יעקב בורק: "קבצנים לא מקנאים בעשירים, הם מקנאים בקבצנים שיש להם יותר"

"אני לא איש עסקים טבעי", אומר יעקב בורק. "איש עסקים טבעי זה מישהו שחי בתחושה שהעולם מלא שטרות של כסף, על חלק מהם רשום השם שלו, וכל מה שנשאר לו לעשות בימי חייו זה ללכת ולאסוף אותם. זה מישהו שיחתוך אצבע לפני שיוותר על הרווח שלו ומפיק סיפוק עצום מהכוח שלו".



ואתה?



"אני מרגיש כמו אדם שמאלי, איטר יד ימין, שאולץ לכתוב כל חייו ביד ימין, ואפילו פיתח כתב יד נאה, אבל עכשיו הוא חוזר לכתוב ביד שמאל. אני לא יכול יותר לכתוב ביד ימין".



בורק, בן 59, ייסד ב-1987 את חברת ההשקעות אוורגרין, קרן הון סיכון מהמצליחות בארץ. לא פעם נכלל ברשימות 100 או 500 האנשים העשירים בישראל. לאחרונה פירסם ספר פרי עטו, "האם שימפנזים חושבים על פרישה" (הוצאת כנרת). מבחוץ הוא נראה כמו עוד ספר בשורת ספרי "איך עשיתי את זה" שנוהגים לכתוב אנשים עשירים במיוחד; מבפנים, אחרי קריאה, מגלים שיש בו בכל זאת משהו שונה.



בספר עוסק בורק בפסיכולוגיה ובפילוסופיה שמאחורי הכסף. הוא דן ארוכות בקשר שבין אושר לעושר ובקשר שבין נסיבות חיים והתנהגויות אנושיות לבין הצלחה עסקית. הוא מתייחס לסוגיות כמו סדר הלידה והשפעתו על סיכויי ההצלחה, או יחסים בין הורים לילדים כגורם משפיע על התנהלות עסקית, וגם מציע לעודד עסקים שונים לקבל אחריות סביבתית וחברתית.



שוכחים את התהליך



בורק מתעקש לא לראות בעצמו איש עסקים סטנדרטי. לפני כשלוש שנים לקח צעד אחד אחורה מעולם העסקים ויחד עם שותפו הוותיק באוורגרין, עופר נאמן, העביר את ניהול החברה לידי שותפיהם הצעירים. בורק עדיין חבר בוועדת השקעות אחת, ומראיין את היזמים שפונים לחברה בבקשות מימון, אבל זמנו בידו. את הזמן הפנוי הזה הוא ממלא בפעילות ספורטיווית, בקריאה, בכתיבה (הוא כותב טור אישי ל"דה מארקר") ובצריכה מוגברת של אירועי תרבות, אבל בעיקר הוא פעיל בתחום האקולוגי.



בשנים האחרונות הוא משמש יו"ר ארגון "מעלה" - עמותה ללא כוונת רווח שמעודדת עסקים לפעול מתוך אחריות סביבתית וחברתית. בעיניו, הצלת כדור הארץ צריכה להתחיל במגזר העסקי, שבידיו נמצא היום הכוח, ורק אחר כך יצטרפו למאמץ גם הצרכנים.



בורק מתגורר בתל אביב. הוא נשוי בשנית, ויש לו שני ילדים מנישואיו הראשונים - אסף, בן 36, שחי בארצות הברית ועוסק בפיתוח משחקי מחשב "בעלי ערך חברתי", כהגדרתו, ולירי, בת 31, מטפלת בשיטת אלכסנדר.



הוא נולד ב-1947 בקפריסין, שלשם גירשו הבריטים את אוניית המעפילים שעליה היו הוריו. הוא גדל ביפו ובחולון, בן יחיד לניצולי שואה שבאו ממזרח פולין. אביו היה מנהל חשבונות, אמו עסקה בחינוך. הוא בוגר תואר ראשון בהנדסה בטכניון ולמד קורס במינהל עסקים בהרווארד.



בספר הוא כותב על החברה המערבית המתנהלת על פי מבחן התוצאה, חברה ששופטת את עצמה לפי ההישגים הסופיים ושוכחת את התהליך שעוברים בדרך, את חוויית הלימוד וההתפתחות האישית. "מבחן התוצאה הוא השפעה ישירה של עולם הספורט על חיינו", הוא אומר. "אבל בנוסף, אנחנו תרבות שטובה בהשוואות, ולצורך השוואה תמיד צריך שורה תחתונה".



