אמנון דנקנר קם מכורסתו השחורה. הוא נעמד מלוא משקלו, חלץ חלקית את נעלו הימנית מתחת לעקב ושיחרר קריאה: "עמוד". מולו, צמוד לדלת משרדו, עמד אביב הברון, עורך בכיר ב"מעריב", שהבין שעליו להתייצב כ"שוער" המגן על הדלת-שער. דנקנר הניף את רגלו הימנית לאחור ובתנופה העיף את נעלו לעבר הברון. להברון לא נותרה ברירה אלא לנסות לעצור את הנעל בידיו לפני שתפגע בו.
הברון לא היה היחיד. עובדים אחרים נאלצו לעבור את הריטואל שוב ושוב. "זה היה משפיל. אביב הוא אדם קר וציני וראית שהוא לא אוהב את המשחק הזה", מספר עורך בכיר לשעבר ב"מעריב". "אלה היו סצנות מאוד לא נעימות והוא לא היחיד שעבר אותן".
למשחק הנעליים היו עוד צורות. בחדר המזכירות של דנקנר היה פח גדול ודנקנר התיאטרלי, האקסטרוברט שתמיד יפרח בנוכחות קהל, העורך שלא יחמיץ הזדמנות להראות לעובדיו כמה קל לו להשיג את אולמרט בטלפון, ניסה לקלוע את הנעל אל תוך הפח. "ההשפלה היא בזה שאני, ועוד אנשים, היינו צריכים לעמוד שם ולהתפעל, למחוא כף על הביצוע", אומרת כתבת שנאלצה לצפות בנעל מתעופפת עד הקיר, "במקום להגיד לו: מה, אתה משוגע? מה זה?" אחרי קובי אריאלי המשועשע רדפה נעל המוקסין של העורך במגרש החניה של העיתון, לרכילאית ליאורה גרמה פגיעת הנעל לאיבוד ציפורן.
בקרוב יחדל מעוף הנעליים. המשפט האהוב "למה אתם לא חכמים כמוני?" שבו נהג העורך הראשי לפנק את העורכים והכתבים לא יהדהד יותר במשרדי המערכת. בתום שש שנות כהונה כעורך "מעריב" הודיע דנקנר שיסיים את תפקידו בסוף השנה. לא קשה לנחש מה מרגישים ב"מעריב" לנוכח השינוי.
כשיצאה הודעת הפרישה, לפני חודש וחצי, התנהלה בבית "מעריב" הישיבה השבועית של מוסף "סופשבוע". "תיכנסו לאתר אייס", קיבל אחד העורכים הודעה בטלפון, והוא מיהר לגלוש לאתר שבו התפרסמה הידיעה על פרישת דנקנר. שאגת שמחה ספונטנית פרצה בחדר. אחד הנוכחים שלף מצלמה ותיעד את החבורה העולצת. "אנשים היו מבסוטים במסדרונות, 'שמעתם? שמעתם? סוף סוף! סוף סוף!'" משחזר כתב העיתון כאילו תיאר את רומניה ביום נפילת צ'אושסקו. בצהריים יצאו כמה מאנשי המערכת לאכול במסעדה והרימו כוס יין.
אמנון דנקנר קם מכורסתו השחורה. הוא נעמד מלוא משקלו, חלץ חלקית את נעלו הימנית מתחת לעקב ושיחרר קריאה: "עמוד". מולו, צמוד לדלת משרדו, עמד אביב הברון, עורך בכיר ב"מעריב", שהבין שעליו להתייצב כ"שוער" המגן על הדלת-שער. דנקנר הניף את רגלו הימנית לאחור ובתנופה העיף את נעלו לעבר הברון. להברון לא נותרה ברירה אלא לנסות לעצור את הנעל בידיו לפני שתפגע בו.
הברון לא היה היחיד. עובדים אחרים נאלצו לעבור את הריטואל שוב ושוב. "זה היה משפיל. אביב הוא אדם קר וציני וראית שהוא לא אוהב את המשחק הזה", מספר עורך בכיר לשעבר ב"מעריב". "אלה היו סצנות מאוד לא נעימות והוא לא היחיד שעבר אותן".
למשחק הנעליים היו עוד צורות. בחדר המזכירות של דנקנר היה פח גדול ודנקנר התיאטרלי, האקסטרוברט שתמיד יפרח בנוכחות קהל, העורך שלא יחמיץ הזדמנות להראות לעובדיו כמה קל לו להשיג את אולמרט בטלפון, ניסה לקלוע את הנעל אל תוך הפח. "ההשפלה היא בזה שאני, ועוד אנשים, היינו צריכים לעמוד שם ולהתפעל, למחוא כף על הביצוע", אומרת כתבת שנאלצה לצפות בנעל מתעופפת עד הקיר, "במקום להגיד לו: מה, אתה משוגע? מה זה?" אחרי קובי אריאלי המשועשע רדפה נעל המוקסין של העורך במגרש החניה של העיתון, לרכילאית ליאורה גרמה פגיעת הנעל לאיבוד ציפורן.
בקרוב יחדל מעוף הנעליים. המשפט האהוב "למה אתם לא חכמים כמוני?" שבו נהג העורך הראשי לפנק את העורכים והכתבים לא יהדהד יותר במשרדי המערכת. בתום שש שנות כהונה כעורך "מעריב" הודיע דנקנר שיסיים את תפקידו בסוף השנה. לא קשה לנחש מה מרגישים ב"מעריב" לנוכח השינוי.
כשיצאה הודעת הפרישה, לפני חודש וחצי, התנהלה בבית "מעריב" הישיבה השבועית של מוסף "סופשבוע". "תיכנסו לאתר אייס", קיבל אחד העורכים הודעה בטלפון, והוא מיהר לגלוש לאתר שבו התפרסמה הידיעה על פרישת דנקנר. שאגת שמחה ספונטנית פרצה בחדר. אחד הנוכחים שלף מצלמה ותיעד את החבורה העולצת. "אנשים היו מבסוטים במסדרונות, 'שמעתם? שמעתם? סוף סוף! סוף סוף!'" משחזר כתב העיתון כאילו תיאר את רומניה ביום נפילת צ'אושסקו. בצהריים יצאו כמה מאנשי המערכת לאכול במסעדה והרימו כוס יין.
יתקשה לחמוק מאחריות
לא כולם, כמובן, עלצו לשמע הידיעה. דנקנר, יליד ירושלים בן 61, אדם מורכב ורב פנים, השאיר אחריו ב"מעריב" עשרות כתבים ועורכים מצולקים אך גם קבוצת אוהדים קטנה. כך או כך, את שני המחנות הפרישה לא הפתיעה. כבר זמן רב שהם שומעים את דנקנר מבטיח שאוטוטו הוא זורק לנמרודי את המפתחות וחוזר לכתיבת ספרים, אבל בחודשים האחרונים נדמה היה שנשבר לו. זה לא אותו דנקנר התזזיתי, הבחינו כולם, הממזר העבה עם הזיק בעיניים שהתפרקד בתחילת 2002 על כורסת העורך הראשי. הסתלקה ממנו תאוות הניצחון, פסה רוח הקרב.
ערב מינויו לעורך נחשב דנקנר לאיש החזק במסדרונות העיתון. זה שלוחש על אוזנה של משפחת נמרודי, שהולך במסירות לכל דיון בבית המשפט, שמגייס את כישורי כתיבתו להגנה טוטלית על המו"ל עופר נמרודי ואביו יעקב ולמתקפה ארסית על מנגנוני אכיפת החוק. אם מבקשים לקבע את המשולש נמרודי-"מעריב"-דנקנר באותן שנים ואת מעמדו של דנקנר בעיתון, קל לעשות זאת באמצעות אותה האזנת סתר משטרתית שנערכה ליעקב נמרודי (שהורשע מאוחר יותר בניסיון לשבש את המשפט של בנו) ובה נשמע נמרודי האב תובע מהעורך דאז, יעקב ארז, לפנות את "המקום הכי חשוב והכי גדול בעיתון" לפרסום מאמר של דנקנר. ארז התנגד בטענה כי באותו יום היו הרבה פיגועים, ונענה על ידי נמרודי כך: "לא אכפת לי מהפיגועים... שכל המדינה תישרף בשבילו (בשביל עופר)".
משפחת נמרודי לא היתה היחידה שזכתה לשירותי ההגנה של דנקנר, משפטן בהשכלתו. עוד לפני כן יצא נגד החלטת שלוש ערכאות שיפוטיות שונות שקבעו שאריה דרעי נטל שוחד של מאות אלפי שקלים. בתמיכתו בדרעי לא הסתפק דנקנר במאמרים חוצבי להבות: הוא נאם ב"שאגת אריה", ישיבת מחאה שקמה מול כלא מעשיהו, ונטל חלק פעיל בדיון הפנימי שניהלו עורכי דינו של דרעי ואנשיו הקרובים במטרה לבנות את האסטרטגיה התקשורתית לקראת הבקשה לדיון חוזר בבית המשפט העליון.
אף על פי שדרעי ונמרודי היו דמויות בעלות עוצמה, ראה עצמו דנקנר מגלם בפרשות אלה את התפקיד של אמיל זולא בפרשת דרייפוס. ייתכן שבהגנה על שני המזרחים היה מן התיקון האישי, והלא היה זה אותו דנקנר שבתחילת שנות ה-80, בעקבות רצח אמיל גרינצוויג, כתב ב"הארץ" את המאמר האנטי-מזרחי "אין לי אחות". עכשיו, סיפר דנקנר לחברים, מנשקים אותי בירושלים, נותנים לי ברכה, דורשים חתימה. דנקנר אף פעם לא היסס ללכת עד הסוף, ואף מעבר לו, בדעותיו ובקשריו. הוא גם תמיד התבשם מפולחן אישיות.
המינוי של דנקנר לעורך "מעריב" נראה לרבים, בתוך העיתון ומחוצה לו, כמו הברקה: על חוסר הניסיון בעריכה ובניהול מוסד גדול, הניחו, הוא יפצה בפיקחות ומנהיגות, ואת קווי האופי המחוספסים הוא ישמור למתחרים. החשש, מצד שני, היה שסבלנותו לא תעמוד לו, שהאיש החריף וחובב ההנאות האירופיות לא יעמוד בעומס השעות, בשגרת היום האפורה, בעבודה הקשה של עורך ראשי.
"אם הייתם שואלים אותי בכל שלב של היכרותי עם דנקנר האם הוא רוצה להיות עורך עמוד, מוסף או עיתון, הייתי מסתכל בכם כאילו נטרפה דעתכם", אומר השותף והחבר לשעבר רון מיברג. "דנקנר, הקולגה והחבר, העדיף לכתוב ובזמנו הפנוי לשכב על הספה בתחתונים, לקרוא, לראות טלוויזיה ולשחק עם דון, כלבו המנוח. הוא לא עצלן, אבל אם אפשר לדחות טקסט לקצה הדד-ליין ומעבר לו - הוא האיש. אני זוכר עורכים, כולל אני, מתייפחים מיאוש".
למרות זאת, גם בקרב אלה שתהו על התאמתו לתפקיד והתנגדו לאג'נדה המעודכנת שלו פיעמה תקווה שהעיתון יתעורר לחיים. דנקנר הוא כותב מחונן ובעל רוחב אופקים, ורבים קיוו שהאיש המשכיל והיצרי יתסיס את העיתון. "היתה תקווה שדנקנר ינער וירענן את העיתון והיתה תקווה יותר חשובה, שיש לו מנדט לעשות את זה", אומר גל אוחובסקי, אז עורך בכיר ב"מעריב" שלימים פוטר על ידי דנקנר. "ואז התברר שאכן יש לו מנדט אבל שהתוכניות שלו שונות לגמרי, אם אפשר לקרוא לזה תוכניות".
בתחילת הדרך קיבל דנקנר מרחב תמרון רב. גם הקופה של העיתון היתה במצב שפיר. התוכנית שלו היתה להפוך את "מעריב" לעיתון איכותי יותר ובעיקר מצליח יותר. הוא שידר אופטימיות. "אפשר לשנות את זה", אמר אז בביטחון על ההובלה של "ידיעות אחרונות". מבחינה זאת הוא נכשל חרוצות. מאז כניסתו לתפקיד ועד היום גדל הפער בין שני העיתונים לטובת "ידיעות אחרונות", אף שגם זה איבד קוראים. על פי נתוני חברת TGI, בין המחצית הראשונה של 2001 - בטרם כניסת דנקנר לתפקיד - ובין 2007, צללה ה"חשיפה" של "מעריב" לקוראי העיתונים ביותר מ-30%. גם אם מביאים בחשבון את הירידה הכללית בתפוצת העיתונות המודפסת, זהו כישלון מר.
"הסיבות לחוסר ההצלחה להדביק את הפער מול 'ידיעות אחרונות' הן לא בתחום שלי, לא בתחום המערכת", אמר דנקנר באחרונה והטיל את האחריות על הירידה בתפוצה ואת הפסדי הענק (עשרות מיליונים כל שנה) לפתח ההנהלה. רוצה לומר, לא המוצר והמערכת אשמים, אשם כל מה שמסביב - הניהול, השיווק, רוח הזמן וכו'. אבל בחינה מדוקדקת של כהונת דנקנר מלמדת ש"מעריב" היה יצירה דנקנרית מובהקת, עיתון שנשא את חותם העורך בכל עמוד. לדנקנר יהיה קשה לחמוק מאחריות לשפל שהעיתון הגיע אליו. כישלון "מעריב" בתקופתו לא היה רק מסחרי.
פרשת אולמרט
בחסות ההרשאה שהעניק לו נמרודי להמציא את "מעריב" מחדש עשה דנקנר בעיתון כבתוך שלו. הוא לא היה עורך חלש ופאסיווי. הוא פיטר כותבים ועורכים שעבדו בעיתון שנים ארוכות לטובת מחליפים צעירים וביצע בעיתון שינויי תוכן ופורמט השכם והערב. הוא היה מעורב בכל, לפעמים יותר מדי. "מעריב" היה הוא.
אוחובסקי עבד ב"מעריב" עשר שנים. הוא ליווה את דנקנר יד ביד בחודשיו הראשונים בתפקיד ונחשב לאחד מיועציו הקרובים. "כשהוא הגיע לתפקיד העורך הוא פשוט התחיל להשתולל כמו ילד עני שלראשונה בחייו נכנס לסניף של 'טויז אר אס'", הוא משחזר. "כשאני אומר ילד, אני עושה לו הנחה. האמת היא שלפעמים באמת בא לעשות לו הנחה כי יש בו משהו תינוקי שנראה שהוא לא שולט בו. הוא לא באמת בנוי לנהל. אין בו עצם אחת של מנהל. ולפחות בשלב שאני עוד הייתי ב'מעריב', היתה תחושה שהוא מתחרה עם הכותבים והעורכים במקום להתגאות בהם.
"אם אתה בודק את הדברים שהוא עשה בסופו של דבר", הוא ממשיך, "אז הוא דמות דמונית, דמות שייקספירית הכי מבהילה. מזל שהוא מנהל עיתון ולא מדינה. יש בו תכונות של דיקטטורים מפורסמים, בלי להשוות חלילה, שזה אומר בעיקר הניתוק בין מה שהוא חושב למה שהוא עושה. הוא לפעמים חסר הבנה אמיתית של תוצאות המעשים שלו, וסוג האישיות שלו מאפשר לו לעשות דברים באמת איומים. נכון שהוא אישיות מאוד מעניינת. יש לו עולם פנימי וידע. הוא באמת דמות כתובה היטב, אחד שאפשר לכתוב עליו מחזה מרתק. איש מלא סתירות. הכל במקביל, מבעבע כמו צ'ולנט גרוע".
