האופניים של היום זה לא מה שהיה פעם: איך הפך ספורט עממי לתחביב של העשירון העליון?

מאת יעל ולצר וענת ג’ורג’י



באחד מבתי הקפה באזור השרון, המוכר כמקום מפגש של רוכבי אופניים, מתכנסת חבורה. בצד, בקרבת מקום, הם מניחים בזהירות את האופניים היקרים שלהם - המלה האחרונה בתחום, עם מיטב השכלולים והטכנולוגיות החדישות. החברים מתיישבים, שותים קפה, מחליפים חוויות מהרכיבה ולא מפסיקים לרגע להביט לעבר האוצר החונה בצד, פן יילקח בטעות על ידי עובר אורח.



אחד הרוכבים - סמפכ"ל המשטרה, ניצב שחר איילון - לוגם קפה ונזכר בנוסטלגיה בתקופה שבה התחיל: "לפני 12 שנה התחילו להגיע לישראל דגמים ראשונים של אופני הרים. חלקם היו ללא בולמים קדמיים. האופניים היו קשיחים ועשויים אלומיניום. קראתי על הנושא בחוברות אופניים מחו"ל, התלהבתי, נשביתי, ומאז אני עמוק בנושא, לא עוזב".



איילון ממשיך ומספר איך חסך כסף לאופניים יוקרתיים. היום תלויים במחסן ביתו שבעה זוגות אופני הרים. המחיר הממוצע של כל זוג הוא כ-6,000 שקל. ארבעה שלו, והשאר של האשה ושני הילדים, שכולם כבר עמוק בתוך הקטע. "אני מת לקנות עוד זוג", הוא מתוודה, "אבל אני מתבייש. כבר יצחקו עלי".







כשהוא מסיים את הווידוי מצביע איילון לעבר חברו הטוב, מפקד בכיר במשטרה, שעומד בצד ומלטף את אופניו. "28 אלף שקל, זה המחיר של האופניים", הוא מחייך, "וזה לא כולל את כל ההוצאות הנלוות. בהתחלה זה היה ספורט עממי; כיום זה כבר ספורט אליטיסטי, פלצני אמיתי".



היו זמנים



חבורת הרוכבים של איילון היא חלק מקהילה גדלה והולכת של אנשים אמידים שרוכשים אופני יוקרה ומזינים את שוק אופני הפרימיום, שתופס תאוצה בישראל. לא מעט בכירים במערכת הציבורית ואנשי עסקים מצליחים נשבו בתחביב, שנהפך במהרה לסמל סטטוס. לפי הערכות, רוב רוכבי הפרימיום הם בני 30-50 שרמתם הסוציו-אקונומית גבוהה.



אלה שרוכשים אופניים ביותר מ-40 אלף שקל הם כבר עשירים שיש להם זמן פנוי ומאוד חשובה להם היוקרה, בדיוק כפי שחשוב להם לקנות מכוניות או בתים יקרים מאוד. כל מפגש בין רוכבים כאלה נסב על החלפת רשמים וחוויות מהמסלולים, האבזור והנוף, אבל מסתכם בסופו של דבר בהשוואת הביצועים של האופניים: כובד השלדה, הכידון, הצמיגים, הבולמים והמותג.



מתברר כי מאז ימי האופניים הכבדים הרבה השתנה: האופנה, המגוון, ההתלהבות, מספר הרוכבים - ובעיקר המחיר. "בהתחלה רכבנו באווירה ארץ-ישראלית אמיתית", אומר איילון. "לבוש פשוט, ללא ציוד וללא קסדות, מסלולים קצרים, בעיקר בשרון ובכרמל. היינו קבוצה של 15 חבר'ה, חלק גדול מאתנו מהמשטרה, נפגשים בשבת בבוקר, מקפלים ודוחפים את האופניים לבגאז' של המכונית ונוסעים. כיום הכל אחר. הציוד והלבוש התפתחו, יש מותגים".



"אנחנו בישראל אלופי העולם בציוד. אנשים משקיעים הרבה מאוד בציוד אבל הרבה פחות ברכיבה", אומר גרי קרן, מנהל תחום הנדל"ן באתר יד 2, רוכב ותיק ובעלים של שני זוגות אופניים - כביש ושטח. "בשנים האחרונות האופניים נהפכו לספורט לאומי. אנשים מתייחסים לזה כמו סוג של אהבה, רוצים שיהיה להם את הכי יפה והכי טוב, ומוכנים לשלם.



