טיוטת חוק העיתונות החדש מסעירה את הרוחות במסדרונות הממשלה ובמשרדי המו"לים

מסמך חדש וסודי מסעיר את הרוחות במסדרונות הממשלה ובמשרדי המו"לים: טיוטת חוק שאמורה להחליף את חוק העיתונות הישן, שקיבל את תוקפו ב-1933, בזמן המנדט הבריטי. בכירים במשרד הפנים, משפטנים ואנשי תקשורת הודו השבוע: "לא ראינו את המסמך החדש, אולי כי משרד המשפטים מודע לכך שמדובר בסוג של תפוח אדמה לוהט. משרדי הפנים והמשפטים מדברים עליו, אבל אף אחד מהגורמים הרלוונטיים במשרדים האלה אינו עושה באמת משהו כדי לקדם את החוק".



מטרת פקודת העיתונות בגרסתה המוקדמת היתה פיקוח על העיתונות היהודית והערבית בארץ ישראל, כדי לדכא גילויי מרי נגד הבריטים. לפי הפקודה, רישיון להוצאת עיתון בישראל מותנה בתנאים מחמירים, שהפרתם מעניקה למשרד הפנים את הסמכות להטיל סנקציות על העיתון עד כדי הפסקת הופעתו.



על המבקש להוציא עיתון להיות לפחות בן 25 ללא עבר פלילי ובעל תעודת בגרות. בנוסף קובעת הפקודה כי עורך העיתון חייב לפרסם חינם וכלשונן את כל ההודעות הרשמיות ואת כל ההכחשות שנמסרות על ידי שר הפנים, והשר יכול להחליט על סגירת העיתון, גם ללא התראה מוקדמת.



עוד נקבע בפקודה הישנה כי יש בידי השלטון את הסמכות לסגור עיתון, אם פורסם בו חומר כלשהו שעלול לסכן את ביטחון המדינה או את שלום הציבור. בתקנות ההגנה נוסף היתר ביקורת מוקדמת של צנזורה צבאית על כל פרסום. עד היום פקודה זו היא עדיין המסמך שמסדיר את היחסים הפורמליים בין הממסד הפוליטי לעיתונות הכתובה.



לפי טיוטת החוק החדש אשר הגיעה לידי TheMarker, תבוטל דרישת הרישוי (כמו הפקדת ערבות, גיל והשכלה) כתנאי מוקדם להוצאה לאור של עיתון, בשם חופש הביטוי, אבל סעיף העבר הפלילי יישאר, כך שבית המשפט יוכל לקבוע - מיוזמתו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה - כי אדם זה או אחר יהיה מנוע מלכהן כעורך של עיתון רב תפוצה או להיות בעל שליטה בתאגיד. לסעיף זה עשויה לקום התנגדות מצד מערכת הביטחון - שם עלולים לחשוב שהטיוטה מקלה על גורמים עוינים למדינה להקים עיתון.







שקיפות בפעילות העיתון



סעיף נוסף שעלול למשוך התנגדות, הפעם מצד המו"לים, הוא זה הכופה שקיפות על מערכות העיתונים. לפי הטיוטה, החוק החדש קובע כי כל מוציא לאור חייב לפרסם נתוני אחזקות ושמות של בעלי עניין (בעלי 5% או יותר של שליטה) בתאגיד, האם המו"ל הוא תאגיד, מיהם בעלי השליטה - כולל שיעור אחזקותיהם, את שמות הדירקטורים, ובנוסף גם את המספר הממוצע של עותקי הגיליון שהודפסו בששת החודשים שקדמו לפרסום.



כמו כן יפורסמו שם העורך, מספר הזהות שלו ומיקום מדויק של המערכת. כל מו"ל יידרש למנות אדם שתפקידו יהיה לברר את תלונות הציבור, את תוכן פרסומיו של העיתון ופעילותו העיתונאית. על המו"ל לפרסם את שמו של הממונה על תלונות הציבור ודרכי הפנייה אליו, ומחובת המו"ל לפרסם לפחות פעם בשנה את פעילות הממונה על תלונות הציבור.



סעיף בעייתי נוסף הוא זה שמתיר לבית משפט המחוזי, בפאנל של שופט אחד, לבטל הוצאה של עיתון. המשפטנים טוענים שהפגיעה מצד המדינה בחופש העיתונות משמעותה פגיעה קיצונית בחופש הביטוי ובחופש העיסוק - מחוקי היסוד שעליהם מושתתת דמוקרטיה.







