לחובבי המוסיקה שהתבגרו לתוך המאה ה-21 יש כיום שפע של אפשרויות שהוריהם לא העזו אפילו להעלות בדמיונם. הם יכולים לבחור בעצמם את השירים והסגנונות המוסיקליים האהובים עליהם ולהקשיב להם בכל זמן שירצו באתרי שיתוף קבצים באינטרנט, באייפוד, בנגנים אלקטרוניים, בבלוגים, או בערוצי שמע בכבלים ובלוויין.
אבל בישראל לפחות, מתברר שרוב הציבור עדיין מבקש להיאחז במדיום הישן, המוכר והטוב - הרדיו. מאזינים רבים יבחרו להיצמד אליו, במכונית או בבית, כדי להתעדכן בשידורי אקטואליה ואחרים יקשיבו לרדיו כדי לשמוע גם בפעם המי יודע כמה את אותם עשרה להיטים שנכנסו לרשימת השידור השבועית. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מסחרר, אבל לציבור יש כנראה קצב משלו, אטי יותר. גם אם בבלוגים בחו"ל וגם בארץ מתרבים הקולות המביעים ספק בנחיצותם של קובעי הטעם המסורתיים דוגמת העורכים המוסיקליים, יש להם עדיין חשיבות רבה.
דן דן מטיוק, עורך מוסיקלי בגלגל"צ בעשור האחרון, משוכנע שרוב הציבור עדיין צריך גורם מתווך ברדיו ולכן הוא אינו מודאג מהאפשרות שתפקידו, בהגדרתו המסורתית, ייעלם בעתיד הקרוב מהעולם. "לשפע של האינטרנט אין ערך ממשי בשביל האדם הפשוט או אפילו בשביל שוחר מוסיקה", הוא אומר. "עדיין צריך קיצורי דרך, ולכן גם עיתונאי המוסיקה רלוונטיים".
האתר pandora.com נחסם אמנם באחרונה למאזינים מחוץ לארצות הברית, אבל כמו אתרים פופולריים אחרים, ובהם last.fm, הוא נחשב כאיום משמעותי על הרדיו. יוצריו הקימו מעין פרויקט גנום מוסיקלי שמאפשר למאזינים להקליד את שם הזמר האהוב עליהם ולשמוע כך מוסיקה בעלת ד-נ-א דומה. "ההתנסות שלי בפנדורה היתה מאוד מאכזבת", אומר מטיוק, "כי לא הרגשתי אף פעם שזה פוגע בול. התלהבתי מאוד בהתחלה, כי זה נראה רעיון מגניב. גם כל התכונות של אתרי אינטרנט לזהות את הטעם שלך ולהציע לך דברים, הן לא הרמטיות ב-100%".
מטיוק, שעורך את התוכנית "סינגלס" המשודרת בכל ערב (20:00-22:00), משמיע רק מוסיקה חדשה. הוא משתדל, לדבריו, להביא למאזינים את השירים הבולטים ביותר בז'אנרים הבולטים ביותר ונעזר באתרים כמו בילבורד, רדיו 1 של בי-בי-סי, או ניו יורק Z100.
הוא מודה שהרדיו הדיגיטלי שאמור לפעול בעתיד בישראל עשוי לחולל שינוי בתחום, אבל אינו מודאג גם ממנו: "יש לי תחושה שאנשים רוצים שמישהו יעשה את העבודה בשבילם ולא שהטעם שלהם יכתיב את החומרים שמגיעים אליהם. במובן הזה, רדיו לא ניתן להחלפה. יש משהו במגע האנושי שלא הצליחו לקלקל. התעדכנות במוסיקה עוברת בסופו של דבר מפה לאוזן, קלטות היו רצות בין חברים. כיום, אתה אומר מה ואותו חבר הולך ומוריד את השיר באינטרנט. על הסוכן האנושי קשה לוותר. עדיין צריך מתווך".
שלא כמוהו, ליאור רחמני, מנהל קול הקמפוס בשנתיים האחרונות, ששידר בעבר ברדיו ירושלים וברדיו תל אביב, סבור שהשינוי התחולל כבר מזמן, עוד לפני התפשטות האינטרנט. זה קרה, הוא אומר, כשנפתחו בישראל תחנות המתמקדות במוסיקה דוגמת גלגל"צ, רדיו תל אביב ורדיו 99. בארצות הברית, הוא מוסיף, זה החל כבר לפני 30 שנה. אז הוקמו תחנות המאופיינות מבחינת סגנונן המוסיקלי; בד בבד השתנתה התפישה של תוכנית אישית ושל תוכן העריכה המוסיקלית.
תחנות כאלה, מצר נחמני, אינן מאפשרות לשדרנים להגיד משהו שהוא מעבר להגיגים על מזג האוויר. אלה נדרשים, לדבריו, למכור מצב רוח. "דורי בן זאב וארז טל היו יכולים להרשות לעצמם בשנות ה-80 בגלי צה"ל לדבר על דברים אחרים וגם להגיד דברים רעים", הוא מזכיר. כיום, "המגישים הם בעצם אנשי שיווק, וזה מסתדר מצוין עם קו מוסיקלי אחיד".
רחמני סבור כי "הבשורה תבוא מכיוון האינטרנט, ובפרט מהרשתות החברתיות. אם ההנחה היתה שגולש ממוצע לא רוצה להיות פעיל יותר מדי, כיום העסק השתנה. למשל, מייספייס. מה שחסר כרגע הוא שתוקם רשת חברתית עולמית של תחנות רדיו. כל אחד יציג תחנת רדיו מאופיינת על פי הטעם האישי שלו. ברשת כזאת יכולות לקום 40 או 50 אלף תחנות רדיו, שכל אחת מהן ערוכה לפי הטעם האישי של אותו אדם. וכך, בדרך קצת יותר מודרנית, נחזור לתפישת עולם של עריכה יותר אישית".
היתה תחושת שליחות
כמו מטיוק, עוזי פרויס, שהיה עורך מוסיקלי בגלי צה"ל בין 1988 ל-1992 וכיום מנהל רפרטואר באן-אם-סי, לא התלהב במיוחד מפנדורה. "הבחירות שלהם היו מוזרות מאוד", הוא אומר. "מעבר לזה, דבר כזה טוב למיטיבי לכת. אני תמיד עושה את ההשוואה לעולם הספרים. כשאני נכנס לחנות ספרים, אני צריך מישהו שיכוון אותי. האדם הממוצע עדיין מקבל את מנת המוסיקה שהוא רוצה לקבל דרך הרדיו. זו הדרך הטובה ביותר להתעדכן, לפחות בישראל".
פרויס, שהיה עורך מוסיקלי בתקופה שבה היה אפשר לזהות את טעמו של האיש שבוחר את השירים, אומר שהאינטרנט "בא על חשבון אנשים שפעם היו קוראים להם מעצבי דעת קהל. אם מדברים על המיינסטרים, מגלגל"צ או תחנות רדיו אחרות עדיין באה רוב ההשפעה. בשביל לגלות אמן חדש עדיין צריך את תחנות הרדיו. האינטרנט מצוין לאנשים מסוימים שיכולים לגלות את הדברים לבד. צריך להבדיל בין חומרים מקומיים לבינלאומיים. אם פעם אנשי חברות תקליטים היו מסוגלים בכוחות עצמם לגלות או לקדם דברים שלא הצליחו במקומות אחרים, כיום גם פה הכישורים מוגבלים מאוד. זה קשור לשינוי של שוק המוסיקה הבינלאומי. כיום הצורה שבה אמנים מתחילים משווקים בחו"ל היא שונה לחלוטין. הם מעדיפים לעשות ניסוי בשוק".
לא רק בשוק הקטן של ישראל, הוא מוסיף, אלא "גם בחו"ל הרוב עדיין מאזינים לרדיו. אני לא חושב שיש תחליף לרדיו מבחינת חשיפה". פרויס אינו מסכים עם אמירות של עורכים מוסיקליים שהיו בתקופתו בגלי צה"ל, ולפיהן כיום היו פונים לקהל רחב יותר: "אחת הטענות הגדולות שהופנו אז לעורכים בגלי צה"ל היתה שהם אליטיסטים. אבל השמענו הרבה דברים שנייה לפני שהם קרו. כיום מתייחסים ל'נירוונה' ואל 'רד הוט צ'ילי פפרס' כאל קלאסיקה. כך גם ברפרטואר ישראלי. כשיצא התקליט 'ריח מנטה' של מרגלית צנעני, השיר 'חומות חימר', שבועז מעודה שר ב'כוכב נולד 5', נוגן בלי הרף".
האם הוא סבור שחל שינוי באופן שבו עורכים מוסיקליים רואים את תפקידם? "אז היתה תחושת שליחות. הרגשנו שהתפקיד שלנו הוא לחשוף מוסיקה לכמה שיותר אנשים. כיום העורך המוסיקלי כנראה רוצה יותר לרצות את המאזינים, פחות לאתגר אותם".
תרבות של אייפוד
עפרה הלפמן, עורכת מוסיקלית בקול ישראל כבר 25 שנה, אינה חושבת שהאינטרנט מצמצם את התפקיד, כי הקהל לא השתנה. "עדיין יש משמעות גדולה מאוד לעריכה מוסיקלית", היא אומרת. "אני מקבלת תגובות רבות לרצף השירים בתוכנית. עורך יכול ליצור אווירה בתוכניות, קו מוסיקלי, או לעבור מאווירה לאווירה. האינטרנט לא נותן את זה. כשיש יד מכוונת, אמונה, של עורך, שמשקיע בעריכה, אין לזה תחליף".
הלפמן לא מתכחשת לכך שיש קהל צעיר שגדל ל"תרבות של אייפוד" ובוחר לערוך בעצמו את המוסיקה שהוא אוהב. עם זאת, "הוא גם חשוף לכל כך הרבה סוגי מוקדים מוסיקליים של רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, ולכן לא ידוע עד כמה חשובה לו העריכה המוסיקלית. הוא נהפך לעורך המוסיקלי של עצמו. בסופו של דבר גם כשהוא מקשיב לתחנה שמשדרת פלייליסט, זו הרי תחנה שמחליטה מה יהיו הלהיטים שלו". האינטרנט אמנם משנה את הפרופורציות, "אבל אני עדיין חסידה של תוכניות עם תוכן שהאוזן הולכת אחריהן. צר לי מאוד שהסוג הזה של התוכניות הולך ומתמעט".
הרדיו, היא מסכמת, "הוא חבר טוב של המון אנשים. באינטרנט הם יכולים לשמוע שירים, ושירים בלבד. אנשים מחכים שמישהו ידבר אליהם. לקריין שיגיד מלה. הרדיו יכול ללוות אותך במקומות הכי אינטימיים. האינטרנט לא נותן לזה מענה. הוא אולי יכול להחליף את העורך המוסיקלי, אבל לא את הקריין".
האינטרנט אינו אויב
רוני ורטהיימר, עורך מוסיקלי ושדר ב-88 אף-אם, אומר שההשפעה של האינטרנט והמחשב על העבודה ברדיו היא בקשר עם מאזינים, פורומים ומיילים. השינויים המשמעותיים שהוא הבחין בהם מאז נכנס לתפקיד לפני 12 שנים הם בדרך איסוף החומר. "הדבר החשוב ביותר הוא שיש יותר מוסיקה", הוא מברך. "זה מתבטא בעיקר במוסיקה מקומית, ישראלית, חברות התקליטים פחות משמעותיות, אני מקבל חומרים ביתיים. להרבה יותר אנשים יש אפשרות להוציא את החומר החוצה ולשמוע אותו משודר ברדיו. אצלנו המדיניות היא לא להתייחס רק לחומרים של חברות התקליטים".
ורטהיימר רואה באינטרנט כלי עזר חשוב, לא אויב. "הוא מאפשר לי להגיע גם לחומרים מחו"ל שחברות התקליטים לא מייבאות. זה יכול להיות גם המלצה של מאזין שמפנה אותי, או דברים שאני קורא באינטרנט על הרכבים שונים וחדשים". ערוצי המוסיקה, באינטרנט או בלוויין, תופסים נתח מקהל מאזיניו הפוטנציאליים, "אבל אני לא מרגיש שזה מאיים עלי. השילוב של עורך מוסיקלי ומגיש נותן את הדגש הנכון וכך הקהל נחשף".
ורטהיימר נחרד מכך שיש תחנות רדיו שמונהגים בהם שידורים ממוחשבים ותוכנות של "טייס אוטומטי". "לפני ארבע שנים הוחלט לשדר כך בתחנה שלנו מ-01:00 עד 06:00", הוא נזכר, "אבל הצעתי לא לעשות זאת כי זה אנטי כל מה שהתחנה מייצגת ועלול רק להזיק. העליתי רעיון של 'לילה של אלבומים'. אנחנו מנגנים בלילה אלבומי מופת, עבריים ולועזיים".
רחמני, כמו הלפמן, מעיד על חשיבותם של המגישים, אבל "מספר המלים שהם אומרים והעניין שהם מביעים בדברים שהם אומרים הולך ומתמעט". בתחנה שלו, שעורכיה ומגישיה הם ברובם סטודנטים במכללה למינהל, "העריכה היא אישית לגמרי. אין לאיש הגבלה על מספר המלים או על סוג השירים".
דן דן מתיוק, גלי צה"ל: "רדיו לא ניתן להחלפה - יש משהו במגע האנושי שלא הצליחו לקלקל"
איתמר זהר
24.9.2007 / 9:28