מחוץ לבועה: איזה מגזרים היזמים הישראלים פיספסו והיכן יש חוקי כלכלה אחרים? - פרויקט מיוחד של TheMarker

בצד המציאות הרגילה, הנורמטיווית, רוחשת מדינה אחרת עם חוקי שוק אחרים. הצצה לחברות וכלכלות בצד הפחות מואר של ישראל



מאת אריק מירובסקי, גיא לשם, חגי עמית, רוני לינדר-גנץ ורז סמולסקי



צ’יינה טאון, תל אביב



התחנה המרכזית החדשה היא דוגמה טובה לפרדוקס מחיי היום-יום: דווקא הימים שבהם התחבורה הציבורית בתחנה שובתת - שישי בערב ושבת - הם הימים המכניסים ביותר כלכלית. הכל בגלל מפלס 4 בתחנה, המכונה גם "צ'יינה טאון".



כדאי לבקר ב"צ'יינה טאון" בסופי השבוע. קשה יהיה לזהות שאתם נמצאים בתחנה המרכזית - או אפילו לזהות שאתם בישראל. בימים אלה, המקום מתמלא באלפי מבקרים שאינם מתעניינים באוטובוסים למעלה, אלא רק בעסקים הפועלים בו.



עובדים פיליפינים מגיעים לתחנה מכל רחבי ישראל - בין אם כדי לקנות מוצרים אותנטיים מהבית הרחוק, או כדי לצרוך שירותים כמו חלפנות כספים, כוח אדם ואף שידוכין. לעתים אף נערכות במקום מסיבות.







אין קשר ממשי בין כינויו של מפלס 4 למה שקורה בשטח - שכן כאמור, רוב המבקרים במקום אינם סינים. אבל סיור שעורכים במתחם הזה - המוקף במינימרקטים קטנים שמייבאים סחורות ממולדת אחרת - כאשר מתבוננים בכל הכיתובים המשונים ושואפים ריחות אחרים, אכן מזכיר במקצת טיול בצ'יינה טאון בערים הגדולות באמריקה או בלונדון.



כיצד הוקם הצ'יינה טאון הישראלי? עובדים זרים יזמים זיהו את הצורך הקהילתי בסחורות, שירותים ובילוי, של ריכוזי העובדים הזרים שמתגוררים בסביבה - בשכונות שפירא, נווה שאנן וברחובות הסמוכים.



היזמים ניצלו את הכישלון הכלכלי המתמשך של התחנה המרכזית החדשה להפוך למתחם מסחרי מצליח, ובמקביל - את הפיכתה לפיל לבן שמרחיק ממנו את כל מי שאינו נזקק לתחבורה ציבורית. כך נהפך המקום לאלטרנטיווה זולה ביותר, וליזמים התאפשר לפתוח במקום עסקים.



כתוצאה מכך, סניף הדואר של התחנה המרכזית נחשב לאחד מהסניפים המכניסים ביותר בישראל, וגם סניף סופר פארם במקום חוגג. סלקום, שמן הסתם מעוניינת אף היא להשיג צרכנים מהשוק הזה, הציבה במקום לפני מספר חודשים שלטים בשפות שונות. ביטוי נוסף לעוצמה הכלכלית שמפלס 4 כבר הספיק לתפוס אפשר למצוא בסכום דמי הפינוי שמוכנים לשלם יזמים לבעלי עסקים שיעזבו את המקום: ברמות של 50-70 אלף דולר.



מעט מאוד עברית נשמעת כאן בשבתות, והמצרך המבוקש ביותר הוא כרטיסי חיוג לחו"ל וטלפונים ציבוריים. לא פעם אפשר לראות עובד זר שמדבר עם משפחתו במזרח הרחוק, כשהוא יושב על הרצפה ומפטפט כאילו הוא נמצא בביתו שלו.



ישראל שלישית או לא - מי בכלל סופר. העובדים הזרים הם ציבור הצרכנים הנאמן ביותר לתחנה המרכזית החדשה, ומנכ"ל התחנה, חיים אביגל, מכיר בזה ואינו רואה את התופעה באופן שלילי - להיפך.



בראיון ל-TheMarker אמר אביגל כי הוא "רואה את התחנה המרכזית כבזאר טורקי ענק, ולא כעוד קניון. הרי בקניונים, ראית אחד - ראית את כולם".



מטבע עובר לסוחר

בלי מאמצי שיווק או מבצעים מפתים צמח בישראל שוק שמגלגל מיליארדי שקלים בשנה. שוק אפור. צ'קים דחויים מחליפים ידיים, סכומים גדולים עוברים מכיס לכיס, ריביות מנופחות וגביית חובות אגרסיווית נכנסות לתמונה כשהבנקים סוגרים את שעריהם. והכל (כמעט) בחסות החוק



הכל התחיל במערכת קולנוע ביתית משוכללת. א', מנכ"ל ובעלים של חברת היי-טק מצליחה שעמדה בפני הנפקה, סגר עוד עסקה מוצלחת והחליט לפנק את עצמו ואת משפחתו באולם הקרנות פרטי. הוא בירר מי הספק המתאים, הגיע לחנות ובתוך פחות משעה יצא משם לאחר שהשאיר צ'ק דחוי של יותר מ-100 אלף שקל.



אולי בגלל ההתלהבות, א' לא זכר לבקש חשבונית. בעל החנות, שסגר עסקה נאה כמעט בלי להתאמץ, לא התכוון לחלוק את הרווח הקל עם שלטונות המס. עוד באותו שבוע הוא העביר את הצ'ק הדחוי שהשאיר לו א' לחברה לניכיון צ'קים וקיבל תמורתו מזומן פחות 5%, שהוגדרו "דמי טיפול".



לאחר כמה ימים נמצא הצ'ק של א' בפשיטה שערכו פקחי מס ההכנסה על משרדי החברה. חקירה קצרה הובילה לספק מוצרי האלקטרוניקה וממנו לא', שהודה מיד כי הוציא את הכסף מחשבון שאליו הועברו כספים שקיבל בחו"ל, ושעליהם לא דיווח.








החוקרים בדקו ומצאו כי א' והחברה שבראשה עמד ניהלו ספרי חשבונות כפולים - אחד בעבור שלטונות המס ואחר ששיקף את המצב האמיתי. היקף העסקות שלא דווחו במשך כמה שנים נאמד במיליוני שקלים.



ספק מוצרי האלקטרוניקה התגלה גם הוא כמעלים הכנסות סדרתי, שנהג לגלגל צ'קים של לקוחות ששילמו מבלי לשאול הרבה שאלות ולא התעקשו לקבל חשבונית. חברת ניכיון הצ'קים יצאה בזול לאור שיתוף הפעולה של הבעלים והעובדה שלא פעל בניגוד לחוק - מלבד שיתוף פעולה עם מעלימי הכנסות.



"מבלי להיכנס לפרטי המקרה, זהו סיפורו של השוק האפור בישראל בתמצית", אומר רו"ח אבנר נוקראי, שפרש באחרונה מתפקיד מנהל תחום בכיר לחקירות במס ההכנסה. כיום הוא משמש יועץ לענייני מיסוי וחקירות. לדבריו, "בישראל קיים שוק משני העובד על בסיס מזומן בהיקפי ענק, שאפשר רק להעריכם במיליארדי שקלים בשנה.



"מדובר בשוק חוקי לחלוטין שיש לו נגיעה כמעט לכל הענפים במשק - מאנשים פרטיים ועד חברות ענק. כמו בכל ענף, גם כאן אפשר לנצל את החוק לרעה ולהשתמש בו כדי לעבור על חוקים אחרים, כמו חוקי המס, איסור הלבנת הון ומגוון שלם של עבירות - ממרמה ועד אלימות".



יש חוק, אין אכיפה



ההיסטוריה של השוק האפור בישראל ארוכה בערך כמו תולדות המדינה. כבר בשנותיו הראשונות של המשק הישראלי ועוד לפני הקמת המדינה היו מי שעסקו במימון ובאשראי חוץ בנקאי. מקור הכסף היה בעיקר סכומים גדולים שהביאו עמם אנשים שמכרו עסקים ונכסים לפני שעלו לישראל.



ההיקף לא היה גדול והתבסס בעיקר על משכון חפצים בעלי ערך וקבלת מזומן לתקופה קצובה בתמורה. אלא שהריבית הגבוהה על הכסף והדימוי השלילי של גובי החובות הרחיקו בעלי עסקים, שהעדיפו לקבל הלוואות מהבנקים.



במיתון הגדול של שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 נקלעו עסקים רבים לקשיים ושבו לחפש מקורות מימון אלטרנטיוויים. התגברות הפעילות בתחום הביאה לכמה מקרים שבהם הריבית הגבוהה מוטטה עסקים. בעקבות לחץ ציבורי נחקק ב-1993 חוק "הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות", שהפך את העיסוק בהלוואות בשוק האפור ללגיטימי.



מדברי ההסבר לחוק עולה כי כבר אז ידעו במשרד המשפטים עד כמה המצב חמור, אבל נמנעו מהתערבות בשם חופש העיסוק. מטרת החוק הוגדרה כמניעת "ריבית הנשך הנגבית בהלוואות שאינן בנקאיות והניתנות בשוק האפור".



נציגי משרדי האוצר והמשפטים, שהציגו את הצעת החוק בפני חברי הכנסת, תיארו אז את המצב: "במשך השנים התפתח השוק הזה לכלל תופעה או לממדים מפלצתיים במעט, כאשר בחלק מן החברות (...) היתה נהוגה ריבית, ובעיקר ריבית פיגורים, בשיעורים כאלה שהמלה עושק גם היא היתה ממעיטה לגביה".



במלים פשוטות קבע החוק כי מותר לגבות ריבית עד פי 2.25 משיעור הריבית הרשמית שקובע בנק ישראל. כלומר, אם הריבית היא 3% אפשר לגבות ריבית של 6.75% בחודש. ואולם החוק לא קבע מנגנוני פיקוח ראויים. בנק ישראל אחראי על קביעת הריבית המותרת, אך על הפיקוח לא אחראי שום גוף רשמי באופן ישיר.



פעילות רשויות המס בתחום זה מבוצעת בעיקר כדי לגלות עבירות מס, ומטרת פעילות המשטרה היא בעיקר מלחמה בהלבנת הון ועבירות מרמה ואלימות. בשורה התחתונה - הסיכוי שמישהו ייתפס ויוגש נגדו כתב אישום על גביית ריבית מרקיעת שחקים הוא אפסי.



אם הלווה מתעקש לפעול באופן מסודר ולחתום על חוזה שיפרט את תנאי הסדר האשראי מצורף לחוזה הסטנדרטי נספח המאפשר הוספת הוצאות גבייה וטיפול - שלעתים מהוות את עיקר החוב המצטבר. במקרים אחרים הלווים הלחוצים כלל אינם טורחים לבדוק מה בדיוק שיעור הריבית השנתית המוצע להם ומגלים, בדרך כלל מאוחר מדי, שנגבים מהם שיעורי ריבית מטורפים של מאות אחוזים בשנה.



הלוואה במסלול המהיר



השוק האפור בישראל הוא אולי הענף שבו היחס בין ההכנסות לבין ההוצאות על שיווק ופרסום הוא הנמוך ביותר. מלבד מודעות קטנות בעיתונים - בעיקר בערבית וברוסית - ודואר זבל באינטרנט, אין כמעט ערוצי שיווק גלויים לענף המגלגל מיליארדים.



"המידע עובר מפה לאוזן על בסיס המלצות", אומר נוקראי. "במקרים מסוימים, כשעסק נקלע לקשיים, מתחילות שמועות ואל הבעלים מגיע נציג חברת מימון שמציע לו הלוואה. כדי למנוע את חשיפת הקשיים בפני הבנק או נושים פוטנציאליים מסכים בעל העסק לקבל מימון בריבית גבוהה מזו של הבנק. במקרים רבים הכל נעשה על בסיס אישי מבלי ליידע בעלי תפקידים בעסק וללא תיעוד מתאים בספרי החברה".



למרות מאמצי הבנקים לפשט את תהליכי קבלת ההלוואות משיג השוק האפור יתרון גדול בפרוצדורה הפשוטה הנדרשת לצורך קבלת הלוואה. במקרה של עסק קטן יידרש הלווה להציג תדפיסי חשבון בנק כדי לקבל הלוואה של כמה עשרות אלפי שקלים, שכנגדה ייתן סדרה של צ'קים בסכום כולל גבוה יותר, המכיל גם את הריבית ודמי הטיפול.



כך, למשל, על הלוואה של 50 אלף שקל יידרש הלווה לתת 12 צ'קים של 5,000 שקל. "נדיר שהתשלומים נפרשים על פני יותר משנה", מספר בעל עסק בתחום המימון. "אם בעל עסק לא יכול להתחייב שיוכל להחזיר את הכסף תוך שנה, אנחנו פשוט לא עובדים אתו. רוב הלווים גם אינם רוצים להסתבך עם הלוואה מהסוג הזה לתקופה ארוכה יותר".



לווים פרטיים נדרשים להציג תלושי שכר של החודשים האחרונים או לספק מספר כרטיס אשראי, שבאמצעותו מבוצעת עסקה בתשלומים המדווחת כרכישת מוצר. הלווה מקבל את הכסף במזומן והמלווה מקבל את הכסף מחברת האשראי מבלי שסיפק בפועל כל שירות או מוצר. חברות האשראי הן היחידות שמנסות להילחם בתופעת עסקות המימון הפיקטיוויות.



התקנות שהוציא בנק ישראל בשנה שעברה סגרו אמנם את השתוללות האשראי בבנקים, אך בעקיפין סייעו לשוק האפור ויצרו בעבורו מאגר לקוחות חדש. התקנות מחייבות את הבנק לקבוע מסגרת אשראי ממנה נאסר על הלקוח לחרוג. ואולם כשלקוח פרטי שצריך לערוך חתונה משפחתית או לממן הוצאות רפואיות בלתי צפויות נדרש להשיג מימון מהיר, לא נותר לו אלא לפנות למלווים בשוק האפור.