איזה "מעריב" הוא משאיר מאחוריו?
"הוא חירב את העיתון. אין על כך דיון".
רבים מעובדי "מעריב" בעבר ובהווה מסכימים שהנזק המקצועי שהסב דנקנר לעיתון מתחיל בפוליטיקה, בגיוס העיתון למען חברו הטוב, אהוד אולמרט. אולמרט ודנקנר הם חברים קרובים זה שנים ארוכות, חלק מחבורה שנהגה להיפגש כמה פעמים בחודש וכוללת גם את טומי לפיד, דן מרגלית (עד הריב), יצחק לבני ואחרים. "אתם מפסידים שאין לכם חבר כמו אולמרט, הוא איש כל כך חם!" היה אחד המזמורים הקבועים של דנקנר ב"מעריב".
לא חסרים עובדים ב"מעריב" שחזו במו עיניהם עד כמה משפיעה החברות הזאת על שיקול דעתו של העורך. כבר באביב 2001, במהלך משפט נמרודי וכמה חודשים לפני מינוי דנקנר, הצטרף דנקנר לכתב אראל סג"ל בראיון שערך עם אולמרט, אז ראש העיר ירושלים. הראיון הוקדש ברובו להתקפה חזיתית של אולמרט על שניים מתוך סוללת היריבים של משפחת נמרודי באותה עת, פרקליטת המדינה עדנה ארבל וכתב "ידיעות" מרדכי גילת. "משהו בחקירה של פרשת נמרודי מסריח", צוטט אולמרט. "אני מכיר את עופר היטב, מדובר באדם מצוין, קצין מצטיין ובאיש עסקים מעולה". אלא שדנקנר, להפתעת אנשי "מעריב", לא היה חתום על הטקסט עם פרסומו. תפקידו בכל המהלך היה של משגיח כשרות בלבד. חבריו של סגל ב"מעריב" זוכרים את חוסר הנוחות שלו מהמעמד. השבוע סירב להתייחס לדברים.
האפיזודה הזאת היתה כאות אזהרה למה שאירע ב"מעריב" בחורף 2006, בעת שאולמרט התמודד כמועמד קדימה לתפקיד ראש הממשלה. זה התחיל עוד לפני ההכרזה הרשמית. יומיים אחרי צניחת שרון קבע דנקנר את הטון: "החוכמה המקובלת היא שאנשי קדימה חייבים להתלכד סביב אהוד אולמרט, לקבל את סמכותו ולהימנע ממריבות פנימיות, כדי שהמפלגה הצעירה מאוד הזאת תוכיח כי יש לה קיום גם בלי שרון בראשה... אולמרט הוא היחיד בין מנהיגי קדימה שיש לו ניסיון פוליטי וביצועי עשיר ויכולת הידברות בינלאומית".
באותו שבוע דרמטי הוחלט ב"מוסף השבת" לנסות להרים פרופיל מהיר על היורש הצפוי. למשימת הבזק לוהקו הכתבת הכלכלית רונית מורגנשטרן והכתב והעורך ירון פרוסט, היום ב"ידיעות". השניים עבדו כל הלילה, מסביב לשעון, ולמחרת הגישו את הכתבה. גורם במערכת מספר שדנקנר ביקש את הכתבה והיא נשלחה אליו במייל. "לאחר כשעה הכתבה חזרה, וגילינו שכל הקטעים השליליים שהיו על אולמרט הושמטו. בין עורכי המוסף החל ויכוח מה עושים והוחלט שאי אפשר ללכת נגד העורך הראשי".
כמה שבועות אחרי כן עמל הכתב הצבאי, עמיר רפפורט, על כתבה לאותו מוסף שעסקה בניסיונו המוגבל של אולמרט בענייני ביטחון. גם כאן הריטואל חזר על עצמו. "דנקנר עבר על הכתבה ופשוט כיסח אותה בכתב היד שלו", מספר גורם בעיתון, "חלק מהדברים היו ראויים לתיקון, אבל הכתבה עברה מהפך. מכתבה ביקורתית על אולמרט היא הפכה לכתבה חיובית".
בשביל מי שאינו בקיא בהלכות המקצוע כדאי לציין שזהו צעד נדיר מצדו של עורך עיתון גדול להתערב בכתבת מוסף ברמה כזאת. הדבר דומה להתערבות של רמטכ"ל בתרגיל שמתכנן מג"ד, תוך כדי דילוג על כל נוהלי העבודה והדרגים המפרידים ביניהם. הנזק של צעד כזה, מסרי הזלזול וחוסר האמון שהוא מקרין בארגון, ברורים לעין כל. לזה בדיוק קוראים טירוף מערכות.
הדרמה המרכזית התחוללה כמה שבועות לפני הבחירות, כש"מעריב" יזם כתבת דיוקן מקיפה על אולמרט. הראשון שהתבקש להרים את הפרויקט היה הכתב המבטיח של "סופשבוע", עמרי אסנהיים. אסנהיים עבד במרץ, אסף חומרי ארכיון רבים והתחיל בסבב ראיונות מקיף. כשאחת מכתבות העיתון ראתה אותו גוהר בערבים על קטעי הארכיון הרבים, היא הזהירה: "נראה לך שתוכל לפרסם כתבה ביקורתית ורצינית על אולמרט? נראה לך שדנקנר ייתן לך?"
אסנהיים התעלם, עד שיום אחד התבקש על ידי דנקנר, בצל התקפות שעלו אז ממטה ההסברה של הליכוד, להכין כתבה מהירה למגזין היומי על שירותו הצבאי של אולמרט. במשך היממה שבה נמשכה העבודה על הכתבה אסף אסנהיים תיאורים ביקורתיים על השירות הצבאי של אולמרט, ובמרכזם כתבה שפורסמה בשנות ה-70 ב"העולם הזה" שתיארה באור בלתי מחמיא את החייל אולמרט. גם הכתבה של אסנהיים שוכתבה בידי העורך הראשי, תוך הוספת קטעים מפרי עטו, וירדה לדפוס ללא רוב הקטעים הביקורתיים.
לאסנהיים לא היה דרוש יותר מזה, ובפגישה שקבע עם דנקנר הודיע שהחליט לפרוש מהפרויקט. דנקנר לא השתכנע. הוא קרא לאסנהיים לפגישה נוספת בלשכתו, שם המתינו לו כמה מבכירי המערכת. הצוות ניסה לשכנע את אסנהיים להמשיך. חלק מהנוכחים הסבירו לו שהוא לא צריך לראות את המציאות "בשחור ולבן", ושהוא חייב להבין שהקשרים העתידיים עם לשכת ראש הממשלה הם בעלי משמעות לעיתון. אסנהיים נותר במריו, ובמקומו גויסה מרב בטיטו, שהגיעה ל"מעריב" כמה חודשים לפני כן.
בטיטו התחילה לעבוד, קראה את תיקי הארכיון השמנים של אולמרט וראיינה רבים. כך למשל יזמה שיחה עם עורך "כל העיר" לשעבר יוסף כהן, שבימיו כעורך המקומון הירושלמי נכתבו מאות כתבות על אולמרט. בשיחתו עם בטיטו העריך כהן כי כל ציטוט שלא מציג את אולמרט כחסיד אומות העולם יושמט בעריכתו המסורה של דנקנר.
כהן צדק. לא רק דבריו שלו לא הופיעו לבסוף בכתבה, גם ציטוטים אחרים בעלי טון ביקורתי שאספה בטיטו לא הגיעו לדפוס. במהלך הכנת הכתבה ראו אותה מספר פעמים סרה ללשכת דנקנר לשיחות ממושכות. העורך הראשי ביקש לסייע לה במסעה לפיצוח דמותו המרתקת של אולמרט. דנקנר לא הסתפק בכך, ובאחד הימים נשלחה מלשכתו למערכת "סופשבוע" רשימת שמות אנשים שעמם התבקשה בטיטו לשוחח. הרשימה כללה את יד ימינו של אולמרט, שולה זקן; רות מאיר, אשתו של סגן ראש עיריית ירושלים לשעבר, שמואל מאיר המנוח, שאולמרט אימץ את משפחתו אחרי מותו; ואת י"מ, מפקדו של אולמרט בקורס קצינים. הללו הפליגו בשבחיו של אולמרט, ובכתבה הופיעו ציטוטיהם בהרחבה. "קשה לי לבטא במלים את התנהגותו של אהוד, הוא התגלה במלוא גדולתו", אמרה מאיר. "הוא היה רמה מעל כולם", שיחזר המ"פ. דנקנר עצמו נטל חלק באיסוף ציטוטים מפרגנים נוספים.
בישיבות המערכת שנערכו בזמן הכנת הכתבה לא טרח העורך הראשי להסתיר את דעתו על מושא הכתבה. "הוא דיבר על אולמרט ואשתו עליזה בעיניים נוצצות", מספר בכיר בעיתון. "המחוות הפיזיות של אולמרט הדליקו אותו לגמרי. הוא כל הזמן דיבר על החום שלו, על איזה חבר טוב הוא, איזה איש מוכשר". באחד משלבי ההכנה על הכתבה הגיע אחד מעורכי "סופשבוע" אל חדרו של דנקנר לשיחת עבודה. הוא שב למשרדו מופתע. "דנקנר שאל אותי למי אני מצביע", סיפר לחבריו, "אמרתי לו שעוד לא החלטתי, והוא הגיב בהומור סרקסטי: 'עוד לא החלטת?! אז כנראה שהכתבה הזאת לא משכנעת מספיק'".
בטיטו הכינה, בהסכמת דנקנר, טבלה ובה פירוט הפרשות הלא נעימות מעברו של אולמרט, שכללו חקירות משטרתיות שנוהלו נגדו והסתבכויות נוספות. גם הטבלה המפורטת נעדרה לבסוף מהכתבה. הסתבכויותיו של אולמרט בקושי הוזכרו בה. דנקנר, ששיכתב את הכתבה בעצמו, עטף אותה בסגנונו המוכר והוסיף לה קטעים פרי עטו. כתבת הענק, שנפרשה על פני שני גיליונות, הציגה את אולמרט כמעט כסופרסטאר: מדינאי ופוליטיקאי בשל, בעל ניסיון מדיני ולב רחום. כשקוראים אותה היום מתקשים להאמין שזהו העיתון השני במדינה. כך למשל תוארו בכתבה יחסי הזוג אולמרט: "הם עברו את השנים הקשות ההן באותו חוסר הכרה של צעירים שגורם להם, ממרחק שנים, להביט אחורה בהשתאות, איך עמדנו בזה? קל להניח שהם עמדו בזה בכוחה של האהבה והעדנה שביניהם. הם השלימו זה את זה: הוא תוסס, סוער, מדבר בתנועות רחבות, חם, מחבק, אוהב לצחוק, שאפתן ומלא חלומות לעתיד מזהיר. היא שקטה, חושבת לפני שהיא מדברת לאט, עדינה וצנועה, אבל בעלת אישיות חזקה ועצמאית".
הבושה המקצועית הציפה רבים מאנשי "מעריב" עם פרסום הכתבה. "זו היתה טעות קשה שלו", אומר כתב בעיתון המדגיש שהוא אוהב את דנקנר, "ולדעתי גם הוא מצטער עליה היום". ביום פרסום חלקה השני של הכתבה הגיעה בטיטו למערכת, פתחה את הגיליון, הציצה בכתבה וסגרה אותו מיד. "אני לא רוצה לקרוא את זה בחיים", אמרה לאחד מחבריה, "זה אונס עיתונאי ברוטאלי". בטיטו המשיכה להשתמש באנלוגיה הקשה, אך עם דנקנר לא שבה לדבר על הנושא. "זה כמו סוד אפל במשפחה שלא מדברים עליו", הסבירה לחבריה. השבוע אמרה: "אני הסקתי את המסקנות שלי מהמקרה הזה".
אורגיה של כפירה בעיקר
השירות שהעניק לאולמרט ממחיש היטב את הדרך שבה כפה דנקנר את עצמו על "מעריב". כשהחלה מלחמת לבנון השנייה כבר הפכה האג'נדה האולמרטית לאג'נדה הביטחונית של העיתון. עוד לפני המלחמה ניכר היה שדנקנר מזיז את "מעריב" ימינה. מהכותרת "ביד חזקה ובזרוע נטויה" בימי חומת מגן, דרך ביטול כתבה על סרטו התיעודי של ג'וליאנו מר "הילדים של ארנה" ועד לחיבוק המתנחלים בתקופת ההתנתקות, היה העיתון של דנקנר נצי ואולטרה פטריוטי.
המלחמה הקצינה את העמדות. "טנקנר", קראו לדנקנר במסדרונות המערכת בימי המלחמה, בעקבות התמיכה הנמרצת שהעניק העורך לממשלת המלחמה ובעיקר לעומד בראשה. במחקר שפירסמה לפני כמה חודשים עמותת "קשב" ועסק בסיקור המלחמה בכלי התקשורת קטף "מעריב" את המקום הראשון המפוקפק ככלי התקשורת המגויס ביותר למען מלחמת הנפל בלבנון.
דנקנר ניצח על מקהלת המעודדות. חמישה ימים לאחר תחילתה, הוא כתב כך: "לא קל לנו, בוודאי לא לאלה הסופגים את האש, אבל מותר לנו לתמוך בפה מלא בהפתעה האסטרטגית הגדולה של הזמן האחרון: ממשלת ישראל הפתיעה גם את החמאס ובעיקר את חיזבאללה, בכך שהיא לא חטפה פיק ברכיים, ולא חיפשה את המוצא הקל של מריחה וכניעה לאיומים, וגילתה עמוד שדרה של פלדה". אפילו אחרי מסקנותיה הפסקניות של ועדת וינוגרד, התעקש העורך: "יצאנו מהמלחמה עם הישגים בולטים... יש עדיין פער עצום בין התחושות בציבור לבין התוצאות האמיתיות של מלחמת לבנון השנייה".
מעניין שדנקנר מוצא שיש פער עצום בין תחושות הציבור לתוצאות האמיתיות, משום שאחד מהישגיו הגדולים ב"מעריב" נולד דווקא מזיהוי והזדהות מוחלטת עם תחושות הציבור. בתחילת 2005 יצא "מעריב", בניצוח דנקנר, בקמפיין ספונטני בשם "איפה הבושה" שכוון נגד נגע השחיתות השלטונית המתפשט. זה התחיל במאמר חריף ומדובר שכתב דנקנר יחד עם דן מרגלית ונמשך במאמץ מעורר הערכה לפרסם כמה שיותר סקופים על פוליטיקאים מושחתים. אפילו אולמרט חטף. באביב 2005 בישר "מעריב" בעמוד הראשון שאולמרט יחד עם שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, מינו חברי מרכז ליכוד כנציגי ציבור בבתי הדין לעבודה. כעבור כמה חודשים דנקנר התעייף והקמפיין נפסק. "מעריב" לא ניפנף בסקופ על אולמרט בכתבות הבחירות.
אחותה הקטנה של המסירות לאולמרט היתה המסירות לשולחיו, עופר ויעקב נמרודי. אם בימי עורך "מעריב" הקודם, יעקב ארז, נחשב הטיפול האוהד במו"ל לתכתיב מעיק שחייבים לחיות איתו, הרי שבימי דנקנר הפך הרע ההכרחי לאידיאולוגיה הרשמית, כמעט מקור לגאווה. בהתגייסותו המוחלטת של העיתון למאבק באויבי משפחת נמרודי זנח דנקנר את ייעודו לשמש כמחיצה בין העיתון לבעלים והפך לגשר של זהב.