ואם כבר שורה תחתונה, נדמה כי הספר מנסה להעביר מסר אחד פשוט, אפילו בנאלי: העושר איננו ערובה לאושר. האם אין באמירה מסוג זה, שבאה דווקא מכיוונו של אדם עשיר, משהו מתחסד? "זו בכלל לא אמירה שלי, זה מבוסס על מחקרים", אומר בורק. "וחוץ מזה, יכול להיות שגם למישהו שהתעשר יש משהו להגיד, שאולי הוא יודע ואחרים לא".



וזאת המסקנה אחרי כל שנותיך בעולם העסקים?



"אני יכול לשאול אותך אילו דברים גרמו לך אושר בשבוע האחרון, ותגלי שאף אחד מהם לא היה קשור בשער הדולר או בשוק הנפט. אני ער לכך שחלק מהספר עשוי להעלות חיוך מריר אצל מי שמרגיש שהוא רחוק מהמצב הזה, אבל אולי אצל אחרים זה בכל זאת יעורר מחשבה.



"העובדה היא שאנחנו לא יכולים להימנע מלהשוות את עצמנו לאחרים. בספר אני כותב על עקומה של אושר ברמה הלאומית, והרי יש מדינות כמו ונצואלה, קולומביה, וייטנאם, ניגריה, שנמצאות במקום גבוה יחסית בסולם האושר הלאומי. כי אלמנט השוויוניות יותר חשוב לרמת האושר הלאומי מאשר ההכנסה לגולגולת. קבצנים לא מקנאים בעשירים, הם מקנאים בקבצנים שיש להם יותר. תושבי מזרח גרמניה אחרי האיחוד הרגישו מאושרים כי הם השוו את עצמם למדינות מזרח אירופה, שם המצב היה גרוע יותר. אבל תוך כמה שנים רמת האושר שלהם ירדה כי הם עברו להשוות את עצמם למערב גרמניה, שהיתה תמיד במצב טוב מהם".



לפתוח דלת למזל



בורק נעזר במחקרים מרתקים במדעי החברה ומדעי החיים, ומנתח בספר בצורה רציונלית ומרשימה את הגורמים לאושר. מתברר ש-50% מיכולתם של בני אדם להיות מאושרים הם בכלל גנטיים. נסיבות חיינו - עבודה, נישואים, גובה (כן, כן), רמת הכנסה ורכיבים אחרים - הם בסך הכל 10% מגורמי האושר. "אם 50% מחופש הבחירה שלנו נלקח מאתנו בידי הגנטיקה, ועוד 10% על ידי נסיבות החיים, לפחות בואו נראה איזה נתח נשאר חופשי ושם נרכז את המאמץ", הוא אומר. בורק מונה בספר שורה של פעילויות שהשפעתן על אושרנו הוכחה כחיובית, למשל פעילות גופנית סדירה, שינה טובה, יחסים חברתיים מפותחים, שעות פנאי ואפילו התנזרות מטלוויזיה.



"לבני האדם יש מנגנון טבעי שנועד להחזיר אותם לרמת האושר שהם מכוילים אליה גנטית", הוא אומר. "המנגנון הזה מסייע להישרדות שלנו, אבל הוא שוחק את היכולת שלנו להתעלות לאורך זמן מכל מיני דברים משמחים בחיים. גם זוכי הפיס וגם נפגעי תאונות דרכים חוזרים תוך כמה חודשים לרמת האושר הרגילה שלהם.



"בפברואר 2002 פיענחו באופן מושלם את הגנום האנושי, ומתברר שקצת יותר מ-98% מהגנים שלנו זהים לאלה של השימפנזים. הם המין הקרוב אלינו ביותר. אז מה בכל זאת יש באחוז הבודד הזה שמבדיל בינינו לבינם? קודם כל המודעות שלנו לסופיות שלנו. לכן אנחנו מנסים להשאיר עקבות לפני שאנחנו נעלמים. כשאני מראיין יזמים אני מחפש אנשים שמבקשים להשאיר אחריהם חותם. וגם היכולת לדמיין, לפתח חזון".



