וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מחלקת חסרי החוליות

יורם גביזון

3.9.2007 / 11:19

מה קורה במדינה שהמפקח על הבנקים הופך בה לבנקאי עם סיום תפקידו? שאלה קטנה בלוגיקה שממחישה את המורכבות של רשימת ה-100



נעמה הניג לא העלתה בדעתה שהחלטה אחת שלה תעורר סערה ציבורית כה חזקה. ששה
חודשים לאחר שמונתה ליו"ר המועצה לכבלים ולוויין כפתה הניג על ערוץ לייב שבתשלום
להחזיר למנויים כסף: היא אילצה אותו להפחית את התשלום שגבה על שידור משחק הכדורגל
בין בית"ר ירושלים לפ.צ קופנהאגן מ-20 ל-12 שקל ולהחזיר למנוייו 500 אלף שקל.

חמתם של מנהלי ערוץ הספורט בערה. שרגולטור יעשה שימוש בסמכויותיו ויתערב לטובת
הצרכן? בישראל? אבל אם זונחים לרגע את האירוניה, מבחינים שהיתה בזעמם מידה של
צדק.



מנהלי הערוץ ובעליו היו זכאים לתמוה מדוע בחר הרגולטור להיטפל דווקא אליהם,
במשק שעצם המחשבה שרגולטור יפעל בו נגד גופים כלכליים חזקים אינה מובנת מאליה.



וישראל דווקא זקוקה נואשות לפיקוח על מנגנוני השלטון והכלכלה שלה. מכמה סיבות.
ישראל היא מדינה של שבעה מיליון איש, ששתי קבוצות גדולות בה, ערבים וחרדים,
מנוכרות לה, כל אחת מסיבותיה, וחיות בשולי העולם הכלכלי.



היא גם משק שבשל ממדיו הקטנים מאופיינים כמה מהתחומים בו - בנקאות ותקשורת
למשל - במבנה של שני מתחרים חזקים האוחזים בנתח שוק גדול. גדול בהרבה מהמקובל
במערב. המבנה הזה מעודד חוסר תחרותיות כשלעצמו, ובוודאי במדינה שהיא אי כלכלי ופוליטי
שלחברות זרות אין נטייה טבעית לפעול בו.

הצורך ברגולציה הוא גם צורך מובנה במדינה עם מערכת שלטונית כאוטית כמו ישראל:
מדינת חסרת חוקה, נעדרת מערכת איזונים בין זרועות השלטון, שמוסדותיה התפתחו כטלאי
על טלאי, ושבתרבותה הפוליטית צמחו עשבים שוטים רבים בחסות ההתמודדות עם האיום
הקיומי.



הבעיה היא שאותן סיבות היוצרות את הצורך הדחוף ברגולציה הן גם אלו שמסרסות את
הרגולציה. הן אלו שדוחפות את הרגולטורים לאמץ סדרי עדיפויות שלעתים עומדים בסתירה
לתפקידם המוצהר.



כאשר היועץ המשפטי לממשלה ממונה על ידי הממשלה, כאשר המפקח על
הבנקים הופך לבנקאי זמן קצר לאחר סיום תפקידו, וכאשר החשב הכללי זוכה לחבילת
אופציות דשנה ממי שהיה תחת פיקוחו עד לאחרונה - אין פלא שרגולטורים מקבלים החלטות
הזויות.



כל כך הזויות, שהן נוגדות את חוש הצדק הטבעי של האזרח הסביר, גורמות לו
לאבד את שארית האמון במערכת השלטונית ופוגעות פגיעה אנושה בכלכלה.



מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה, החליט זמן לא רב לאחר מינויו לסגור את התיק של
גלעד שרון בפרשת האי היווני - למרות שהישראלי הסביר לא השתכנע כי 600 אלף דולר הם
תמורה ראויה לגלישה באינטרנט. מזוז חיזק בכך את החשד הרווח כי לשלטון יש נטייה
למנות רגולטורים חסרי חוט שדרה, כדי שאלו לא יעמדו בדרכם.



רגולטור אחר, משה טרי, יו"ר רשות ניירות ערך, עושה למראית עין מאמץ רב להשליט את
מרותו. טרי וצוות יחצניו בוחנים, שוקלים, מאיימים. אבל מי שיסקור את תוצאותיה של
הפעילות ואת האובייקט הממוצע שלה, יגלה כי פעמים רבות מדי רשות ניירות ערך מעיקה
על חברות ששווי השוק שלהן אינו גדול מ-50 מיליון שקל.



כאשר הדרישות והחקירות מגיעות לאנשי מפתח בעלי אמצעים, למשל משפחת דנקנר בפרשת
דור כימיקלים, משה טרי נוטה להיכנס למערכת שיקולים רחבה יותר ותוקפנית פחות.



הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של מגזין TheMarker להזמנות חייגו 1-700-700-250


טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully