לאה לוין החלה לעבוד כתחקירנית בטלוויזיה הישראלית (לימים הערוץ הראשון) בנובמבר 1990, במעמד של ש"ת. בעגת רשות-השידור, ראשי התיבות של צמד המלים "שוברי תשלום" הם הכינוי לפרילנסרים, שהרשות פוטרת את עצמה מלהעניק להם זכויות סוציאליות או תוספות אחרות המקובלות לגבי עובדים. מנקודת ראותה של הרשות אין בינה ובין הש"ת יחסי עובדמעביד: הש"ת רק מקבל סכום מסוים, נמוך למדי בדרך-כלל, עבור משמרת, כתבה, משימה או הגדרה אחרת של פעילות, ותו לא.
ברשות-השידור יש מאות עובדים המשובצים בסידור העבודה בטלוויזיה וברדיו, שמופעלים על-ידי מנהלי המחלקות השונות באופן קבוע או כמעט קבוע, ושכרם משולם באמצעות ש?ת. כאשר בחן לאחרונה רואה-החשבון יעקב גינצבורג את התנהלותה הכלכלית של רשות-השידור, הוא ייחד מקום מיוחד לעובדי הש"ת הללו בדו"ח שהגיש לחברי מליאת הרשות.
הדו"ח קובע כי לצד כ-1800, העובדים המועסקים בחוזה עבודה קיבוצי או ב"חוזה מיוחד", יש ברשות-השידור לא פחות מ-945 עובדים ועובדות במעמד ש"ת, המשולבים בסידור העבודה או מופעלים באורח כמעט קבוע. עוד 2800 עובדים, על-פי הדו"ח, מקבלים תשלום על בסיס ש"ת, אולם אלה אינם מופעלים בתדירות קבועה או גבוהה.
בניגוד לעובדים רבים מאוד, הנותרים שנים רבות במעמד של ש"ת, הועסקה לאה לוין רק שלוש שנים בדרך זו. באוקטובר 1993 שונתה דרך ההתקשרות עימה: היא עברה מש"ת ל"חוזה מיוחד", כזה המעניק לעובדת גם זכויות סוציאליות מסוימות, אך לא במסגרת הסכם העבודה הקיבוצי של עובדי רשות-השידור.
בחוזה בין הצדדים נקבע כי רשות-השידור רשאית להפסיק את עבודתה של לוין בכל עת, ונדרשת לשם כך רק הודעה מוקדמת של חודש ימים. על אופי עבודתה של לוין ושביעות הרצון של הממונים עליה יעיד מכתב ששלחה האחראית עליה, דפנה קפלנסקי, מפיקה במחלקה לסרטים דוקומנטריים, למנהל הטלוויזיה דאז, יאיר שטרן. במכתב הרעיפה עליה קפלנסקי שבחים למכביר, וציינה כי לוין השתתפה כתחקירנית ב-22 פרויקטים מהגדולים והמוצלחים של מחלקת התעודה בערוץ הראשון. לוין מתוארת במכתב כתחקירנית יסודית, סקרנית ואינטליגנטית.
אבל נסיונה של לוין והשבחים הללו לא סייעו לה כאשר בספטמבר 1996, קצת פחות משלוש שנים לאחר חתימת החוזה, קיבלה הודעת פיטורים. העילה: קיצוצים וצמצומים בכוח-האדם ברשות-השידור. "לאור הצמצומים ברשות והאילוצים התקציביים, הננו להודיעך כי בהתאם לסעיף 5 בחוזה המיוחד בינך לבין הרשות, יסתיימו שירותייך בתאריך 30.9.96", כתבו לה הממונים, ולוין נשלחה הביתה.
לוין לא ויתרה. היא פתחה במאבק משפטי נגד רשות-השידור, וטענה כי פיטוריה נעשו שלא כדין. המאבק נמשך שנים, והגיע עד להכרעת בית-הדין הארצי לעבודה, אשר שלל את חוקיות הפיטורים. בפסק-הדין יש שורה של קביעות עקרוניות, המעוררות עניין רב בקרב מאות עובדי הש"ת ברשות-השידור, ומעסיקות כבר זמן רב את הממונים על המינהל וכוח-האדם ברשות.
