הטמפרטורות עולות וחיי התושבים משתנים - כך נראית ההתחממות הגלובלית מגרינלנד, "מד החום" העולמי

ארנה לאנגה זוכר את הפעם האחרונה שבה הים קפא. "לקחנו את מזחלות הכלבים ונסענו קילומטרים רבים מערבה, לתוך הים, כדי לדוג הליבוט דרך הקרח ולצוד כלבי ים", מספר הדייג הגרינלנדי, בן 39. זה היה לפני עשר שנים. מאז, חורף אחר חורף, הים אינו קופא. זה לא הכל, הוא אומר, "לפני חמש שנים החלו לחזור לחופים שלנו דגי הבקלה, שאוהבים מים חמים. האדמה מתחת לבתים מפשירה לעומק רב יותר בכל קיץ; הפרחים מנצים מוקדם יותר והים מלא בקרחונים קטנים מהרגיל. בפעם הראשונה בחיי ראיתי בחורף לפני שנתיים נהר של מי קרחונים שנמסו, זורם לאטו לים".



לתופעות שמתאר לאנגה, ושכמוהן תיארו בשנים האחרונות כל תושבי רצועה דקה זו של חיים בשולי אי הקרח העצום, יש הסבר פשוט ומדאיג - גרינלנד הולכת ומתחממת. טמפרטורת האוויר הממוצעת בחורף עלתה בארבע מעלות בעשר השנים האחרונות, זו של המים עלתה בשתיים. ואם נכונה הסברה המדעית שלפיה גרינלנד היא כיום מד-החום המדויק ביותר להתחממות הגלובלית - הרי שהשינויים שמתארים תושביה של גרינלנד, כ-50 אלף בני אדם בסך הכל, הם בבחינת חדשות מדאיגות לעולם כולו. בזמן שלאנגה, גבר מוצק בעל פנים מחושלות מרוח ארקטית וידיים מגוידות מעבודה, מדבר, קרחונים עצומים חולפים מאחורי גבו.



אילימאנאק, מערב גרינלנד







הוא נולד וחי בעיירה הקטנה אילימאנאק, המונה 85 בני אדם, על שפתו הדרומית של פיורד יאקבוסהאון. נהר הקרח הזה הוא יצרן הקרחונים הפורה ביותר בחצי הכדור הצפוני. הוא מתחיל עשרות ק"מ מזרחה מכאן, היכן שכיפת קרח העד של גרינלנד מפרקת לתוך המים קרחוני ענק, חלקם בגודל של ערים קטנות. הקרחונים מצטופפים בפיורד הצר והעמוק, מתהפכים ונשברים, ועושים את דרכם לכיוון הים. הגדולים שבהם עשויים להיתקע במשך חודשים ביציאה הרדודה, עד שהם מתפרקים ושטים, קטנים יותר, לצפון האוקיינוס האטלנטי. מפיורד זה הגיע הקרחון שהטביע את הטיטאניק.



לווייתן מבושל



בתי העץ הצבעוניים של אילימאנאק משקיפים על המפרץ, שבמימיו אפשר לראות לווייתנים השטים באטיות בין הקרחונים הנוצצים. דגלי גרינלנד ודנמרק מתנוססים מעל הגגות. בקיץ הזה בונים כאן 3 בתים חדשים לכמה מבני הכפר שחזרו אליו אחרי שנים בעיירות גדולות יותר. רק יללותיהם של כלבי המזחלות, שמאות מהם קשורים בשרשראות ברזל על הסלעים שמקיפים את העיירה, מפריעות את השקט. לאנגה אורז רובה, לוקח את בנו הקטן, ויוצא לצוד כלבי ים. מסלול חייו הוא דוגמה לשינוי העובר על תושביה האינואיטים של גרינלנד בשנים האחרונות. בכפרו הקטן הוא כבר הספיק לעבוד כדייג, כצייד, כאחראי על הגנרטור וככבאי, אך לפני חמש שנים לאנגה החל לעסוק גם בתיירות. יותר ויותר תיירים באים לגרינלנד, בין השאר משום שההתחממות הגלובלית שמה אותה על המפה, וכ-300 מהם כבר אכלו צהריים - לרוב פיסות לווייתן מבושלות היטב או אומצות כלב ים - על שולחנם של לאנגה ומשפחתו.







כמו רוב הגרינלנדים, גם לאנגה צד ודג כחלק מחייו היום-יומיים. זוהי פעילות שהיא יותר מהשלמת הכנסה, ופחות מעיסוק מלא. בשבוע שעבר סייע לאנגה לפרק לווייתן שניצוד לא רחוק מכאן, ובחודש הבא הוא הולך לצוד אילי צפון. בלילה, כשצריך להאכיל את הכלבים, לאנגה הולך לדוג. חרטומה המתרומם של סירת המנוע הקטנה שלו חותך את המים הקפואים, והרוח מצליפה בפניו ובפני בנו בן החמש, אנוט. לאנגה סורק בעיניו אחר קרחונים קטנים ומחפש סימן שיצביע כי אחד הגדולים שבהם - במשקל עשרות-אלפי טונות - עומד להתהפך. רק הגל שנוצר מהתהפכות כזאת יכול להפוך את הסירה. "אם מישהו נופל כאן למים, בדרך כלל הוא לא מצליח לשרוד יותר מכמה דקות", מציין לאנגה. "למרות שלפני שנה נפל אחד הדייגים מהכפר למים, והצליחו למשות אותו בחיים אחרי חצי שעה". אולי גם זה קשור לטמפרטורת המים העולה, יאמר מאוחר יותר. לאנגה מנווט את הסירה באטיות בין הקרחונים העצומים, תר אחר ראשו של כלב הים הטבעתי (Ringed Seal), החי באזורים האלה.