דנקנר האמין שהמאבק בראש אגף החקירות דאז, משה מזרחי, האיש שהוביל להרשעת בני משפחת נמרודי בפלילים, ובפרקליטת המדינה עדנה ארבל, שפיקחה על חקירת בני המשפחה, הוא מאבק מוצדק שצריך לנהל בגלוי ובלי כפפות. זאת היתה זכותו, כמובן, גם כעיתונאי, אך כעורך עיתון וכאדם שאינו נוטה למתינות קל להיווכח כיצד דחק את "מעריב" לפינה והפך אותו לצד בלתי שקול, תגרני ומעורר תהיות בוויכוח. זה בטח לא משך לעיתון עוד קוראים.
מלבד עידוד פרסומים רבים על מזרחי, ארבל ואנשי "כנופיית שלטון החוק", המשיך דנקנר עצמו לפרסם מאמרים בוטים בנושא. את מזרחי השווה ל"מנהלו הנצחי של האף-בי-איי, ג'יי אדגר הובר", ובקמפיין שהוביל העיתון נגד מינויה של ארבל לשופטת בית המשפט העליון כתב כך: "אשה בינונית, מניפולטיווית וכוחנית אשר כל אוושה של ביקורת פנימית נראתה לה כאורגיה של כפירה בעיקר וכל דעה החולקת על שלה כפשע מעורר חלחלה. היא קירבה אומרי הן, הרחיקה אנשים מעוררי מחלוקת ומתסיסי מחשבה והנהיגה שלטון עריץ, כראוי למי שמבססת מורשת קנאית".
מה גבול הטעם הטוב במתיחת ביקורת על שומרי החוק? איך יגיבו קוראיו הוותיקים של "מעריב" למשחק כסחני שכזה? דומה שהשאלות האלה לא עניינו את העורך הראשי. לפני כמה שבועות הוא כתב על יחס הפרקליטות ובית המשפט העליון לאישי ציבור דוגמת אולמרט, יעקב נאמן ודרעי כך: "מה שתשמעו רק אצלנו ובלי שכר לימוד הוא שהגישה השלטת היא לגמרי אחרת. מתברר שיש לא שניים אלא שלושה בתי מדרש בעניין הפרת אמונים - בית שמאי, בית הלל ובית זונות, אם תסלחו לי על הביטוי. אסכולת בית הזונות אינה מחמירה, אינה מקלה, אלא שואלת במי מדובר".
כמו כל קוראי "מעריב" הבחין גם מיברג, ממקום מושבו בארצות הברית, שדנקנר מוותר על כל ארשת ממלכתית ויומרה אליטיסטית שהיתה לו בתחילת הדרך ומשליט על העיתון קו קיצוני מתלהם. הוא מעריך שזה היה פרי החלטה. "אינני יודע איזה עיתון דנקנר שאף לעשות", הוא אומר. "בתי הקברות מלאים בעורכים שהעיתונים שלהם לא עלו יפה. זה בוודאי לא היה עיתון שהוא ואני לפעמים חלמנו עליו. אם הוא כן היה, אז ההתעשתות שלו היתה מהירה. מתישהו התקבלה לדעתי החלטה לנסות לעקוף את 'ידיעות' מלמטה. זו אינה משימה קלה כלל. אולי בלתי אפשרית. אי אפשר היה לקחת את המדינה מהעיתון ואי אפשר היה להמציא מדינה שלא קיימת".
שנות החרדה
היו אלה היו ימי המחבלים המתאבדים ולאחת מכתבות "מעריב" זה העניק השראה מורבידית. "אנשים מסתובבים פה מבוהלים", אמרה לדנקנר. "מסתכלים לצדדים ושואלים מתי יתרגש עליהם הפיגוע". דנקנר התנגד בוודאי לדימוי אך שטח בפני הכתבת את הפילוסופיה הניהולית שלו. "אני מאמין במדיניות האדמה הרועדת", הסביר. "ככל שהאדמה תרעד מתחת לרגליים של העובדים, זה ימריץ ויאתגר אותם יותר".
אם מוסיפים לתפיסת העולם הצינית הזאת את מצבו הכלכלי ההולך ומחמיר של "מעריב", שבעטיו נאלץ העיתון לבצע קיצוצי כוח אדם חוזרים ונשנים, מבינים למה זכורה כהונת דנקנר בקרב כתבי העיתון כשנות החרדה. גם זה בוודאי לא תרם לשיפור הישגי העובדים.
מצעד הפיטורים התחיל מיד בחודשים הראשונים לתפקידו, כשבמסגרת ההחלטה להצעיר את העיתון פיטר דנקנר או גרם לעזיבתם של שלל כתבים ועורכים מנוסים. מדי שבוע נוסף שם חדש למצבת המפוטרים והנוטשים, מחגי סגל ("דנקנר חשב שהכתיבה שלי משעממת וחוזרת על עצמה", הוא אומר), דרך אפרים סידון ומאיר עוזיאל ועד לציפה קמפינסקי, תמר גלבץ, אורנה קדוש ומשה זונדר.
חלק מהמפוטרים קיבלו את הודעת הפיטורים בדרך מיוחדת: הם קראו על כך במדור התקשורת של המקומון "העיר", שכמעט מדי שבוע הטיל פצצה חדשה על זהות ההולכים ובאים. רבים חשדו שההדלפות למדור היא דרכו המקורית של דנקנר להודיע להם שהגיע הזמן לארוז. "התקשר אלי הכתב", נזכרת הכתבת אביבה זלצמן, "וביקש את תגובתי על פיטורי מ'מעריב'. אמרתי לו: 'אני לא מפוטרת, על מה אתה מדבר?' הכתב ביקש לבדוק זאת שוב וחזר אלי עם התשובה שדנקנר הודיע לו שאני מפוטרת. היום זה נשמע כמעט משעשע". כמעט משעשעת היא גם העובדה שמחליפה של זלצמן, חגי קראוס, שהובא על ידי דנקנר מהשבועון "רייטינג", קיבל לאחר כמה חודשים טלפון מכתב "העיר" שבישר גם לו שהוא יכול להיפרד מהחברים ברחוב קרליבך.
עורכת מוסף "סגנון" במשך תשע שנים, ליאת תימור, שמעה על סוף דרכה ב"מעריב" בדרך אחרת: במערכת פרצה חרושת שמועות כי דנקנר מתכוון להראות לה את הדרך החוצה. כשנכנסה אל חדרו של העורך ושאלה אותו לפשר השמועות, אישר אותן דנקנר כנכונות. למחרת קיבלה את מכתב הפיטורים. "'מעריב' בתקופת דנקנר היה בטירוף. רמסו פה אנשים", אומרת כתבת בעיתון. "כשבן אדם קורא מעל גבי עיתון שהוא מפוטר, זה לרמוס אותו. הסיוט הכי גדול שלנו בשנתיים הראשונות של דנקנר היה הטלפון מהמדור 'מי נגד מי'".
עם הזמן הכניס דנקנר ל"מעריב" את מוסד השימוע לפני פיטורים. לא כולם ראו את הטעם שבדבר. בשימוע שערך לעורך בכיר בעיתון הוא הודיע לו כי "המשכורת שאתה מרוויח היא הקזת דם של העיתון".
הפיטורים המשמעותיים ביותר היו של מיברג, שמעיד שהתאמץ במשך שנתיים לשכנע את עופר נמרודי לצרף את דנקנר לעיתון. "הפיטורים של מיברג ומסכת ההשפלות שהוא הועבר על ידי דנקנר היו תמרור אזהרה לכולנו", אומר כתב בעיתון. "ככתבים בעיתון ממש נבהלנו. הבנו שהעורך שלנו יכול להיות החבר הכי טוב שלך וברגע אחד לזרוק אותך עם סכין בגב. זה מפחיד".
זה התחיל כאידיליה. "בקדנציה של דנקנר הגעתי ל'מעריב' מעט מאוד", משחזר מיברג. "מאז שעזבתי את עריכת 'סופשבוע' כמעט לא ביליתי בבניין. יום אחד הגעתי במקרה לחדרו של דנקנר באמצע ישיבת מערכת. עמדתי בפתח כדי לא להפריע. דנקנר קם מכיסאו, הלך לעברי, ירד על ארבע, ניקה את נעלי ונישק את רגלי. אמר משהו בנוסח 'הנה כוח טבע'. זה היה מביך שרציתי למות. הרי לא טעיתי לחשוב שהוא מעריץ אותי כל כך".
בהמשך התבקש מיברג על ידי העורך החדש של "סופשבוע", אוריה שביט, לוותר על טורו האישי ולשרוף זמן בשטח. הפגישה נגמרה בטונים צורמים. בראיון שנתן למדור "מי נגד מי" באותו שבוע אמר מיברג: "אני מציע לדנקנר לא לשכוח איך הוא הגיע ל'מעריב'. אני הבאתי אותו על הגב במסע שלקחת שלוש שנים. וזה לא היה קל. ראית אותו? הוא נראה לך קל?" למחרת פוטר.
בראיון ל"נמר של נייר" קבע מיברג שדנקנר עורך בעיתון טיהור אתני: "המקום דומה למקום שעבר פיגוע טרור". לימים התנה דנקנר את שובו של לעיתון בהתנצלות. מיברג התנצל בראיון נוסף שנתן ל"העיר" אך לא חזר לעבודה עד לאחרונה.
"דנקנר פיטר אותי משום שאמרתי עליו דברים קשים בפומבי", הוא אומר בראיון. "לא בטוח שהיו לו ברירות רבות. ממש לא מעניין אותי מה הוא ניסה להוכיח ולמי. זכורה לי הפגיעה הצורבת, העלבון ותחושת אי הצדק. הוא לא היה שם בלעדי. האם היה חייב את האקט הזה לעצמו? אינני יודע. אני יותר מחובר נפשית לוויכוחים עקרוניים שהיו לנו על עיתונות. היתה לו ביקורת על דברים שכתבתי באותה עת, וחלק מהביקורת היתה נכונה. זה פיתוי גדול להצטרף למבקרים, אבל החברות עם דנקנר היתה יותר מלעבוד איתו ואצלו".
אם לפיטורים עמד תמיד האליבי של המצב הכלכלי הקשה, ליחסו של דנקנר לעובדיו לא היתה כל הצדקה. נדמה שמה שגורם יותר מכל לתחושת העוינות נגדו, המשותפת לעוזבים ולמרבית הנשארים בעיתון, הוא אישיותו. רבים מאלה שניהלו איתו דיאלוג מקצועי ממושך מספרים על התנשאות, יהירות וגסות רוח. שיחות שנגמרות בעקיצה בוטה, עלבונות כמו יידוי חצים אל לוח מטרה או ניהול שיחות טלפון ארוכות שעה שבן שיחו נמצא באמצע משפט וכמובן מטסי הנעליים. "הוא באמת לא פנוי נפשית למחיר שהכפופים לו שילמו על חוסר יכולתם לרדת לסוף דעתו או להתיישר איתו", מנתח מיברג, "הוא שונא מגע אישי בעל רבדים פסיכולוגיים. זה דוחה אותו ומעיד בעיניו על חולשה".
עורך בכיר בעיתון: "כמה פעמים הוא הזמין עורך, לא חשוב מאיזה חלק, ללשכתו לשיחה. בחדר המתינו לעורך עורכים אחרים בעיתון וכל אחד התבקש להגיד את דעתו על עבודת העורך. ואז התחיל המחזה הבא: העורכים היו מבקרים בחריפות, 'אין פה יד של עורך', 'צריך להצמיד עוד עורך' וכו', ודנקנר יושב ומהנהן בראש. פעם שאל אותו אחד העורכים: 'למה אתה לא אומר לי את הדברים האלה בארבע עיניים?' דנקנר ביטל אותו מיד ואמר: 'אנחנו כמו משפחה גדולה, אין טעם להתחבא'".
דנקנר לא צועק. הוא מדבר בטון נמוך, שקט ומדוד בדרך כלל. התוכן מאופק פחות. ביקור של דנקנר באחת ממחלקות העיתון, מספר אחד העורכים, הוביל לכך ש"העורכים משתתקים וקוברים את מבטם בצג המחשב. אנשים אחרים פשוט היו נעלמים, גם סתם גרפיקאים ומגיהים. הוא פשוט השרה אימה, ואז במבט מלא בוז, ממש לידינו, הוא היה מדפדף בעמודים ומתחיל לסנן: 'חרא של כתבה', 'מטומטם לחלוטין', 'גרוע ביותר'".
עורך אחר: "פעם הגיע אליו עורכת עם העמודים של העיתון לסגירה, הוא לקח את העמודים ושאל אותה: 'מה זה הדרעק הזה? מה זה הדבר הזה?' ואז הוא לקח את העמודים ופשוט זרק אותם כמניפה באוויר".
עורך אחר: "היו סצנות שבהן הוא הזמין אותך לשיחה שאתה לא מבין את טיבה, ואז נכנסו המקורבים שלו לחדר ופתאום היה מגיע אחד העורכים והוא היה מתחיל לעקוץ אותו בפראות. ממש בהנאה סדיסטית".
עורך לשעבר: "מצב הרוח שלו השתנה מדקה לדקה. מעורך מחבק, אבהי, הוא היה מסוגל להפוך למשהו עם המון רוע ותחכום. עשר דקות אחרי הוא חזר להיות הדוד הנחמד. עבדנו איתו כעורכים באינטנסיוויות. מהבוקר עד הערב. נפשית שילמנו מחיר. אחרי שעזבתי את 'מעריב' לקח לי תקופה ארוכה, וגם לאחרים, להתאושש מהטראומה. יצאנו משם כמו נשים מוכות".
בלית ברירה סיגלו לעצמם כמה כתבים בעיתון מנהג לבדוק בעדינות את מצב רוחו של העורך. "דנקנר היה ידוע כאדם בעל מצבי רוח משתנים", אומר כתב. "מזה הכל התחיל והכל נגמר. חוסר היציבות האישית שלו הקרין על כל המערכת. עורך צריך להקרין יציבות, מכובדות כלפי העובדים. אנשים היו מנסים לנחש איזה נושא הוא יאהב בישיבות שבהן הציעו נושאים. ניסו לכוון לתחומים האהובים עליו, אבל גם זה לא תמיד עבד".
אחד מכתבי "מעריב" לקח את העניין רחוק. אחרי שספג מדנקנר, שבתחילה ראה בו תלמיד מוכשר, הערות בנוסח "אתה אפס", הוא החליט לקחת לידיו טקסט של דנקנר עצמו ולחקות אותו במדויק. "הוא החמיא לי עליו, כמו גם על טורים שהורכבו על בסיס רעיון שהוא נתן לי. כמו ילד בן 11".
כשהוא רוצה
בן טיפוחיו הראשי של דנקנר ב"מעריב" היה רון לשם, אותו, בעצתו של אוחובסקי, הביא מ"ידיעות" לעמוד בראש אגף החדשות. לשם גרר אחריו חבורה שלמה של צעירים אחרים והללו ביקשו, ולפרקים הצליחו, להכניס תנופה בעמודי החדשות של העיתון.
עורכים בכירים ב"מעריב" אומרים שלשם, היום בערוץ 2, שיווק לדנקנר את נוסחת ה"אינפוטיימנט", שילוב בין אינפורמציה ובידור, שהחל אט אט להשתלט על עמודי החדשות של "מעריב". "פעם אבי בטלהיים אמר שאם ישוו את מספר הידיעות על 'כוכב נולד' למספר הידיעות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, 'כוכב נולד' תנצח", מספר כתב בכיר לשעבר.
גם דעתו של עורך עמודי הדעות, בן דרור ימיני, לא היתה נוחה. "דנקנר יכול היה להיות עורך מצוין, יש לו הפוטנציאל, אבל הוא לא היה", הוא אומר. "בשלב מסוים הוא הפקיר את העיתון לטובתם של אנשים צעירים ומוכשרים. זה זמן רב שהם שולטים בעיתון ולא הוא. הוא עורך בתואר ולא בפועל. הוא סומך עליהם, הם טכנאים מצוינים, אבל הם לא מתאימים להובלת עיתון".
