"אסי אבוטבול שילם לי כסף במזומן, במעטפה, כי דאגתי שלא יחכה בתור בבית החולים ושיטפלו בו מהר. זה לא חריג שאנשים שזמנם יקר, או שבית החולים חפץ ביקרם, או אנשים כמו אסי אבוטבול, מקבלים יחס מיוחד" (ד"ר ג'קי סרוב, מנהל חדר המיון הפנימי באיכילוב, במהלך חקירה משטרתית בחשד לקבלת שוחד מאסי אבוטבול, "מעריב", 20 בספטמבר, 2007)
"ד"ר ג'קי סרוב, מנהל חדר המיון באיכילוב, התחתן בפעם השנייה. נשמע משעמם? לא כך חשבו צביקה פיק, דודו טופז ועוד עשרות סלבס שפקדו אמש את מועדון הטראסק בתל אביב. תמיד טוב לשמור קשרים עם הדוקטור, לכל צרה שלא תהיה" (ידיעה באתר ערוץ הבידור E-Online, 21 בנובמבר, 2004).
הסיפור העצוב של ד"ר ג'קי סרוב הוא הרבה יותר מעוד סיפור על רופא בכיר שסרח או לא. הוא מגלם את פרי הבאושים של כמה מהתופעות היותר מגונות בחברה הישראלית, שמצטלבות בדמותו של הרופא המפורסם - תרבות הפרוטקציה, תרבות היחצ"נות ותרבות הסלבריטיז.
התופעות הללו מעיקות על המרחב הציבורי זה שנים, אבל אתה לא מצפה להיתקל בהן בעוצמה כזאת דווקא בעולם המוגן של הרפואה, שעוסק בעניינים של חיים ומוות ושאמור להתנהל על פי כללי אתיקה קשוחים ומחייבים.
הרבה תארים מקצועיים מצטרפים לשמו של ד"ר סרוב - מומחה לרפואה דחופה, מנהל חדר המיון הגדול בארץ ובעל מרפאה פרטית לאנטי-אייג'ינג - אבל יותר מכולם הוא מוכר בתואר "רופא הסלבס". אילו הייתם מקלידים את שמו ב"גוגל" עד לפני עשרה ימים, הייתם מקבלים רק ידיעות שמתעדות את קשריו עם מפורסמי המדינה ומעלליו בתחום הבליינות.
פה הוא חוגג יומולדת במועדון הטראסק עם נינט, צביקה פיק, דן שילון ומירי נבו, ושם הוא "מוזעק לחדר המצב כדי לטפל באביב גפן שהגיע עם 40 מעלות חום".
פה הוא פותח מרפאת אנטי-אייג'ינג בנוכחות סיגל שחמון ועדי ברקן, ושם הוא מרגיע את טובה'לה "כל פעם שקופצים לה הפיוזים"; פה הוא משתתף בטקס השקה של מכונית ספורט על תקן נהג מרוצים חובב, ושם הוא מפיק חתונה ספונטנית עם בת זוגו, לוריין בס, בהנחיית דידי הררי ובהשתתפות "חצי עיר" (רוני בר-און, חיים סלוצקי, עינת ארליך, אורנה בנאי, מיכל ינאי ועוד).
אלה לא תוצאות חיפוש של רופא בכיר באיכילוב; אלה תוצאות של סלבריטי מן המניין. מרוב בילויים וידוענות קשה להבין מאיפה הוא מוצא זמן לטפל בחולים.
לפני עשרה ימים השתנה הרכב התוצאות של "ג'קי סרוב" ב"גוגל". לפתע הופיעו בו ידיעות הקושרות את הרופא לתחום הפלילים. כולן עוסקות בהחלטתה של הפרקליטות להגיש נגדו כתב אישום בחשד לקבלת שוחד מאסי אבוטבול, שלטענת המשטרה נמנה עם ראשי העולם התחתון בישראל.
ההחלטה באה לאחר חקירה שבמהלכה, לפחות על פי "מעריב", הודה סרוב שקיבל כסף מאבוטבול תמורת יחס מיוחד ("נהגתי לחכות לו בכניסה למיון, ללוות אותו ממחלקה למחלקה, לדאוג שלא יחכה בתור").