בדו"ח של רואה-החשבון גינצבורג, אשר הוגש למליאת רשות-השידור ימים ספורים טרם התפטרותו של מנכ"לה אורי פורת, נקבע בין היתר כי הרשות חייבת להיערך בהקדם לבדיקת משמעויות הפסיקה התקדימית. גינצבורג כתב כי קביעת בית-המשפט, שלפיה בין הרשות ובין עובדי הש"ת מתקיימים יחסי עובד-מעביד, מחייבת את הרשות להתמודד עם מצב שבו עובד ש"ת המועסק באופן סדיר הוא עובד לכל דבר ועניין. הדרך לניצחון המשפטי של לוין לא היתה קצרה: היא עתרה תחילה לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים, שם פסקה השופטת רונית רוזנפלד בספטמבר 1999 כי פיטוריה היו כדין. השופטת דחתה את טענת לוין כי בטרם הפיטורים היה על מעבידיה להתייעץ עם ועד העובדים של הערוץ הראשון.
הואיל ולא חלפו שלוש שנים מאז החלה העסקתה ב"חוזה המיוחד", קבעה השופטת רוזנפלד, רשאית היתה ההנהלה לפטרה בלא התייעצות כזו. יחד עם זאת, הוסיפה, לוין זכאית לקבל פיצויי פיטורים לא רק בגין עבודתה במסגרת החוזה המיוחד, אלא עבור כל שש השנים. בין הצדדים, קבעה השופטת רוזנפלד, התקיימו יחסי עובד-מעביד לאורך כל תקופת העסקתה, לרבות שלוש השנים שבהן עבדה על בסיס ש"ת.
לוין, באמצעות עורכי-הדין יוסי ארנון ושרי קרן, לא הסתפקה בפיצויים וערערה על פסיקת השופטת רוזנפלד לבית-הדין הארצי לעבודה. הערעור התקבל: שופטי בית-הדין הארצי לעבודה, בצד קביעת כמה הלכות חדשות, הורה להחזיר את לוין לעבודה ברשות-השידור בקובעם שפיטוריה היו שלא כדין. פסק-הדין נכתב על-ידי השופטת אלישבע ברק, שלקביעותיה הצטרפו השופטים עמירם רבינוביץ ונילי ארד, וכן שני נציגי ציבור שישבו בהרכב.
פסק-הדין מציג את רשות-השידור ואת נוהגי ההעסקה המקובלים בה זה עשרות שנים באור בעייתי, וחלק מקביעותיו חלות לכאורה על קרוב לאלף עובדים, שתנאי העסקתם גרועים ומפלים אותם לרעה.
אחת הנקודות המרכזיות שהעסיקו את בית-המשפט נגעו לעובדה שהודעת הפיטורים נשלחה לתחקירנית לוין כחודשיים וחצי לפני שמלאו שלוש שנים להעסקתה בחוזה המיוחד. כבר בערכאה הראשונה, בבית-הדין האזורי, נבחנה מהות הנוהג להיוועץ בארגון העובדים (הוועד) ביחס לפיטוריו של עובד. על-פי המקובל ברשות-השידור, רק לגבי עובד שהועסק במשך יותר משלוש שנים בחוזה מיוחד חייבת ההנהלה להיוועץ בוועד.
מטעם רשות-השידור העיד עמוס עמר, סמנכ"ל לענייני כוח-אדם ומינהל ברשות-השידור: "המעמד של שלוש שנים הוא לפי חוזה. אנחנו לא קיימנו, במקרה של המבקשת (לוין), את כל התהליך של ההתייעצויות (עם הוועד), מאחר שלא השלימה את שלוש השנים, לפי חוזה מיוחד ברשות-השידור".
אך מה באשר לשלוש השנים הקודמות, אז הועסקה לוין במעמד של ש"ת? לפי השקפת הרשות, כפי שעלתה מעדותו של עמר, תקופה זו לא היתה כלל רלבנטית למעמדה של לוין ולזכויות שהוקנו לה כעובדת בחוזה המיוחד.
בפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה (תיק ע/ע 359/99, מיום ה-28 בפברואר 2001) כתבה השופטת אלישבע ברק כי רשות-השידור צריכה היתה להיוועץ בוועד גם במקרה של לוין, למרות שהדבר לא נקבע מפורש בחוק, בהסכם או בהסכם קיבוצי גם כאשר נוהג כזה לא היה
בשורת ברק
צבי הראל
14.9.2001 / 8:55