"אני לא יכול לדמיין את החיים האינואיטיים בלי ציד כלבי ים", אומר לאנגה. "באופן אישי, אני סובל אם עוברים שבועיים בלי שאוכל את בשר החיה". מכל כלב ים שניצוד, השוקל 30-90 קילו, מוציאים הגרינלנדים 5-10 קילו כמזון למשפחה. השאר הולך לכלבים. בעבור עור כלב הים מקבלים הציידים כ-485 קרונה (400 שקל) ממפעל העורות הלאומי של גרינלנד. המחיר צנח לפני יותר מעשור כתוצאה מהקמפיין המוצלח נגד לבישת פרוות. לאנגה עוצר בשפך הפיורד. מכאן אי אפשר להמשיך. גושי קרח עצומים שנופלים מהקרחונים הצפופים והחשש מהתהפכות של אחד מהם, שתביא למעין גל צונאמי, מפחידים את שטי הסירות.



"עד לפני כמה שנים כל המים בפיורד היו קופאים בחורף, ומקבעים את הקרחונים במקומם", נזכר לאנגה, "אז, היה אפשר לקחת את מזחלות הכלבים לפיורד למשך כמה ימים, להקים שם אוהל ולדוג דרך הקרח. אבל בשנים האחרונות, גם אם המים קופאים בחורף הקרח דק מדי מכדי לנסוע עליו". לפני כשלוש שנים אירעו שם שתי תאונות בהם מתו כמה דייגים. "אף אחד לא עושה את זה יותר", אומר לאנגה. בשל ההתחממות, הפיורד הפך לאזור סגור לגישה בחורף.



יותר "שיקו-אטוק"



חוץ מכלב ים אחד סקרן, שמציץ אך חומק וצולל במהירות לתוך המים השחורים, ללאנגה אין ממש מזל. אנוט, שעומד על הסלע כבר שעתיים ברוחות המקפיאות, צועק אליו מרחוק "אדאדה, אדאדה" (אבא, אבא) אני רוצה לחזור". קר לו. "זה בסדר, יש לו מעיל", אומר לאנגה בחיוך. אחר כך הוא ניגש אליו, מתכופף, ומחכך את אפו בחוטמו הקר של הילד הקטן. נשיקה אסקימואית. הילד מחייך. "אני מקווה שהוא לא יהיה דייג או צייד, שילמד באוניברסיטה", אומר לאנגה, "אבל אני בטוח שכשהוא יהיה נער, גם הוא יירה בפעם הראשונה בחייו בכלב ים, כמו שאני עשיתי בגיל 14".



בדרך חזרה חולפת סירת המנוע הקטנה על פני איי גרניט מבודדים, שעליהם מתרוצצות להקות כלבים גרינלנדיים. הציידים, מסביר לאנגה, נוטשים את הכלבים על האיים כדי שיוכלו להסתובב בחופשיות ולהיכנס לכושר. הם באים בסירה מדי כמה ימים כדי להאכיל אותם. הכלבים מייללים כמוכי שיגעון, נכנסים למים הקפואים וקופצים בחזרה. זהו יום ראשון, ולאנגה מבקש לעצור באי סחוף-רוחות שעל אחת מצלעותיו עורכת המשפחה המורחבת גריל קיצי. נתחים גדולים של כלב ים מיטגנים במחבת על טאבון מאולתר. אין עצים בגרינלנד, השמש כאן חלשה מדי, ואחד מבני המשפחה מזין את התנור ללא הרף בשרכים ירוקים. לבשר כלב הים יש טעם דמוי כבד, והוא נוטף דם. בדרך חזרה אנחנו עוצרים כדי לדוג בקלה. "בשנות ה-70 נעלמו מכאן הדגים האלה, אבל בשנים האחרונות, עם התחממות המים, הם חוזרים", אומר לאנגה. להתחממות הגלובלית יש עוד צד מועיל, הוא אומר, היא מביאה תיירים. "ויותר קל לתפוס תיירים מאשר לתפוס דגים", הוא צוחק.



בניגוד לאמונה, לגרינלנדים אין מאה מלים לתאר קרח. אבל יש להם עשרות ביטויים המתארים את מצבו. "שיקו-אק" - הקרח הדק שעולה מהקרקעית וצף על פני המים בחודשי הסתיו; "אילוליאק" - קרחון גדול; "קאשוק" - קרח דק שאפשר לראות דרכו את המים. ויש גם קרח ששט מהר, קרח שקוף וקרח טרי. בשנים האחרונות, ביטוי אחד חוזר ועולה, בתדירות הולכת וגוברת: "שיקו-אטוק"; משמעותו - קרח נמס.