כמה מהחברים הכי טובים שלו היו עניים

לא מזמן הכריזה סלקום על צעד מהפכני. חבילת תעריפים חדשה, עם חיוב לפי
השנייה. ללקוחות זו היתה בשורה משמחת כמובן. עד להכרזה הם חויבו על פי מקטעים של
12 שניות שיחה, וגם אם דיברו 14 שניות, חייבו אותם ב-24. עכשיו הם ישלמו פחות.



אבל שמחת המנויים עשויה להיעכר כשילמדו שזה היה יכול לקרות הרבה לפני לכן. וליתר
דיוק, שכבר לפני שלוש שנים הגישה חברת אנליסיס הבריטית שורת המלצות לשר התקשורת
אז, אהוד אולמרט. אילו קיבל אותן, הוא היה מבצע כבר אז חיתוך עמוק בתעריפי
הקישוריות - התשלום של חברת תקשורת על השלמת השיחה ליעד ברשת תקשורת אחרת - ומונע
פגיעה בצרכנים ובצריכה הפרטית. אלא שאולמרט התקפל. שוויה של ההחלטה ההיא לחברות
הסלולר: רבע מיליארד שקל בשנה.



אהוד אולמרט מיצב את עצמו באחרונה כראש ממשלה שמשלב ניהול אחראי של הכלכלה עם
חמלה כלפי מי שאינו עומד במרוץ הקפיטליסטי האכזרי. זה נשמע יפה, אבל לא לגמרי
ראוי למאכל. כי איך שלא מסתכלים על זה, מכל כיוון שלא מביטים, רואים בעיקר תמונה
וירטואלית של אולמרט, קשוב כולו לבעלי ההון דווקא.



לא קשה לשלוף עוד דוגמאות. מינהלת מרכז ההשקעות אישרה בעידודו של שר התמ"ת
אולמרט מענק של 56 מיליון שקל לקוקה קולה ישראל של מוזי ורטהיים, להעברת מפעלה
מבני ברק לאשקלון. האוצר התנגד, היועמ"ש אליקים רובינשטיין הסתייג, ולבסוף קוקה
קולה היא שנסוגה.



ואילו מועצת מינהל מקרקעי ישראל והיו"ר שלה אהוד אולמרט אישרו הסדר עקרונות בין המינהל
לחברת תעשיות מלח של משפחת דנקנר, שהעניק למשפחה הטבות מפליגות. גם כאן זה קרה למרות
שמבקר המדינה מתח ביקורת חריפה, למרות שרובינשטיין קבע שיש בכך חריגה ממינהל תקין.



רק באחרונה - עוד דוגמה אחת - נחקר אולמרט בפרשה של הטבות שנתנה מינהלת מרכז ההשקעות
ליזם פימה פינבלום בדצמבר 2003, לצורך הקמת מפעל סיליקה ליד דימונה.



כלפי הצרכנים גילה משרד התמ"ת של אולמרט חמלה פחותה. הוא ניסה לבטל את חובת
סימון המחירים, קיצץ 40% מתקציב המועצה לצרכנות - שתי דוגמאות קטנות לאהדתו
הטבעית של אולמרט לצרכן הקטן.



ההתייצבות של אולמרט לצדם של בעלי ההון מקוממת משום שהיא מעמיקה את אי השוויון
בחלוקת העושר. מענקים לחברות כמו קוקה קולה או רווחים לא נורמליים לחברות הסלולר
בחסות משרד התקשורת מרפדים את תנאי השכר של שכבה לא עבה של מנהלים ומגדילים את
הדיווידנדים למספר מצומצם של בעלי הון. אבל להתייצבות הזאת של אולמרט יש גם היבט
כלכלי גרידא: היא גורמת נזקים כלכליים, ישירים ועקיפים.



אפשר להתחיל את הרשימה בעובדה שחלק ניכר מצריכתם של בעלי ההון המרופדים נעשית
בחו"ל, ולא אחת הם נוהגים להעביר את עושרם הפיננסי לפיקדונות בבנקים זרים באופן
שאינו תורם לצמיחת המשק.



אפשר להמשיך את הרשימה בתזכורת שיזמים ועובדים ברוכי כשרון נוטים לעתים לחוש שהמשחק
הכלכלי מכור, שהקלפים סומנו והזוכים ידועים מראש - וזה מדכא את המוטיבציה שלהם להישאר
במשק הישראלי.



ואפשר גם לתת דוגמאות ספציפיות יותר. הנה הן.



* גירעון נמוך ועמידה ביעד האינפלציה - אולמרט זכה לכהן כשר האוצר וכראש הממשלה
באחת מתקופות הצמיחה הממושכות של המשק, תקופה של גאות בתשלומי המסים. זו היתה
הזדמנות מצוינת לקבוע יעד גירעון 0, כדי לאפשר הקטנה של החוב הלאומי המסתכם ב-125
מיליארד שקל, 86% מהתל"ג.



בדומה למשפחה שמקטינה את האוברדרפט בתקופות טובות ולכן יכולה להגדיל אותו שוב
בתקופות קשות, כך גם המדינה. הקטנת חוב בתקופות טובות מאפשרת למשק הלאומי להגדיל
את הגירעון התקציבי בתקופות שפל, ולבנק ישראל - לקבוע ריבית נמוכה יותר כדי להמריץ
את הצמיחה. היא מאפשרת לשמר רמה גבוהה של השקעות ושירותים וצריכה פרטית גם
בתקופות מוצלחות פחות בעתיד.



אולמרט אכן מקפיד לדבר על החשיבות שבהקטנת הגירעון ועמידה ביעד האינפלציה. אבל
בצומתי החלטה חשובים מתגנב ללב הספק. אולמרט אמנם שוכנע לחזור להתחייבות המקורית
של הממשלה ולהגדיל את תקציב 2008 רק ב-1.7%, ולא ב-2.5%. אבל הוא גם הסכים לממן בתקציב
הזה הגדלת פיצויים למפוני עזה והוצאה נוספת למימון מלחמת לבנון השנייה - ואלה הגדילו אותו
ב-3.2%.



למרות רמת הביצועים המבישה של הצבא במלחמת לבנון השנייה, הוא לא דרש ממנו לעבור תכנית התייעלות מקיפה, כדי שבפעם הבאה, חלילה, יוכל לספק את השירות שלשמו הוא מקבל 50 מיליארד
שקל בשנה. במקום זאת הוא אישר העלאה של 5.5% בתקציב הביטחון.



הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של מגזין TheMarker להזמנות חייגו 1-700-700-250