עד כמה אתה מאמין באלמנט המזל בחיים?



"המזל דופק על הדלתות של כולם, חלק פותחים לו את הדלת. יש בחיים תזמון מסוים, מפגש עם מישהו או משהו ומוכנות לקראתו. כמו שאתה יכול ללמוד על עצמך מחלומות שחלמת, כך גם אירוע סינכרוני כזה, שמתרחש בזמן מסוים במקום מסוים עם אדם מסוים, אפשר לנסות לנחש מה המשמעות שלו בעבורנו. יש אנשים שהמזל הידפק על דלתם, אבל הם היו כל כך ספונים בחדר פנימי בתוך עצמם, שהם לא יכלו אפילו לדעת שהוא שם. אני מדבר אל אלה שנמצאים בתנועה ובקשב מינימלי לסיטואציה".



מחפש פצע ואופטימיות



בספר גם יוצא בורק נגד תרבות הצריכה של החברה המערבית. הוא אמנם חלק מעולם העסקים, שאחראי במידה רבה לתרבות הזאת, אבל הוא בכל זאת מבקר אותה. "תרבות הצריכה היא הסיבה המרכזית שבגללה קשה לנו להיות מאושרים", הוא אומר. "הדרך שבה התרבות הזאת פועלת מאוד מעודדת השוואה, והשוואה גורמת להשחתת האושר. כוחם של העסקים היום הוא כוחה של הכנסייה הקתולית בימי הביניים. זה הכוח הכי גדול בעולם. העסקים הרבה יותר חזקים מהממשלות, הם גלובליים, יש להם השפעה עולמית והיקף עצום. אני אמנם בתוך זה, אבל עדיין מסוגל לראות את הדברים מהצד. אני גם כבר לא ממש שם היום. יש לי נכסים כלכליים ואני מנסה לשמור עליהם, אבל אני כבר לא משכנע יותר אנשים לקנות ממני שירות".



האם ההתמקדות באיכות הסביבה לא עשויה להיתפש כבריחה מסוימת מבעיות בוערות יותר, כמו פערים חברתיים, ניצול וחלוקת משאבים לא שוויונית?



"ארגון 'מעלה' הציג לפני שנתיים-שלוש מדד בורסאי של 20 החברות האחראיות ביותר מבחינה חברתית בישראל. יש מדדים טובים כאלה בארצות הברית ובאנגליה, ומבחינתנו זה הישג גדול. המדד הזה בוחן ארבעה תחומים: המודעות של מקום העבודה לנושא הסביבתי, סביבת העבודה וזכויות האדם בארגון, תרומה לקהילה של הארגון ואתיקה בעסקים. מהשנה הבאה הוא יתייחס גם לממשל התאגידי". בורק ממשיך להיפגש עם יזמים צעירים.



הוא מחפש אצלם שני דברים: פצע ואופטימיות. "אני חושב שהפצע שלי הגליד לחלוטין, אבל זה היה המנוע שלי במשך הרבה שנים", הוא אומר. "הדרייב מקורו באיזשהו ניסיון לחזור ולחוות את החוויות שגרמו לפצע, מתוך ניסיון לתקן. זה יכול להוליד פרודוקטיוויות. אתה לא יכול לתקן אם אתה לא עושה משהו בעניין. היכולת לחדור לעיני הזולת ולראות מה הוא מרגיש, גם היא באה מהפצע, ממקום של חולשה, של רצון להתגונן מפני כוונה עוינת - הופכת ליתרון. הקריאה הראשונה שלי של כל חוזה היא דרך העיניים של האחר. אם אתה פגיע, אתה רוצה להיות מסוגל להעריך אם מי שמולך מייצג איום עליך. את הפגיעות הזאת אתה יכול לתעל לכל מיני מקומות, גם למקום קריאטיווי.



"לכל אחד מאתנו יש קהל שאליו אנחנו מדברים", הוא מוסיף, "אנחנו מציגים מולו את ההישגים והכישלונות. מולו אנחנו בודקים את עצמנו. הקהל הזה משתנה במשך החיים. אני מאמין שבשלב מסוים בחיים הקהל הזה נהפך להיות אתה עצמך. וזה היום שבו אתה מפנה מקום לעשייה שאותה אתה באמת יכול לבחור".