הצעירים של לשם, "מעריב לנוער" בפי המגנים, הצטרפו לבני טיפוחים נוספים שהיו לעורך, כמו חנוך דאום, נדב אייל ואחרים. אלה יכלו להיכנס אליו לשיחות ארוכות שעסקו בכל נושא שבעולם. חלקם זכו ממנו ליחס אבהי. לפעמים התאמץ שבועות ארוכים כדי להשיג עבור מי מהם ספר ישן של צ'כוב או עותק נדיר מספר של ג'רום ק' ג'רום. הקבוצה הזאת נהנתה לאין שיעור מהשכל והכריזמה של דנקנר.
"בעיני הוא העורך הראשי המיתולוגי האחרון", אומר אייל. "אי אפשר להכחיש שהוא סמכות יצירתית-כתיבתית-עיתונאית שאף אחד לא מערער עליה. הוא עיתונאי, לא מישהו שהביאו מתוכנית תחקירים בטלוויזיה. הוא אדם שכתיבה היא המקצוע שלו כבר עשרות שנים והוא בעיני הטוב שבכותבים בעיתונות. ולו רק בגלל זה הוא העורך המיתולוגי האחרון".
העורך המיתולוגי של דנקנר עצמו, אגב, היה מייסד "מעריב" ועורכו הראשון, עזריאל קרליבך. אחד מעיתונאי "מעריב" ראה פעם את דנקנר מסובב את הכורסה, מתבונן בדיוקן של קרליבך התלוי מעל ראשו וממלמל: "איזה איש גדול". לא מפליא שדנקנר ראה בקרליבך מורה דרך. ב-1948, כששימש כעורך "ידיעות אחרונות", רב קרליבך עם בעלי העיתון, יהודה מוזס. קרליבך הרגיש שמוזס מנסה להשפיע על תוכני העיתון ולמנוע פרסום כתבות שעלולות לפגוע במפרסמים. הוא לא סבל את ההתערבות הזאת. כאשר נשלח לדיונים באו"ם שעסקו בתוכנית החלוקה הוא רצה שידיעותיו יגיעו ראשונות ולכן שלח אותן בטלגרף "דחוף". זה עלה לעיתון כסף, ועזריאלי קיבל מברק חזרה ממוזס ובו שלוש מלים: "הפסק לטלגרף דחוף". בתגובה נטל קרליבך את מטלטליו ונאמניו והקים את "מעריב". לימים כתב דנקנר "בגלל שלוש מלים הוקם 'מעריב'", ובביוגרפיה על דן בן אמוץ הוסיף: "קרליבך, העורך הגאוני, בעל רוח סוערת, חובב מהומות, ואף שערוריות".
עם הצעירים שלו אהב דנקנר לגלגל סיפורים על עצמו, לפרט את מעלותיו. "נורא חשוב לו שיידעו שהוא סופר וכותב מחונן", אומר אחד מהם. לצד תכונות אלה התברר עד כמה הוא יכול להיות מתחשב ואנושי. כך למשל הפריש אלפי שקלים ממשכורתו לכתבת שנמצאת במצב כספי נואש. גם במקרה שבו אמא של כתבת נקלעה למצב חירום רפואי התגייס דנקנר לסייע.
בן כספית, לא צעיר, נחשב גם הוא לאחד ממקורבי דנקנר. "הוא הציל לי את הקריירה", הוא אומר. כספית הוא האיש שחשף את פרשת יוסי גינוסר ואת היותו איש הכספים של הרשות. "דע לך שדנקנר וגינוסר חברים קרובים", הזהירו עזרד לב, שותפו של יוסי גינוסר שגילה לו את הסיפור. כספית: "הלכתי לדנקנר עם הסיפור והוא לא התלבט ולא גירד בפדחת. הוא היה עצבני ובעיקר בהלם ואני זוכר שהוא אמר: 'המנוול הזה רימה אותי כל השנים'". התחקיר על גינוסר התפרסם בהבלטה והיחסים בין דנקנר וגינוסר נותקו. מהלוויית גינוסר דנקנר נעדר.
דנקנר, במלים אחרות, ידע להיות עיתונאי, חבר ואיש רעים להתרועע כשרצה. מה שלא ידע להיות, גם כשרצה, זה עורך עיתון. "הוא היה סולן כל חייו, שלא לומר דיווה, והיה לו מאוד קשה לעדכן את ההתנהגויות שלו", אומר אוחובסקי. כל מי שעבדו תחתיו לא חדלו להשתאות לנוכח השגיאות הניהוליות האומללות שחזר ועשה.
כך למשל הוא נהג להשמיע בחופשיות את דעתו על עורכים וכתבים אחרים. כתב בכיר: "זה היה בצורה הילדותית ביותר. עורך המשנה אבי בטלהיים יכול לצאת מהחדר ואמנון מאחורי גבו עושה העוויות הכי ילדותיות ומלוכלכות. או נגיד נכנס אליו עורך לחדר, הוא הופך את המסך של המחשב כלפיו, מבקש ממנו לקרוא ואומר לו: 'אני באמצע כתיבה, תקרא ותגיד לי את דעתך'. העורך הנבוך קורא ואומר: 'שמע, המאמר מכונן', ואז דנקנר מגלגל את העמוד למעלה ומראה לו את שם כותב המאמר, בטלהיים, תוך שימוש בהבעת פנים מלאת בוז ובזלזול".
בטלהיים, ששוקל כעת את עתידו ב"מעריב", שייך לשכבה הבוגרת של העיתון, שרבים מנציגיה נפרדו מ"מעריב" לטובת נבחרת הנוער שהקיפה את דנקנר. הבעיה היא שגם רבים מהצעירים - האחרון שבהם היה סגנו של לשם, חיליק שריר - עזבו גם הם את "מעריב". "דנקנר לימד אותי כמעט כל מה שאני יודע על כתיבה", אומר אראל סג"ל, "השגיאה הקשה שלו היתה בחיבור שלו עם רון לשם". "דנקנר חיסל את 'מעריב' בכלל ואת מערכת ירושלים בפרט", מוסיף עורך לשעבר בעיתון, "בגילוח חוט השדרה הוותיק של העיתון הוא גרם לצעירים לאבד כל מחויבות מוסרית כלפי העיתון".
"אני זוכר שבהתחלה זומנתי לישיבות מערכת עם המאורות החדשים, ולהפתעתי גיליתי אנשים לא מעניינים, לא מקוריים שהתחממו בקרניים שדנקנר האיר עליהם", מסכם מיברג, כמו בשמם של כל ותיקי "מעריב". "הוא היה כמו מאהב מזקין שמחליף נשים מכיוון שהן צעירות מדי ולא מנוסות".
כמו צעירי דנקנר, גם התחקירן המבוגר מהם קלמן ליבסקינד נהנה לעבוד עם דנקנר, אבל לפחות במקרה אחד גם הוא תהה על שיקול דעת העורך. "לזכותו של דנקנר אני יכול להגיד שהחבל שקיבלתי ממנו בתחום התחקירי היה ארוך", אומר ליבסקינד. "דווקא כמי שהדעות שלו בהרבה תחומים רחוקות מאוד מהדעות של דנקנר, נהניתי מהעובדה שמדובר בעורך פלורליסט וחובב פולמוסים". אחד הפולמוסים הפחות מהנים נגע לכתבת תחקיר שהכין ליבסקינד על נעם סמל, מנהל התיאטרון הקאמרי. הכתבה, שיועדה למוסף "סופשבוע", נפסלה על ידי דנקנר. בתגובה האשים ליבסקינד את דנקנר שפסל את הכתבה בגלל שנמתחה בה ביקורת על עורך הדין של הקאמרי, אלי זוהר, ידיד טוב של דנקנר.
דנקנר הכחיש את האשמותיו של ליבסקינד. במסגרת נוהל חדש, לא מקובל בעיתונות, שייסד ב"מעריב" - שימוע לכתב בהשתתפות מושא הכתבה עצמו - הזמין דנקנר את סמל למשרדו ועימת אותו עם ליבסקינד, בנוכחות בטלהיים והיועץ המשפטי של העיתון. "במהלך השימוע", מסר דנקנר בתגובתו לכתבה זו, "סברנו שהתחקירן כשל, לא בהבאת העובדות הנכונות אלא במשמעות הציבורית שלהן".
כל הסיפור כולו
אין עוד מקום שזועק את כישלונו של דנקנר כמו ספינת הדגל של העיתון, מוסף "סופשבוע". קורותיו של מוסף זה בעת כהונת דנקנר הם כל הסיפור כולו. חודשים ספורים אחרי שנכנס לתפקידו החליף דנקנר את עורכת המוסף הוותיקה, קמפינסקי, וזאת לאחר שכבר הספיק להתערב ביד גסה בעבודת המוסף, עד כדי כך שגנז כתבה על חתן פרס ישראל לעיתונות דב יודקובסקי.
את קמפינסקי החליף אוריה שביט, אז כתב "סופשבוע" שטרם מלאו לו 30, בנם של הפרופסורים יעקב וזהר שביט. "אני הייתי פרח, עכשיו אני הגנן", הסביר דנקנר לעמיתיו בעיתון את ההחלטה הנועזת. לא חלפו עשרה חודשים ושביט התבשר על ידי כתבת התקשורת של "הארץ" שדנקנר עומד להחליפו. אחרי שהודח טען שביט שדנקנר ונמרודי פגעו בחופש העיתונאי של המגזין ועירבו אג'נדות אישיות בעריכת המוסף. שניהם דחו את הטענות.
את שביט החליף אבי זילברברג, היום סגן עורך "עובדה", שהיה אחד מבני טיפוחיו של דנקנר בעיתון ובעל ניסיון עריכתי רב. גם אליו התייחס בהתחלה כמושיע. עובדים ב"מעריב" זוכרים את דנקנר אוחז את הגיליון הראשון שערך זילברברג וממלמל בהשתאות: "זו נושאת מטוסים. להתפעם". זה לא הפריע לדנקנר להמשיך להתערב בעבודת המוסף. מדי פעם הוא יירט אייטמים מהרכילות, ראיון עם חשוד הצמרת דוד אפל התקיים בחדרו ותחת פיקוחו, וגם "עיתונאי כנופיית שלטון החוק" זכו לכתבה ביקורתית במוסף.
זילברברג הצליח לחולל שינויים נחוצים במוסף, אך אחרי תשעה חודשים הבין שגורלו עומד להיות זהה לשביט. לאוזניו גונבה שמועה שדנקנר הציע את התפקיד שלו לעורך הספורט, הברון. זילברברג ביקש מדנקנר הבהרות שלא סיפקו אותו, יצא לחופשת מחאה וחזר רק אחרי קבלת גיבוי מנמרודי. כשביקש ליישר את ההדורים עם דנקנר, הודיע לו האחרון כי החליט להקים מועצת חכמים שתורכב מבכירים בעיתון ותפקח על "סופשבוע". זילברברג הבין את משמעות הדברים, סירב ופוטר מיד.
במקומו של זילברברג מונה עורך הספורט המצטיין הברון. גם הזוגיות הזאת החלה בירח דבש מתקתק והסתיימה בהליך גירושים מהיר ומכוער. הברון, קרוב משפחה רחוק של דנקנר, הסתדר איתו לא רע, אך כעבור שנה וקצת בתפקיד חזר התסריט על עצמו ודנקנר התחיל לחפש לו מחליף בתוך המערכת.
כמה ימים לפני ההעברה של הברון טיפס דנקנר לקומה הרביעית בבית "מעריב", שבה ממוקמת מערכת "סופשבוע". הוא התיישב מול הברון, והודיע כי בקרוב ישמע הברון "חדשות נפלאות". הברון נדרך. "אתה עומד להדיח אותי?" שאל, "לא", השיב הבוס.
כעבור כמה ימים נקרא הברון לחדרו של דנקנר ושמע ממנו שהחליט "להזיז" אותו מהתפקיד. "אבל", הוסיף דנקנר, "אני עומד למנות אותך לתפקיד הרבה יותר מעניין שאני בעצמי שקלתי לעשות". "במה מדובר בדיוק?" חקר הברון ודנקנר הסביר כי החליט להקים סיירת בראשות הברון שתהיה אחראית על יצירת אינפורמציה גראפית שתשולב בעמודי העיתון. הברון יצא לחופש והמתין לקריאת כיוון מדנקנר. כעבור כמה שבועות קיבל לביתו מכתב שבו הודיעו לו כי הוא מוזמן לשימוע. הברון ויתר על הזכות.
אחרי שעזב שלח הברון מכתב לנמרודי, עם העתקים לבכירי "מעריב", בו פירט את התנהלותו של דנקנר. בסיום המכתב מתוארת פגישת פרידה של הברון עם המו"ל, שבמהלכה אמר: "כשהגעתי ל'מעריב' חשבתי שרק המוות יפריד בינינו". ונמרודי הבריק: "אבל אז בא מלאך המוות והפריד בינינו'".
לאחרונה דחה הברון הצעה להתמנות לעורך הראשי של אתר האינטרנט של "מעריב", NRG. "בסך הכל אני מודה לדנקנר", הוא אומר. "לפעמים עולה בדעתי שכקרוב משפחה הוא עשה עמי חסד סמוי כשהוביל אותי אל מחוץ ל'מעריב' שלו. אני מקווה בשביל חברי הרבים שנותרו בעיתון כי בקרוב זה יהיה 'מעריב' אחר".
עורך המוסף הבא היה אמיר זיו, עורך מוסף "ג'י" של "גלובס". למוד ניסיון מר, היה זה הפעם נמרודי שפעל להבאת זיו ל"מעריב". זיו, בליווי קמפינסקי, אותה קמפינסקי שעזבה בגלל דנקנר והוחזרה בעקבות מאמצי נמרודי, ביצע רפורמה במוסף והפך אותו לקליל יותר. דנקנר התקשה להסתיר את אכזבתו מהתוצאה. לפני כמה חודשים, כשזיו יצא לחופש בעקבות הולדת בנו, דנקנר לא התאפק, זימן לישיבה את כל סגניו, מתח ביקורת על המוסף והחל להמטיר הוראות: להוריד מדור להוסיף אחר, להעיף את התגיות מראשי העמודים וכו'. באוזני רבים, כולל כפופים ישירים לזיו, הוא נשמע מעיר לא פעם: "העורך שלך ממילא לא מבין כלום". כיום שורר בינו לבין זיו נתק.
"אין מקרה מבחן טוב יותר מזה. יש פה שרשרת של מינויים שהוא בחר אותם, לא כפו אותו ולא אמרו לו את מי למנות", אומר בכיר בעיתון. "אתה נכשל בבחירה פעם, פעמיים ואז שלוש וארבע. אולי יש משהו שאתה לא יודע?"
יישם את הבידול
איפה היה המו"ל בכל זה? נמרודי, כמובן, אינו מו"ל מנותק. מאז שרכשה המשפחה את "מעריב" עשה נמרודי הכל, כולל הכל, כדי לנסות להביס את "ידיעות". גם בתקופת דנקנר, מינוי של נמרודי כמובן, לקח המו"ל חלק פעיל בכל הנעשה במערכת העיתון - מהפיטורים והמינויים ועד להתוויית הקו המערכתי של העיתון, למשל בקמפיין "איפה הבושה".
באחרונה, בגבור הפסדי העיתון, ביקש נמרודי למכור את "מעריב" ובכ
אמנון דנקנר ניסה להציל את "מעריב" בסגנונו הייחודי, כולל השפלת עורכים ויחצ"נות לאולמרט; הנסיון כשל
גידי וייץ
23.9.2007 / 14:08