לכאורה אין קשר בין קטעי הרכילות הסכריניים שד"ר סרוב מייצר בסיטונות לבין ההסתבכות שלו עם אסי אבוטבול. למעשה, הקשר הוא הדוק. מנהל חדר המיון הפנימי באיכילוב הוא התגלמות הרופא הידוען והמיוחצן, שסולל את דרכו להצלחה מקצועית וכלכלית דרך מדורי החברה והבידור.
מי שעקב אחרי הקריירה המתועדת שלו יכול היה לנחש שזה לא ייגמר טוב. אחרי שנים של ריקוד על גבול האתיקה אפשר היה לצפות שהוא ימעד.
יכול להיות שסרוב הוא רופא מצוין, מקצועי ואנושי כפי שמעידים עליו מטופליו. אבל את תהילתו האמיתית הוא חייב בעיקר למפורסמים שהתחבר אליהם. יש כאן עסקה שקופה - הם מקבלים ממנו טיפול של חמישה כוכבים והוא מקבל באמצעותם אינצ'ים של פרסומת חינם.
הוא מקצר להם תורים והם קוראים לו "ג'קי". לא פלא שהוא נענה לכל גחמותיהם ומתייצב לשירותם כל פעם שהם חוטפים איזה וירוס. תמיד יש סיכוי שיתרמו את המוניטין שלהם לעסקי האנטי-אייג'ינג הפרטיים שלו (או לפחות יבואו להצטלם בפתיחה).
סרוב התרגל לתת יחס מועדף לאנשים נבחרים. זה חלק משגרת העבודה שלו וכולם יודעים זאת. לא במקרה התקשר אסי אבוטבול דווקא אליו כשחטף כאבי בטן בזמן ששהה במעצר בית. אבוטבול ידע, מן הסתם, שסרוב לא יסרב לו, ושבמקום להפנות אותו לרופא משפחה כמקובל, הוא יוציא אותו ממעצר הבית ויזמן אותו לחדר המיון שלו.
"זה לא נחשב למקרה דחוף", הודה סרוב בחקירתו (על פי "מעריב"). "בכלל לא בדקתי את אסי. הוא היה במחלקה הכירורגית ואני עזרתי לו לקצר הליכים". בעיני סרוב, "אסי" שייך לקבוצת הנבחרים - גם סוג של סלבריטי, גם איש שזמנו יקר וגם אחד שלא אומרים לו לא.
בתמורה דחף לו אבוטבול 800 שקל ("זו היתה הפעם היחידה שהוא שילם לי בבית החולים, בדרך כלל הוא שילם במרפאה הפרטית"), וכל השאר יתברר בבית המשפט.
אני לא יודע אם סרוב יורשע בסופו של דבר בקבלת שוחד מאבוטבול (הוא טוען שהוא חש "מאוים" ופרקליטו, ציון אמיר, משוכנע שחפותו תצא לאור). אבל אני בטוח שרופא אחר, הרגיל לתת טיפול שוויוני לחוליו, לא היה מגיע למצב הזה. סרוב נפל לבור שהוא עצמו כרה לאורך שנים של העדפת מיוחסים, הכל במסגרת האסטרטגיה השיווקית שלו.
להגנתו הוא טוען שהתנהגותו אינה חריגה, אלא מייצגת את היחס המקובל לאנשים "שזמנם יקר", או "שבית החולים רוצה ביקרם". מבחינת הציבור, זוהי הסוגיה האמיתית בפרשת סרוב - האפשרות ש"רופא הסלבס" אינו אלא קצה הקרחון של מגיפה אתית הפוקדת את בתי החולים.
אם סרוב מאשים את עמיתיו על לא עוול בכפם רק כדי להיחלץ ממצוקתו, חייב בית החולים להעמיד דברים על דיוקם ולקרוא את סרוב לסדר. אבל אם סרוב צודק וכולם נוהגים כמוהו, צריך משפטו להפוך למשפטה של הרפואה הציבורית כולה (בהנחה שציון אמיר לא יארגן עוד עסקת טיעון).
פרשת סרוב: פרי הבאושים של תרבות הפרוטקציה, תרבות היחצ"נות ותרבות הסלבריטיז
אהוד אשרי
3.10.2007 / 15:02