"אנשים מתחילים באופניים פשוטים. ברגע שהם נכנסים לעסק ונעשים מושפעים מרוכבים אחרים, הם הולכים וקונים אופניים יקרים. גם בשטח וגם בכביש יש אופניים יקרים מאוד, עשויים קרבון (סיבי פחמן). באופן עקרוני, ככל שהאופניים שוקלים פחות - הם עולים יותר".



חומרים אקזוטיים



"רמת הנכונות של רוכבי האופניים להשקיע גדלה עם השנים, מסביר אייל ברהמס, מנכ"ל מצמן את מרוץ, רשת יבוא ומכירה של אופניים המפעילה 12 סניפים ברחבי ישראל. "אם פעם השקעה של 1,000 שקל ברכישת אופניים חדשים נראתה גבוהה, כיום להוציא 3,000-4,000 שקל נשמע סביר. מזה נגזר גם מחיר הפרימיום.







"כשמדברים על פרימיום, מתכוונים לאותם מותגי קצה שאנשים מעטים קונים. יש אנשים שלא רוצים שיהיה להם מה שיש לאחרים. המחיר שלהם מתחיל ב-10,000 שקל, והשמים הם הגבול. היקף הרכישות של אופניים מהסוג הזה גדל בכל שנה. אנחנו לבדנו מוכרים יותר מ-1,000 יחידות בשנה, ולהערכתי בכלל השוק נמכרות כ-2,500 יחידות בשנה.



"יש אופני הרים, למשל, רק עם בולם קדמי, שעולים 45 אלף שקל. אופניים שכוללים את המערכות הכי מתקדמות עולים בסביבות 47 אלף שקל. ולא מדובר על מקרים נדירים. ברמות המחיר האלה יש כבר היצע לא קטן", אומר ברהמס.



דרור סופר, מנהל פורטל הרים לרוכבי אופניים ובעלים של חנות ליבוא מוצרים בתחום האופניים, אומר שתעשיית הפרימיום כוללת כיום אופניים במחיר הגבוה בהרבה מ-10,000 שקל.



"יש כבר לא מעט רוכבים שרוכשים אופניים ב-30-40 אלף שקל. יש הרבה אנשים שרוצים שיהיה להם הכי טוב גם אם אין להם היכולת הכלכלית לרכוש את זה", אומר סופר. "מה שקובע זה היוקרה. האופניים היקרים הם בעלי חומרים אקזוטיים, מתכות קלות, אבזור מיוחד. יש הרבה טכנולוגיות חדשות בתחום, אבל לפי דעתי אין קפיצות דרך. המחיר עולה בהתאם לביקושים".



רק בישראל



"יש שלדה, ועליה אפשר להרכיב עולם ומלואו", מסביר קרן. "למשל, יש גלגלים שעולים 5,000 שקל וכאלה של 400 שקל, יש מערכות הילוכים יקרות ופשוטות, ויש בלמים פשוטים ובלמי דיסק". לדבריו, יש הרבה מותגים טובים, ומהם מפורסמים, כמו לוק, רידלי, קליין, קאנונדייל, ספשלייזד, קונה, ג'טאנט וסנטה קרוז. מותגים מסוימים מתמחים בכביש, ואחרים בשטח. מחירם של אופני כביש מתחיל ב-3,500 שקל, ושל אופני שטח ב-1,000 שקל.



ויש גם את הקצפת של הפרימיום: אופניים שמורכבים לפי הזמנה ומחירם מסתכם בעשרות אלפי שקלים. "באופניים רגילים יש שלושה גדלים סטנדרטיים: קטן, בינוני וגדול. בקנייה לפי הזמנה מתאימים גודל שלדה בדיוק לפי מידות הלקוח", מתאר ברהמס. "השלדה היא מטיטניום ויכולה לעלות בסביבות 20 אלף שקל.



"מפה מתחיל תהליך הבנייה: כידון, הגלגלים הכי קלים, שפיצים, אין גבול. כל דבר - עד רמת הכבלים. המחיר של אופניים מהסוג הזה יכול להגיע ל-50-60 אלף שקל. אין רבים כאלה. לנו יש עד 20 זוגות כאלה בשנה, ולדעתי בכל השוק זה לא עובר 80 זוגות בשנה".



ברהמס טוען כי פערי המחירים מוצדקים וכי ההבדלים בין סוגי האופניים ניכרים ככל שהרוכב רציני ומתמיד יותר. "הכל פונקציה שצריך להתאים לסגנון הרכיבה", הוא אומר. "אם את רוכבת שבילים אז זה אולי פחות מורגש, אבל בשטח מרגישים את ההבדלים, בוודאי ברכיבה מתמשכת. זה ניכר בבלימה, באחיזה, בכובד האופניים. מרגישים את ההבדל. למרות זאת, הכי חשוב זה הרוכב. אם אתה פגר - שום דבר לא יעזור".



"נוצר פלח שוק של העשירון העליון שרוצה לרכוש אופניים יקרים בלי חשבון", טוען מנגד יבואן בינוני של אופניים. "קולגה שלי אמר לא מזמן שאין לו מספיק מוצרים יקרים למכור כדי לענות על הביקוש הגובר".



לטענת היבואן, ההיגיון היחיד מאחורי הרכישות היקרות הוא סמל הסטטוס: "מדובר באופנה שמשתנה, לא יותר", הוא פוסק. "הטכנולוגיות לא משתנות. אופניים בעיקרון לא מתקדמים או משתנים משנה לשנה. השינוי העיקרי הוא במחיר - לא באיכות ולא בחוויית הרכיבה. אפשר לקנות אופניים בהרבה פחות כסף, והם יעשו אותה עבודה. נכון שעם הזמן האופניים מתקדמים, אבל ממש לא באותה פרופורציה כמו העלייה במחיר.



"המחיר הגבוה לא מבטיח שהם יהיו יותר עמידים או יותר מהירים. את הלקוחות זה לא מעניין. מי שיעשה סקר שוק יראה שאותם אופניים נמכרים בפערי מחיר גבוהים מאוד בין היבואנים, בלי הצדקה. אותם אופניים מיובאים נמכרים בחו"ל במחירים הרבה יותר נמוכים. פה, אף מנכ"ל לא יכול להרשות לעצמו להסתובב עם פחות מהכי יקר".



מגפת השידרוגיטוס



השגשוג והעלייה בביקוש לא נעלמו מעיניהם של יבואנים קטנים. השוק הגיב במהרה והתרחב בהתאם משוק של קומץ יבואנים קטנים לשוק הכולל 20 יבואנים, ששלושה מהם גדולים מאוד. לפי הערכות, מצמן את מרוץ חולשת על 35%-40% מהשוק, CTC על 15%, ורוזן ומינץ על 15%-18%. השאר מתחלק בין יבואנים קטנים יותר. עיקר היבוא הוא מהמזרח הרחוק. "כיום כמעט כל המותגים האמריקאיים מיוצרים בטייוואן ובסין", טוען ברהמס.



ההוצאה על התחביב היקר, אומרים הרוכבים והיבואנים, לא מסתכמת ברכישת האופניים. "יש מחלה מידבקת בקרב הרוכבים", מספר מדווש מתמיד. "קוראים לה שידרוגיטוס - מחלה חשוכת מרפא שתובעת מכל אחד מאתנו הרבה כסף בכל חודש. מפתיעים את החבר'ה בחלקים מקוריים, ביבוא של חלקים לאופניים".



היבואנים מאשרים שעם התרחבות מעגל הרוכבים חל שגשוג בתעשיית האביזרים. לדברי ברהמס, מדובר באחד ממנועי הצמיחה הגדולים בתחום. "רוכב יכול להוציא בשנה כמה אלפי שקלים רק על אביזרים", הוא אומר. "זה מתחיל ממכנסיים, כפפות, נעליים, קליטים וקסדה ונגמר באביזרים שונים ומשונים. המחירים בהתאם: יש קסדה ב-90 שקל, ויש גם ב-1,000 שקל. המחיר של נעליים מתחיל מ-350 שקל לזוג וממשיך עד 1,300 שקל".



קרן מעריך כי תעשיית האופניים מגלגלת מיליוני שקלים בשנה. יש יבואנים של אופניים, יש יבואני אביזרים, ויש שמתמחים רק בציוד המשלים, למשל שימאנו, המתמחה ביבוא הילוכי אופניים. לצד זה פועל שוק גדול של אופני יד שנייה. המחירים שלהם הם 50%-60% ממחיר אופניים חדשים, ואין עליהם אחריות.



שוטרים על גלגלים



"באופן מפתיע, הפריחה בענף התחילה דווקא בגל הפיטורים הגדול של אנשי ההיי-טק, וכיום הוא התרחב לאנשי עסקים מכל התחומים", אומר ברהמס. "בקרב אנשי ההיי-טק כל הנושא הזה מוסדר ומובנה, ויש קבוצות רכיבה מאורגנות".



קבוצות מאורגנות פועלות בענפים נוספים במשק. כך, למשל, במקביל לסיפוק התאווה האישית לאופניים הביא איילון את הנושא לתוך המשטרה, במיוחד בזמן תפקידו הקודם כראש אגף התנועה. הוא אחראי לפיתוח יחידות של סיור ובילוש שמשתמשות באופניים, כמו יחידות התיירות בתל אביב, או מרחב ירקון, שמשתמש באופני פוליס, דגם שפותח בעבור משטרות בעולם. מספר השוטרים המכורים לנושא גדל בהתמדה.



כ-150 שוטרים רוכבים מדי שבת בקבוצות של 30-40. איילון עצמו רוכב פעמייים בשבוע, בכל שבת ופעם נוספת, שעתיים בכל פעם, כ-40 ק"מ לרכיבה. "קשה לי לתאר את הרגשת החופש, ההתמודדות והקרבה לטבע שנותנת לי הרכיבה", הוא אומר. "הרכיבה היא במהירות גדולה בהרבה מריצה. אבל גם הסכנה גדולה, ולכן אני לא מוכן להסתכן ברכיבה על הכביש. אני מודע לאהבה הגדולה של רוכבי הכביש, להתמכרות שלהם למהירות, אבל אני ממליץ רק על אופני הרים, ודוחף לפתח את נושא שבילי האופניים הייעודיים על ידי הרשויות ומעצ".



לצד התארגנויות מסודרות התפתח ענף טיולי האופניים בתשלום. אבינועם ינאי עסק בספורט כל חייו עד שיצא לפנסיה. הוא הספיק להיות קצין הספורט של משמר הגבול ושל המשטרה, וכיום הוא יו"ר ההתאחדות למשיכת חבל, אבל יותר מהכל הוא אוהב, נושם ומתפרנס מאופניים.



לטענתו, יש בישראל יותר מ-100 אלף רוכבים. הוא צופה כי לעומת אופני הכביש, המסכנים את הרוכבים, תחום אופני השטח הוא שיתפתח, ואכן במכון וינגייט מכשירים כיום מדריכים לרכיבה על אופני שטח.



במחסן של ינאי בבצרה שבשרון יש לו 2,000 זוגות, שאותם הוא משכיר למטרות שונות. ההכנסה העיקרית שלו מגיעה מארגון טיולי אופניים והשכרת ציוד בעבורם, פעמיים או שלוש בשבוע. הוא מוציא טיולים של קבוצות קבועות, ובהן קבוצות של בני משפחות שוטרים ושל חברות היי-טק וקבוצות מזדמנות. תמורת 50-90 שקל ביום משכיר ינאי אופניים וציוד, וארגון של טיול שלם עולה 100-400 שקל.



למרות זאת, ינאי חושב כי מדובר בכלל במקצוע של בודדים: "היתרון הגדול של אופנייים, בעיני, הוא שלא צריך אף-אחד. לא צריכים פרטנר. כיף לרכוב עם אחרים, אבל לשטח יוצאים לבד. זה גם הספורט הכי בריא בעולם, לא לוחץ על חוט השדרה ולא על הברכיים, וגם לא משעמם. איך אפשר להשתעמם ברכיבה בנחל צין או בנחלים בצפון? זה לא שגומרים את השטח ברכב 4X4 בכמה דקות".



תצלומים: יעל אנגלהרט