וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דייגו שירטה: "חשבתי שישראל היא אירופה מבחינת זכויות אדם - כנראה שטעיתי"

מירון רפופורט

17.9.2007 / 9:23

דייגו שירטה הביא עמו לישראל מעט מרוח המאבק החברתי הארגנטיני, אבל בחברת קסטרו שבה הוא עובד, מאמינים שוועד העובדים כבר יצאו מהאופנה; בכל פעם ששירטה דיבר עם אחד העובדים, הוא שמע את איש הצל שהוצמד אליו מדווח בטלפון



המבטא הארגנטינאי של דייגו שירטה ואוצר המלים שלו יכולים לתעתע לעתים בבני שיחו. כשהוא מספר, למשל, שאחרי שיותר מ-40 מעובדי המחסן המרכזי של חברת "קסטרו" חתמו על מסמך להקמת ועד עובדים שייצג אותם, המנהלים שלהם פתחו נגדם ב"מלחמה קלאסיסטה", קשה להבין מה כל כך קלאסי בחקירות שעבר שירטה בניסיון לסחוט ממנו את שמות החותמים. אבל אז אני מבין. שירטה מדבר על lucha clasista - "מאבק מעמדי" בעברית. עכשיו הכל ברור.



עד לפני שבע שנים, שירטה בן ה-43 היה רגיל להיות בצד השני של מלחמת המעמדות, בצד שנלחם פחות ומרוויח יותר. בקורדובה שבארגנטינה, העיר שבה נולד וגדל, הוא היה הבעלים של מפעל קטן לקרמיקה. "הייתי בוס טוב והגון, אני חושב", הוא אומר. אבל יש לו ניסיון לא מבוטל של מאבקים בשררה. בגיל 16, בשיא תקופת הדיקטטורה הצבאית, הוא הצטרף ל"ליגה הארגנטינאית לזכויות האדם". המאבק אז היה אלים ומסוכן. הצבא נכנס לאוניברסיטה בקורדובה והרג סטודנטים רבים. 30 אלף איש נעלמו בארגנטינה, רבים נוספים נעצרו ועונו.



אחרי המאבקים של שנות הדיקטטורה, באה הדמוקרטיה ואתה רגיעה יחסית. אבל ב-1994 הגיע הפיגוע במשרדי אמי"ה - הקהילה היהודית בבואנוס איירס - ושירטה התחיל להרגיש לא בנוח בתור יהודי. ב-1999 עלה לשלטון הנשיא פרננדו דה לה רואה והבטיח רפורמות כלכליות קפיטליסטיות, "כמו של ביבי", לדברי שירטה. הוא הבין שההתמוטטות היא רק עניין של זמן, והחליט לעלות לישראל עם אשתו ושלושת ילדיו.



הקריסה של הכלכלה הארגנטינית, בסוף 2001, תפסה אותו באשדוד. "הקדמתי את כולם", הוא אומר בחיוך בהתייחסו לגל העלייה מארגנטינה שהגיע לישראל בעקבות המשבר, "אבל הפסדתי את ההקלות וההטבות שנתנו לעולים מארגנטינה שהגיעו אחרי".



לילה של חתימות



בשנים הראשונות בישראל שירטה שילם את "המחיר של הרצפה", ביטוי ארגנטיני למחיר שאדם צריך לשלם כשהוא מתחיל הכל מחדש: שנה עבד בקיבוץ, אחר כך עבד במטבח של בית חולים אסף הרופא ופוטר אחרי שנה ועשרה חודשים, כדי שלא יקבל קביעות. הוא עבד גם כמלגזן ב"שופרסל", והיה מובטל במשך חצי שנה לאחר שילדו הרביעי נולד. לפני שלוש שנים הגיע למחסן של חברת "קסטרו" בצריפין. בכל מקומות העבודה שבהם עבר בישראל הוא לא נהנה מתנאים בסיסיים ולא מצא סולידריות בין העובדים. זה קצת הפתיע אותו, הוא אומר. "חשבתי שישראל היא אירופה מבחינת זכויות אדם. כנראה שטעיתי".



למרות זאת, בקסטרו שירטה היה מרוצה למדי. החברה צמחה ושיגשגה, היחס היה טוב בדרך כלל, ואהרן קסטרו, המייסד, היה תמיד מאוד נחמד. אבל התנאים לא היו קלים. המחסן עובד 24 שעות ביממה, המשמרות מתמשכות עד לעשר שעות - בלילה, ביום וגם במוצאי שבת. השכר היה זעום: 21 שקל לשעה. פעם בשנה אמנם מקבלים העובדים בונוס יפה - בשנה האחרונה זה היה 24 אלף שקל ברוטו - אבל בסופו של דבר, יחד עם הבונוס, הוא מקבל לא יותר מ-6,500 שקל בחודש נטו. קשה מאוד לפרנס ככה משפחה של ארבעה ילדים.



