העליון: אשה אינה יכולה לתבוע את סכום הכתובה בנוסף לצוואה

אשה אינה יכולה לדרוש את כתובתה מתוך עיזבון בעלה, בנוסף לחלקה על פי צוואה שהותיר הבעל - כך קבע בשבוע שעבר בית המשפט העליון בפסק דין עקרוני.



מדובר בתביעת אשה שנישאה לבעלה ביוני 97'. עבור הבעל היו אלה נישואים שניים, לאחר שאשתו הראשונה, ואם שלושת ילדיו, נפטרה ב-93'. הבעל היה עתיר נכסים, בעל מפעל למוצרי מתכת בקרית ביאליק, וחי עם בת זוגו החדשה בבית בקיסריה, שנרכש על ידו. עוד לפני שנישאו, התחייבו הצדדים בהסכם יחסי ממון, שבו החליטו על הפרדה רכושית. עם זאת, במסגרת אותו הסכם הבטיח האיש לבת זוגו מחצית מהזכויות בבית בקיסריה, וכן כי תהיה זכאית לפיצויי הפיטורים המגיעים לו מהחברה שבבעלותו.



במעמד החופה חתם הבעל על כתובה, שבה התחייב כלפי אשתו ב-3 מיליון שקל. כחודשיים לאחר החתונה ערך הבעל צוואה, שבה הוריש את כל רכושו לילדיו, למעט המחצית השנייה של הבית בקיסריה, שאותה ציווה לאשתו השנייה, וכן סכום לא גבוה שהיה להם בחשבון משותף.



כשנה וחצי לאחר החתונה נפטר הבעל. לבקשת בתו ניתן צו לקיום צוואה ללא התנגדות מצד האשה. בהתאם להוראות הסכם הממון והצוואה, האשה קיבלה את מלוא הזכויות בבית בקיסריה, וכן כמיליון שקל פיצויי פיטורים מהחברה ואת היתרה בחשבון הבנק המשותף. בסך הכל קיבלה האישה מעט יותר מ-3 מיליון שקל. כמה חודשים לאחר מכן, הגישה האישה תביעה לקבלת הכתובה מתוך העיזבון של המנוח, בסך 3 מיליון שקל נוספים.



ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה, וקבע כי ממכלול הנסיבות עולה שהמנוח לא התכוון שהאשה תזכה בחלקה בצוואה בנוסף לכתובתה. על קביעה זו עירערה האשה לביהמ"ש המחוזי, שהפך חלקית את ההחלטה. שם נקבע כי עריכת צוואה אינה יכולה לשלול את זכות האשה לפי כתובתה. עם זאת, נפסק שיש לנכות את סכום הכתובה מחלקה של האשה בירושה. כן נקבע שאלמנה שגובה את כתובתה, לא תוכל לעשות זאת ביותר ממחצית העיזבון.



בזכות שולחן ערוך



השופטת עדנה ארבל העדיפה את פרשנותו של בית המשפט למשפחה על זו של המחוזי. ראשית, קבעה, כתובה היא מסמך מחייב על פי הדין העברי, שגם המשפט הישראלי הכיר בתוקפה. בעניין זה פסקה כי בצדק דחה המחוזי את טענת הילדים כי האב לא ראה בכתובה מסמך מחייב, אלא מסמך טקסי בלבד.



ארבל השתיתה את פסיקתה על הוראת ה"שולחן ערוך" ("אבן העזר"). לפי הוראה זו, אם הבעל ציווה את נכסיו לילדיו, מלבד נכס כלשהו אותו הותיר לאשתו, ואם האשה שתקה ולא מחתה על כך, רואים אותה כמי שאיבדה את כתובתה. עוד ציינה ארבל כי הדין העברי ער לסכנה שבדרך זו ניתן לשלול את כתובתה של האשה. לפיכך, נקבע כי אם הוברר מתוך הנסיבות כי הבעל ציווה נכס לאשתו כדי לשלול ממנה את כתובתה, אין לקיים את כוונתו.



במקרה זה נקבע כי הבעל לא ציווה נכס לאשתו כדי לשלול ממנה את כתובתה, וכי האשה ידעה על הצוואה, הסכימה למתן צו לקיום הצוואה ולא מחתה עליה. בכך היא איבדה את כתובתה. לפיכך הוחלט לקבל את ערעור הילדים, לדחות את ערעורה של אשה ולחייבה ב-10,000 שקל הוצאות משפט. האשה יוצגה על ידי עו"ד אבנר זינגר, והילדים על ידי עו"ד אורי צפת.



(בע"מ 9692/02, בע"מ 9700/02)