לטענתם, ישראל היא המדינה היחידה בעולם הדמוקרטי שחמושה בסמכות המאפשרת לסגור עיתונים. השר הממונה על ביצוע החוק ואכיפתו הוא שר הפנים. אברהם פורז, ששימש שר הפנים ב-2003, הודיע בזמנו על תמיכה בלתי מסויגת בביטול פקודת העיתונות המנדטורית ובהעברת הסמכות בנוגע לסגירת עיתונות לידי בית המשפט, כדי למנוע זליגת שיקולים פוליטיים או זרים לעצם ההחלטה - אך זה לא קרה.



בעשר השנים האחרונות קראו יוזמות שונות להחלפת פקודת העיתונות בחוק חדש, מודרני ותואם את מדינת ישראל הדמוקרטית. כולן נכשלו או הוקפאו. הפעם האחרונה התרחשה ב-2 ביולי 2007. בתאריך זה היתה אמורה ועדת השרים לענייני חקיקה לדון בטיוטת הצעת חוק העיתונות תשס"ז (2007), שהוגשה על ידי משרד המשפטים ושגובשה על ידי משרד המשפטים ומשרד הפנים.



ל-TheMarker נודע שב-1 ביולי, כשהנושא כבר היה על סדר היום, נמשכה הצעת החוק באופן מפתיע והדיון בה לא התקיים בוועדה. כל זאת לאחר ששר הפנים, רוני בר-און, ביקש להוריד את הנושא מסדר היום של הוועדה. באותו השבוע מונה בר-און לשר האוצר, וח"כ מאיר שטרית מונה במקומו של בר-און לשר הפנים.



גורמים המקורבים לבר-און הדפו השבוע את הטענה שהוא משך בכוונה את הצעת החוק כדי לא "להסתבך" עם המו"לים הגדולים, וטוענים שעשה כל שביכולתו בתקופת כהונתו כשר הפנים כדי לבטל את הפקודה. "רוני תמיד חשב שמשרד הפנים הוא משרד ביורוקרטי וחסר היגיון", אמר אחד מהם. "רוני טען שהוא הנציב הבריטי העליון, מאחר וחלק ניכר מהסמכויות שהיו בידי הנציב, נמצאות בידיו. אין מקום לפקודת העיתונות בעידן של חופש עיתונות וצריך להוציא את הסמכות הזו מידיהם של נציבים. לא נכון בעיני בר-און שבמדינה דמוקרטית, כשערך עליון הוא זכות הציבור לדעת, לרכז את נושאי חופש העיתונות בידי שר הפנים. סמכויות אלה צריכות להיות שיפוטיות טהורות".



תגובות: יהודה זמרת, היועץ המשפטי של משרד הפנים, נמנע להסביר מדוע לא התקיים הדיון בנושא, והפנה לדוברת המשרד. דוברת משרד הפנים, סבין חדד, אישרה שהצעת החוק לא נדונה בתאריך שיועד לכך. "הנושא הוגש בהמתנה לדיון בוועדת השרים לחקיקה. עקב חילופי השרים, הסוגיה תוצג שנית בפני שר הפנים, מאיר שטרית, בטרם תובא לדיון". (מאיר שטרית שימש שר המשפטים גם בשנים 2001-2003 וב-2006 - שנים בהן דנו בהצעות חוק לשינוי הפקודה, ואינו יכול לטעון שאינו מכיר את הנושא. י.ו.).



ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "משרד המשפטים נטל חלק מרכזי בנוסח הצעת החוק, אך לא היה מעורב בהחלטת שר הפנים הקודם (רוני בר-און, י.ו.) להוריד את ההצעה מסדר היום של ועדת השרים לחקיקה. עמדת הדרג המקצועי של משרד המשפטים נותרה כי יש מקום לקדם את הצעת החוק ולהביא אותה לדיון בכנסת בהקדם".



ממשרד האוצר, משרדו של השר רוני בר-און, נמסר בתגובה: "הנושא כבר היה בוועדת השרים לחקיקה והיו אמורים לדון בנושא ב-2 ביולי. הנושא היה מונח על סדר היום כשהתקבלה בהפתעה ההחלטה על חילופי השרים. הנסיבות הכתיבו את העובדה שהדיון בהצעת החוק טרם נערך".