התנאים הקשים, אומר שירטה, הבריחו הרבה מאוד עובדים. בשלוש השנים שהוא עובד ב"קסטרו", עזבו את המרכז הלוגיסטי כ-500 עובדים. התחלופה העצומה הזאת רק הקשתה את העבודה על הפועלים הוותיקים יותר, כמוהו, שנאלצו כל פעם להדריך את העובדים הטריים. שירטה התמנה למנהל משמרת, ובמלחמת לבנון השנייה, בגלל מחסור בעובדים ולחץ של הזמנות מחו"ל, הוא עבד במשמרות של 20 שעות ביום. למרות התפקיד החדש והאחריות הגדולה, השכר שלו לא השתנה.



לפני כמה חודשים, שירטה ועובדים אחרים התחילו לשוחח עם המנהלים במחסן, וביקשו להעלות את השכר כך שהפער של שלושה שקלים משכר המינימום, שהיה קיים כשהם נכנסו לעבודה - יישמר. המנהלים האזינו ברוב קשב, אבל לא עשו דבר. שירטה הגיע לשיחה עם מנהלת באגף כוח אדם בהנהלה של חברת קסטרו בבת ים. "היא אמרה לי: יש לך מזל. באיזה מפעל אחר בארץ המנהל היה מוכן להקשיב לך ולתת לך חצי שעה מהזמן שלו?" מספר שירטה. "אז הבנתי שזה אבוד, שלא אקבל כלום".



שירטה יצר קשר עם ידיד שלו בבית חולים אסף הרופא, שסיפר לו על הקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל אביב שמטפלת בארגון עובדים. הוא יצר עמם קשר, ועו"ד איתי סבירסקי מהקליניקה נתן לו טפסים והסביר שהוא צריך להחתים יותר מחצי מהעובדים כדי שהם יוכרו כוועד מבחינה חוקית. ההליך הזה היה קל מאוד. שירטה מספר שהליך החתימות התחיל בלילה, ובבוקר כבר היו להם חתימות של 48 עובדים מתוך 80 העובדים במחסן.



אז, לפי ההגדרה של שירטה, התחילה "המלחמה" - מנהלים נגד עובדים. מנהל המחסן שמע על התארגנות ותפס אותו לשיחה. "הוא אמר לי שזה לא טוב מה שעשינו, שלא צריך ועד וביקש שאתן לו את השמות", מספר שירטה. הוא סירב. אחר כך זומנו כל העובדים בזה אחר זה, והתבקשו לגלות מי חתם לוועד. אחד העובדים, מספר שירטה, התקשר אליו בבכי וביקש ממנו שיוריד אותו מהרשימה. "אני אתכם", הוא אמר לו. "אבל אני מפחד".



את שירטה עצמו לקחו במונית להנהלה בבת ים, הוא היה בטוח שהולכים לפטר אותו, אבל בסופו של דבר החזיקו אותו שם שלוש שעות בלי לדבר אתו, ואחר כך החזירו אותו למחסן. במחסן עצמו הצמידו אליו מישהו שהלך מאחוריו, ובכל פעם ששירטה דיבר עם אחד העובדים, הוא שמע את איש-הצל שלו מדווח בטלפון הנייד. "דייגו מדבר עם א', דייגו מדבר עם ב'". עד עכשיו, הוא אומר, אנשים מפחדים לדבר אתו במקום העבודה. הם מתקשרים אליו הביתה או לסלולרי.



סנטימטר של דמוקרטיה



סבירסקי שלח מכתבים בשם הוועד להנהלה בבקשה להיפגש עם נציגי הוועד לדון בדרישות העובדים. שירטה אומר שהדרישות שלהם הן לאו דווקא כספיות, ובכלל, יחסית לארגנטינה, האנשים פה מאוד מתונים. "בארגטינה העובדים כבר היו סוגרים את המפעל לשבוע", הוא אומר. "פה אנשים טובים, חשוב להם מהמפעל. גם לי חשוב".



