכרטיסים שלה גבתה החברה ממחזיקי הכרטיסים ובעלי העסקים עמלות של 2.1 אגורות, וסך הכול עמלות בסך 393 מיליון שקל. ישראכרט הסתפקה ב-1.7 אגורות על כל שקל, שהניבו לה עמלות של 522 מיליון שקל. לאומי קארד גבתה 1.66 אגורות מכל שקל, שהניבו לה במחצית הראשונה של השנה הכנסות של 289 מיליון שקל.
מי שסידרו לוויזה כאל את ההכנסות הגבוהות באופן יחסי הם בעלי הכרטיסים. בעוד עמלת הסליקה שגובה החברה מבעלי העסקים היתה השנייה בגובהה בענף ונמוכה ב-28% מזו של ישראכרט, העמלות שהיא גבתה מבעלי הכרטיסים שלה היו גבוהות באופן יחסי מאלו שגבו המתחרים. על כל שקל ש"גוהץ" בכרטיס של החברה היא גבתה באופן ישיר מהלקוח 0.98 אגורות, וסך הכל עמלות בסך 182 מיליון שקל. לאומי קארד גבתה מכל שקל שהלקוחות שלה "גיהצו" 0.88 אגורות. ישראכרט, שהמותג המקומי שלה ממוצב ככרטיסי האשראי של העם, גבתה מהלקוחות את העמלות הנמוכות ביותר - 0.3 אגורות על כל שקל "מגוהץ".
האם לחברות האשראי יש נתוני מקרו אחרים?
בעולם הנאור יש הפרדה בין חברות שמנפיקות את כרטיסי האשראי לבין אלו שסולקות. על פי המקובל, החברה הסולקת מעבירה לחברה המנפיקה חלק מעמלת הסליקה, ומשאירה אצלה את החלק שאמור לפצות אותה על הסיכון שלקחה על עצמה. בישראל אין הפרדה כזו, וכל אחת מהחברות המקומיות מאגדת תחת קורת גג אחת גם את פעילות ההנפקה וגם את פעילות הסליקה.
ההעברה בין שני התחומים מתבצעת רק בדו"חות הכספיים, והיא רעיונית בלבד. כך, למשל, ישראכרט גבתה במחצית הראשונה של השנה עמלת סליקה בסך 433 מיליון שקל - כש-338 מיליון שקל יוחסו כעמלות שהועברו לפעילות ההנפקה; והיתרה, 95 מיליון שקל, יוחסה לסיכון שלקחה על עצמה החברה בכובעה כסולקת.
המקבילה בדו"חות הבנקים לעמלה שמייחסים בחברות כרטיסי האשראי בגין סיכון הסליקה היא ההפרשה לחובות מסופקים, שאותה מפרשים הבנקים כנגד ההלוואות שהם נותנים. ככל שהלקוח מסוכן יותר כך ההפרשה של הבנק גבוהה יותר. באופן מסורתי ההפרשות בגין הלוואות שניתנו ללקוחות קמעוניים, שהם גם הלקוחות של חברות האשראי, הן הנמוכות ביותר.
בדו"ח בנק ישראל ל-2005 הסתכמה ההפרשה בגין הלוואות כאלה של כל מערכת הבנקאות בכ-0.22% מההלוואות. ומה קורה בחברות כרטיסי האשראי? במחצית הראשונה של 2007 הסתכם החלק של עמלת הסליקה שיוחס לסיכון הסליקה ב-210 מיליון שקל, שהיווה 0.32% ממחזור העסקות. מעניין לגלות שב-2006 היחס היה 0.28%. האם בחברות כרטיסי האשראי יודעים משהו שאנחנו איננו יודעים ומעריכים שהסיכון שהלקוחות לא יעמדו בתשלומים גדל?