לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגשה תביעה למתן צווי מניעה וצווי עשה נגד חברת הכשרת הישוב מוטלים (1995) ונגד עופר ויעקב נמרודי, בטענה כי השתלטו בתחבולה ותכסיסנות על כפר הנופש נווה אטיב שלמרגלות החרמון.
לטענת התובעים, חברת אטיב פיינסט - שהיתה בעבר בשליטת עופר ויעקב נמרודי - ובעליה, מרק ליבשטיין ואריה עופר, בשנת 1998 התקשרה החברה בהסכם אופציה עם הכשרת הישוב, שבשליטת עופר ויעקב נמרודי, שבמסגרתו ניתנה לאחרונה אופציה לרכוש את כפר הנופש על פי תנאי ההסכם.
כפר הנופש החל את תפעולו העסקי בסוף 1994. במהלך שנת 2002, נטען, זכתה החברה במעמד של "מפעל מאושר" והיתה זכאית לקבל כספים ממרכז ההשקעות שבמשרד המסחר והתעשיה, אלא שבשלב מסוים השהה מרכז ההשקעות את העברת הכספים לחברה, מה שגרם לפגיעה בתזרים המזומנים שלה ולהסתבכותה בחובות, בין היתר לבנק הפועלים.
בשנת 1995, פנו התובעים למשרד עו"ד כספי, על מנת שיטפל בהסדרת חובות החברה לבנק הפועלים. זמן קצר אחר כך "שידך" המשרד לחברה את משפחת נמרודי - המקבלת שירותים משפטיים רבים מהמשרד - במטרה להכניסם כשותפים בחברה.
על פי כתב התביעה, במסגרת המו"מ בין הצדדים דובר על מתן אופציה להכשרת הישוב לרכישת 10% מכפר הנופש - לפי שוויו - כנגד העמדת הלוואה מתאימה לכיסוי חובות החברה כלפי הבנק (הלוואה בסדר גודל של כ-3.5 מיליון דולר). סוכם כי הכשרת הישוב תנהל את הכפר לפרק זמן של 10 שנים, ובמקרה בו אופציית הרכישה תמומש על ידה, הכשרת הישוב תשלם לחברה לפי שווי הכפר.
לפי הנטען, במאי-יולי 1995 נוהל מו"מ אינטנסיווי ביותר בין התובעים להכשרת הישוב ונמרודי לגיבוש הסדר מוסכם, כאשר עופר נמרודי עצמו התקשר עם החברה בהסכם. הכשרת הישוב, נטען, הגיעה למסקנה כי הרווח השנתי המינימלי הצפוי מפעילות הכפר עומד על סך של כ-550 אלף דולר.
האם הכשרת הישוב ביצעה מחטף?
לדברי התובעים, הכשרת הישוב התחייבה למסור לחברה כתב התחייבות בלתי חוזר לתשלום מינימלי של 200 אלף דולר ארה"ב, ואולם לבסוף לא מסרה אותו, מה שגרם לכך שביולי 1995 ניתן צו כינוס נכסים קבוע נגד החברה, משום שלא הצליחה להראות בבית המשפט יכולת לפרוע את חובותיה כלפי בנק הפועלים.
בהמשך, לאחר מתן צו הכינוס הקבוע, המשיכו הצדדים את המו"מ ביניהם להתקשרות בארבעה הסכמים שונים, שנמשך למעלה משנה, ואולם למרות שההסכמים היו מוגמרים בחרה הכשרת הישוב למשוך ולהאריך במכוון את המו"מ שלא לצורך, החליפה עורכי דין ופתחה את תנאי ההסכם מחדש, ואף הקשיחה את עמדותיה במכוון, תוך ניצול מצוקת החברה נוכח הליך הכינוס והעובדה כי כפר הנופש אינו פעיל.
לפי הנטען, גם במועד שנקבע בסופו של דבר לחתימת ההסכמים, ביולי 1996, הודיעו לפתע אנשי הכשרת הישוב כי יחתמו רק על מסמך כוונות. בדיעבד הסתבר לחברה, כי כבר באותם ימים ניהלה הכשרת הישוב מו"מ מאחורי גבה עם כונס הנכסים, במטרה להשתלט על כפר הנופש ע"י רכישתו בפרוטות.
בסופו של דבר, בסוף 1996, הודיע עופר נמרודי לחברה כי אין לו יותר עניין בכפר הנופש. והנה, בפברואר 1997, נטען, בעוד החברה מתארגנת להסרת הליך הכינוס והתקשרות עם שותפים אסטרטגיים להפעלה מחודשת של כפר הנופש, היא גילתה באקראי כי בית המשפט נתן החלטה המאשרת את מכירת כפר הנופש להכשרת הישוב ומשפחת נמרודי, וזאת בתמורה לסכום כולל של 2.35 מיליון דולר.
בנוסף, ניתנה להכשרת הישוב הזכות לקבל כספים שהגיעו לחברה משלטונות מס רכוש כתוצאה מאירוע שריפה שארע בכפר הנופש, ובעקבות זאת קיבלה באחרונה הכשרת הישוב סך של 1.15 מיליון דולר, עובדה שלטענת התובעים הוסתרה מידיעתם. לפי התובעים, המו"מ הגלוי בין כונסת הנכסים לבין הכשרת הישוב החל לפחות באוקטובר 1996, במקביל למו"מ עם החברה ומאחורי גבה.
לכן, טוענת החברה כי "הכשרת הישוב קיבלה את כפר הנופש 'בנזיד עדשים' ובפרוטות, בפעולת מחטף מניפולטיווית ומתוכננת היטב, בניגוד למצגיהם ולהצהרותיהם הקודמות של משפחת נמרודי והכשרת הישוב, והכל בחוסר תום לב קיצוני".
לטענת התובעים, מאחר שהכשרת הישוב מנעה את מימוש האופציה במשך כ-8 שנים, נגרמו לחברה אובדן רווח של כ-4.4 מיליון דולר, אותם מבקשת החברה לתבוע בעתיד, לאחר שיתבררו מלוא נזקיה. בינתיים, היא תובעת לקבל צו שיצהיר כי היא בעלת הזכות להירשם כבעלים של מלוא הזכויות במקרקעין ובמבנים של כפר הנופש, ולהורות למשפחת נמרודי לבצע את כל הפעולות הדרושות על מנת להעביר את הזכויות על שמה. כן התבקש בית המשפט להצהיר כי עופר ויעקב נמרודי "גזלו במרמה ובמחטף את כפר הנופש, ובחוסר תום לב קיצוני". התביעה הוגשה על ידי עוה"ד ליאור דגן ושמואל אוסלנדר
תגובת הכשרת הישוב ומשפחת נמרודי: "התביעה הזו היא תביעה מופרכת שאין בה ממש ואשר התיישנה זה מכבר . את התגובה המפורטת אנחנו נתן בכתב ההגנה. זהו מקרה של אנשים שמפנים את חיצי הכאב שלהם לכתובות הלא נכונות".