בכל מקרה, אומר שירטה, ההנהלה לא ענתה להם. התשובה באה מכיוון אחר. במקרה או שלא במקרה, רוב העובדים שחתמו על הצטרפות לוועד קיבלו תוספת שכר של 10%. אבל במקום להחליש את הנחישות של חברי הוועד, אומר שירטה, זה דווקא חיזק אותם. "במחלקות אחרות אומרים לנו: אנחנו לא קיבלנו את התוספת כי לא חתמנו לוועד".



שירטה מרגיש בטוח שהעובדים מאחוריו, אבל לא בטוח שזה נותן לו הרגשה טובה. "העובדים אומרים לי: לך, דייגו, אתה הנשיא שלנו, תעשה מה שאתה חושב", הוא אומר. "אני רגיל מארגנטינה לעשות אסיפות, להחליט ביחד. בארגנטינה אנשים רגילים להיות שחקנים ראשיים בסרט, אבל פה בישראל אנשים מעדיפים להיות צופים. אולי בגלל הצבא. המשפט הכי מקובל פה זה ?אין מה לעשות', או ?זה מה יש'. גם המנהלים בקסטרו כל הזמן אומרים לי: ?לא טוב לך, תלך'. אבל טוב לי בקסטרו, אני רק רוצה שיהיה יותר טוב לכולם".



עכשיו, הוא אומר, אפשר לראות איזושהי התרככות אצל ההנהלה. בערב ראש השנה הגיע אהרן קסטרו לברך את העובדים במרכז הלוגיסטי ואמר להם כי "לפעמים אנחנו לא יודעים מה המצב של העובדים". קסטרו הזמין כל עובד שיש לו בעיה להיפגש אתו באופן אישי. גם המנכ"ל גבי רוטר שלח דוא"ל לעובדים, ובו כתב כי בקסטרו יש מדיניות של "דלת פתוחה" ושכל עובד יכול לגשת לכל מנהל. "הם מכירים שיש ועד, רק לא מוכנים להיפגש אתו, אני לא מבין למה", אומר שירטה.



שירטה מאמין שהעניין חורג מהבעיות של העובדים במחסן. מאז שההתארגנות שלהם התחילה, הם מקבלים טלפונים מעובדים במאה הסניפים של קסטרו שרוצים להצטרף להתארגנות. גם מחברות טקסטיל אחרות התקשרו לברר איך אפשר להתארגן. "בארגנטינה לקחנו כל סנטימטר של דמוקרטיה שנתנו לנו. צריך שגם פה בישראל יהיה צדק חברתי", אומר שירטה, "בלי צדק חברתי, אין ביטחון. אסור שכל מפעל יהיה כמו רפובליקת בננות".



כשהוא נשאל אם זה לא אירוני בעיניו, כדרום אמריקאי, שנס המרד יוצא דווקא ממפעל בשם "קסטרו", הוא מחייך. "פידל קסטרו זה פידל קסטרו ואהרן קסטרו זה אהרן קסטרו. יש לי הרבה כבוד לשניהם", הוא אומר. "אל תשכח שצ'ה גווארה, החבר של פידל, למד בקורדובה, העיר שלי, ומשם הוא יצא למסע על אופנוע באמריקה הלטינית. לצ'ה היה אומץ, היה לו פרינציפ. יש מה ללמוד ממנו".



גבי רוטר, מנכ"ל משותף בקסטרו, אמר אתמול כי "חברת קסטרו היתה לחברה הראשונה ועדיין היחידה בענף האופנה שרואה בעובדיה כשותפים להצלחה, ולכן משתפת את כל עובדיה ברווחי החברה. בשנת 2006 חולקו יותר מ-11.8 מיליון דולר בין עובדי החברה, בממוצע יותר מארבע משכורות לכל עובד. בניגוד לפרסומים, קסטרו תומכת בזכות העובדים להתאגד, כזכות בסיסית במדינת ישראל. אנו נשמח להיפגש עם נציגות שתיבחר באופן דמוקרטי ותפעל על פי החוק. הטענות המופנות כלפי קסטרו אינן נכונות. קסטרו מעולם לא פעלה למניעת התארגנות ועד עובדים".



עם זאת, במכתב ששלחה אילי זינגר, סמנכ"לית משאבי אנוש בקסטרו, לסבירסקי בחודש אוגוסט, היא התייחסה לבקשתו ממכתב קודם לקיים פגישה בין נציגי ההנהלה לנציגי העובדים בצורה שונה: "אין לנו צורך ענייני בהידברות (עם העובדים, מ"ר) באמצעות גורמים חיצוניים או עם ?נציגי' עובדים".


טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully