"אנו כישראלים נוטים לחשוב שאין פערים מנטליים בינינו לבין האמריקאים, אבל זה כל כך לא נכון", טוענת שלומית גרודה, מנהלת משאבי אנוש בחברת טסקום, המעסיקה 300 עובדים במטה הישראלי ועוד 650 עובדים בסניפיה באטלנטה, מלבורן, סינגפור, לונדון ופאריס. "האמריקאים מסודרים, נותנים כבוד לזמן נקוב ופועלים בהתאם לתהליכים שנקבעו מראש. יש אצלם חלוקת אחריות ברורה בין בעלי התפקידים בארגון. בין העובד לממונה עליו עובר קו אדום.
"אצלנו המנטליות הפוכה: אנו נוטים לזלזל בסדר של האמריקאים, לא נותנים כבוד לשעת הפגישה המדויקת ובמקום להקפיד על הנהלים אנו נוטים לאלתר ולנקוט צעדים ספונטניים כדי לפתור בעיות". פערי תרבויות, טוענת גרודה, עלולים ליצור תקלות בתקשורת הפנימית בחברות בינלאומיות ולגרום לרגעים רבים של מבוכה ואי נעימות. דוגמאות? לשיחת ועידה בין עובד ישראלי בחברה בינלאומית לקולגות שלו בארה"ב, סינגפור ואירופה, יתייצב הנציג האמריקאי חמש דקות לפני השעה היעודה. הנציגים הצרפתי והסינגפורי יתייצבו "על הדקה". הישראלי יאחר בחמש דקות ואף לא ימצא לנכון להתנצל על כך.
"הנציג הישראלי דואג קודם כל להכין לעצמו קפה. כמו במילואים, לפני היציאה לשטח", אומרת גרודה. "זה עושה רושם רע על הקולגות. לכן כשמתקיימת שיחת ועידה עם נציגי הסניפים בעולם אנו מקפידים לא לאחר אפילו בשנייה".
דוגמה נוספת: הסלולרי. "כשאתה מדבר עם קולגה במסגרת פורום מקצועי ופתאום משיב לצלצול של הטלפון הנייד, הקולגה הישראלי לא יעשה מזה עניין, וגם הקולגה האנגלי לא יתרגש, אבל האמריקאי יראה בכך זלזול במעמד וייפגע", מוסיפה גרודה. "לכן חשוב לקבוע בנוהלי החברה שבעת קיום פורום עם השלוחות בחו"ל, הטלפונים הניידים יכובו כדי שתישמר האווירה הטובה. זה מה שנקרא 'לגשר על פערי תרבויות' בחברה בינלאומית".
גם נוהלי העבודה שונים והבדלים באופן שבו העובדים תופשים את מקום העבודה הם עניין שראוי לתת עליו את הדעת. "העובד הישראלי תמיד רץ קדימה", אומרת ארנה סגל, מנכ"לית מנפאואר ישראל. "הוא רוצה להספיק כמה שיותר במשך יום העבודה ונוטה יותר מעמיתיו האנגלים, הצרפתים או האיטלקים לקחת על עצמו משימות חדשות הכרוכות בסיכונים או בצדדים מאתגרים".
העובדים האירופאים, לעומת זאת, מתנהלים בנינוחות. "הם מכירים בערך התחרות, אך על פי רוב אינם חוששים שמעמדם בחברה ייפגע", מוסיפה סגל. "הם להוטים פחות מאתנו ליטול סיכונים בעבודה. העובדה שבמדינות המזרח הרחוק שולטת מנטליות ה'ריצה קדימה', איפשרה להם להשיג את מערב אירופה בכל מדד כלכלי".
לפי סגל, שאיפת הקידום העזה של עובדים ישראלים ניכרת גם בעת השתלבותם בחברות בעולם. "העובדים הישראלים בחו"ל מטפסים במעלה התפקידים מהר יותר מאשר עובדים ממדינות אחרות המועסקים באותן חברות".
איפה לא יוצאים לחופש?
לא רק אופי ומנטליות יוצרים פערים בין עובדים. חברה שרוצה להיות בינלאומית צריכה לבחון היטב את התנהלותה. בימים אלה משתרך פקק התנועה השנתי ב"נתיב השמש", המחבר את הריוויירה הצרפתית עם פאריס, בגלל מיליוני עובדים צרובי שמש שעושים את דרכם חזרה מחופשת הוואקנס. גם האוטוסטרדות המובילות ללונדון, רומא, מדריד ואתונה עמוסות.
"בישראל עדיין לא אימצנו את הנוהג הזה מתוך תחושת לחץ כלכלי מתמיד", אומר דני אבידור, מנכ"ל Redmatch. גם העובדה שבישראל קיימת תופעה ייחודית - שירות מילואים - מרחיקה את היום שבו יאומץ כאן מודל אירופי. "המעסיק הישראלי, בעיקר בענפים שבהם מועסקים צעירים רבים, נאלץ להשלים עם היעדרותם של עובדים רבים למשך חודש ויותר בכל שנה", הוא אומר, "ובמקרים רבים אף הוא עצמו נקרא למילואים. חופשה בת חודש ימים נתפשת כמהלך מיותר שיכול להזיק לארגון יותר מלהועיל לו".
אבידור, המבלה מחצית מזמנו בקווים לסינגפור, סין ויפאן, אומר שבתחום היציאה לחופשות ישראל דומה הרבה יותר למדינות מזרח אסיה מאשר לאירופה. "העובדים הסינגפורים, הסינים והיפאנים זכאים בדרך כלל ל-30 ימי חופשה בשנה, אך כמו הישראלים הם לא ייצאו מרצונם לחופשה ארוכה. כמו הישראלים, גם הם אינם מנצלים את מלוא החופשה המגיעה להם וממשיכים להתייצב במקום העבודה בתחושה תמידית של לחץ, תחרות ובשנים האחרונות גם איום על יציבות משרתם. ובדיוק כמו פה, הם דורשים מהמעסיק לאפשר להם לפדות את ימי החופשה הבלתי מנוצלים".
איפה עובדים יותר שעות?
לכל מי שחושב שהוא עובד קשה נכונה הפתעה. מנתוני התאחדות התעשיינים וארגון העבודה הבינלאומי עולה כי בישראל מספר שעות העבודה השבועיות הוא 36.5 בממוצע לעובד, אף כי על פי החוק מספרן הוא 43. רק לשם השוואה, בקנדה שבוע העבודה הוא בן 31.7 שעות בלבד ובאוסטריה - 34.2 שעות. אך שימו לב למדינות הבאות: בגרמניה וביוון מספר שעות העבודה השבועיות בפועל הוא 41 שעות, בארה"ב 43.6 שעות ובטורקיה פשוט לא הולכים הביתה - ועובדים 51.4 בשבוע.
הטבלה - שלא משקרת - מגלה שאפילו בבריטניה עובדים יותר שעות מאתנו (39), שלא לדבר על מקסיקו או פנמה. האם אנחנו פשוט יעילים יותר? ייתכן.
איפה קל יותר לפטר?
גם בתחום הפיטורים ישראל נמצאת במקום טוב באמצע, בין ארה"ב למדינות אירופה. "בארה"ב כמעט אין קושי לפטר עובדים, מכיוון שכמעט בכל מקומות העבודה מעסיקים עובדים באמצעות חוזים אישיים", אומר עו"ד רם אפרתי, מומחה לדיני עבודה. "כוחם של האיגודים המקצועיים האמריקאים יורד משנה לשנה ועובד שאינו עומד בציפיות פשוט מוצא את עצמו בחוץ. בישראל קל מאוד לפטר עובד המועסק במגזר הפרטי", מוסיף אפרתי. "ניתן לפטר אותו לא רק אם הוא סרח, אלא גם מסיבות אחרות, למשל לצורך שיפור המצב התזרימי של העסק. למעשה, המעביד הפרטי לא חייב לנמק את הפיטורים.
"במגזר הציבורי הרבה יותר קשה לפטר בגלל הסכמים קיבוציים, אך גם כאן המצב משתנה: ברוב משרדי הממשלה, העיריות והחברות הממשלתיות ניתן להיפטר מעובדים שתפוקתם נמוכה, אף כי התהליך עשוי להימשך זמן רב. הוועדים מבינים כיום יותר מבעבר את הצורך בהתייעלות ובאי מתן הגנה אוטומטית על בטלנים".
לדבריו, במדינות האיחוד האירופי קשה יותר לפטר עובדים מאשר בישראל, מכיוון שהסכמי העבודה מגבילים את ההנהלות. "גרמניה וספרד הן האגוז הקשה. שם לא פשוט לפטר עובדים בגלל עוצמת האיגודים המקצועיים", הוא אומר. עם זאת, גם באיחוד האירופי מתחולל שינוי. "ניקולא סרקוזי, למשל, מנסה לאמץ את המודל הבריטי שעוצב בסוף שנות ה-70 על ידי מרגרט תאצ'ר. הוא נכנס למו"מ עם האיגודים המקצועיים והשיחות ודאי יובילו להקלות ביכולת לפטר עובדים".
career@themarker.com
ארנה סגל: "העובד הישראלי תמיד רץ קדימה; הוא רוצה להספיק כמה שיותר במשך יום העבודה"
חיים ביאור
28.8.2007 / 10:31