ישנן תופעות חברתיות שעולות לעתים קרובות לכותרות כלי התקשורת, אבל היחס הכללי אליהן הוא כאל גזירה משמיים. עם השנים אנו מתרגלים לחשוב שמדובר בתופעות שהן חלק בלתי נפרד מחיינו בחברת שוק מודרנית, ומעבר לדיבור, כתבות צבע וביקורת על המצב, אין הרבה מה לעשות.
במשך שנים ארוכות היחס לאבטלה בישראל היה כאל רעה חולה, אבל בלתי נמנעת בחברה שלנו. לפי תפישה זו, הכוחות המייצרים בעיה זו, כמו כוחות הטבע, גדולים וחזקים מכדי שנוכל להתמודד עימם.
לכאורה, הנתונים שפרסם שירות התעסוקה, לפיהם אחוז המובטלים הכרונים בני 45 ומעלה הולך וגדל, תורמים לתחושת הייאוש. רק מי שבודק נתונים אלה מקרוב, רואה שתופעת הטבע הזו מתרחשת במדינה כולה, פרט לאזורים בהם פעלה תוכנית ויסקונסין.
כשיצאה התוכנית לדרך, קמו לה מתנגדים מכל עבר. הם טענו שמדובר באחיזת עיניים, בניסיון פוליטי נוסף ליצור תחושה של עשייה במקום עשייה של ממש. במקום לבדוק באילו תנאים תוכל התכנית להצליח, עסקו כולם בהסברים מדוע היא תיכשל.
במקום להחזיק אצבעות לאלפים שפרנסתם וזכותם לחיות בכבוד היו תלויות בתכנית, העדיפו ארגונים שונים ומגינים מטעם עצמם של האוכלוסיות המוחלשות לחכות מעבר לסיבוב לכישלון.
והנה, בחלוף שנתיים שוקעות הסיסמאות, והדיבורים הגבוהים נאלצים לפנות מקום לדיון בעובדות. הנתונים שהתפרסמו עתה מוכיחים שהתוכנית, שנועדה להתמודד עם אוכלוסיות המובטלים הקשות ביותר, מצליחה במקום שרבים נכשלו. נכון, מדובר בהצלחה חלקית. נכון, לא את כולם ניתן להשים. אבל הגישה של מפעילי התוכנית, גישה שאומרת שאסור לוותר על אף מובטל, שכמעט כל אדם יכול לעבוד ולהיות אזרח יוצר ותורם לחברה, מוכיחה את עצמה.
האבטלה והייאוש הגואים ברחבי המדינה הם לא אסון טבע, הם בחירה בפאסיוויות. לא לחינם הצהירה לאחרונה מנכ"לית שירות התעסוקה כי לקראת קליטת בני ה-45 חזרה לשירות התעסוקה, בכוונתה להוביל את הטיפול בהם בדרך דומה שלא תפחת באיכותה מזו של תוכנית ויסקונסין.
יש לקוות שגם הממשלה תמשיך להפגין גישה אקטיווית ולא תוותר על אוכלוסיות שלמות. ההחלטה שהתקבלה באחרונה לפטור מהתוכנית את בני גיל 45 ומעלה, היא בהקשר זה החלטה מצערת. היא מייצגת את אותה גישה לפיה יש קבוצות בציבור שאבטלה היא מכת טבע עבורן, ולא ניתן להתמודד עימה. גישה זו מוטעית מיסודה.
למעשה, נתונים שאסף מכון המחקר ברוקדייל עבור הממשלה מראים שאחוזי ההצלחה של תוכנית ויסקונסין בקבוצת הגילאים 45-55 גבוהים יותר מאשר בקבוצת בני 18-45. נתונים אלה נוגדים את האינטואיציה של רובנו, אבל זו המציאות. גם בקבוצת בני 55 ומעלה אנו מצליחים למצוא תעסוקה קבועה לאחד מכל עשרה מובטלים. האם סיכוי של אחד לעשר להפוך מאדם פאסיווי התלוי על צווארה של המדינה, לאדם המתפרנס בכוחות עצמו, הוא סיכוי שראוי לוותר עליו? אנו סבורים שלא.
על כן החלטנו בחברת אגם מהל"ב לקחת יוזמה. מתוך מחויבות לאנשים אלה, עמם אנו בקשר כבר שנתיים, ומתוך אמונה שניתן להשים רבים מהם לעבודה ועל כן לקיים מודל כלכלי רווחי, אנו ממשיכים לטפל בהם ללא עזרת הממשלה.
אנו מספקים להם ביוזמתנו הכשרות מקצועיות, משימים אותם במקומות עבודה מתאימים ומעניקים ליווי צמוד לפחות שנה לאחר ההשמה. המשתתפים ה"מבוגרים" מגיעים מבחירתם, מבלי שהם מחויבים בכך. אנו מאמינים בהם וביכולתם לשנות את מצבם, הם מאמינים בעצמם, וכעת יש לקוות שגם המדינה תאמין בהם.
המסר של שתי שנות פעילות תוכנית ויסקונסין הוא ברור. אבטלה היא לא גזירה משמיים. במדיניות נכונה, בנחישות וברגישות, אנו יכולים לשנות את המצב. החלטת הממשלה להרחיב את התוכנית לאזורים נוספים במדינה היא צעד חשוב ונכון, ואני מקווה שתצטרף אליה החלטה להרחיב אותה גם לאוכלוסיות נוספות, קשות ככל שיהיו.
תרצה בר חיים היא מנכ"לית אגם מהל"ב, מפעילת תוכנית אורות תעסוקה (ויסקונסין) בנצרת ונצרת עילית
אבטלה אינה גזירה משמיים
תרצה בר-חיים
5.9.2007 / 10:09