כשמדובר בהלוואות לעסקים מהסוג שניתן, לפי החשד, לבעל השליטה בחברת חפציבה בועז יונה, שנמלט מישראל ועצור כיום באיטליה, ניתנים ביטחונות כמו נכסים השייכים לחברה או לבעלים. המדובר בדרך כלל בנדל"ן או בכלי רכב שעליהם נרשמים שעבודים או הערות אזהרה.



תחום נוסף בענף הוא ניכיון צ'קים - הפתח העיקרי להעלמות מס. בעל עסק הנקלע לקשיים מקבל תשלום דחוי לזמן רב, אך הוא נזקק למזומנים לכיסוי פעילותו השוטפת. חברת ניכיון הצ'קים מקבלת את הצ'קים הדחויים ונותנת ללווה את הסכום במזומן בניכוי אחוזי הריבית ודמי הטיפול.



לדברי נוקראי, חלק ניכר מעסקות אלה אינן מדווחות מצד הלווה. "אם מדובר בעסק בקשיים, הימנעות מתשלום מס עוזרת להגדיל את התמורה על כל עסקה", הוא אומר. "אם מדובר באדם שהתכוון מלכתחילה להעלים מס על הכנסות שהיו לו, יש כאן מבחינתו פתרון נוח לקבלת הכסף בלי סיבוכים מיותרים ובלי להשאיר עקבות בחשבון הבנק, שעליהן יידרש לשלם מס".



רביזדה המחתים ונרקיס היורש



כמו בכל ענף, גם בשוק האפור קיימת היררכיה עסקית: החל ממלווים קטנים, שחלקם כלל לא רשומים כבעלי חברות מימון ועובדים על בסיס מזומן, וכלה בלווייתנים שכל אחד מהם מספק אשראי בהיקף של מאות מיליוני שקלים בשנה. "שרשרת המזון", מכנה זאת נוקראי.



לדבריו, "ככל שהמלווה הוא ברמה נמוכה יותר הוא גובה ריבית גבוהה יותר. כדי לקבל מימון להלוואות שהוא נותן פונה המלווה הקטן למלווים גדולים יותר, שגובים ממנו ריבית נמוכה יותר - וכך הלאה עד לכמה טייקונים, היושבים בקצה הפירמידה. טייקונים אלה גובים ריבית שאינה גבוהה בהרבה מהריבית הבנקאית, אבל גבוהה מספיק כדי לאפשר להם לחיות יפה מהרווחים".



בדיקה שנערכה השבוע בקרב כמה מהמלווים העלתה כי מדובר בריבית חודשית של כ-5% בסכומים הנמוכים מ-25 אלף שקל, היורדת עד ל-3% ככל שהסכום גבוה יותר.



קריסת הבנק למסחר עקב פעילותה של הפקידה החרוצה אתי אלון, שגנבה מהבנק סכום דמיוני של יותר מרבע מיליארד שקל, חשפה טפח גדול מדפוסי הפעילות של השוק האפור. אלון, כך לפי קו ההגנה שהציגה במשפטה, גנבה כדי להחזיר את ההלוואות שקיבל אחיה עופר מקסימוב ממלווים בשוק האפור, שמימנו את התמכרותו להימורים.



הלוואות למהמרים נחשבות לתחום פורח בשוק האפור, אבל במרבית המקרים לא מדובר במיליונים, כפי שהיה במקרה של מקסימוב, אלא בסכומים נמוכים יותר. כשמדובר בהימורים בלתי חוקיים בישראל או בהימורים חוקיים בחו"ל המלווים קשורים בדרך כלל לארגוני פשיעה. ארגונים אלה מפעילים את ההימורים או מארגנים נסיעות מהמרים - וגם מספקים את האשראי. במקרים אלה השמים הם הגבול בשיעורי הריבית - וכך גם כל הקשור בתנאי ההחזר.



פרשת מקסימוב-אלון חשפה גם את המנגנון המסועף של השוק האפור בישראל, שבראשו עמד עד אז בני רביזדה. במשרדיו, שנוהלו בקומה שמעל תחנת הדלק בפינת הרחובות הרצל וסלמה בתל אביב, ישב רביזדה עם מספר מצומצם של עובדים וניהל עסק שבתקופות השיא שלו יכול היה להתחרות בבנקים הגדולים בהיקף האשראי שנתן לעסקים במשק הישראלי. חוקרי המשטרה שפשטו על המשרדים מצאו במקום מאות צ'קים שהגיעו מעשרות מלווים בריבית ברחבי גוש דן.



לצד הצ'קים מצאו החוקרים גם עשרות חותמות מהסוג שבו משתמשים ילדים. "בגבייה יש כללים ברורים של חלוקת אחריות", מסביר נוקראי. "המלווה הזוטר חייב לעמוד בתנאים לא פחות מהלווה. כדי לנהל מעקב אחרי מסלול הצ'קים מקבל כל מלווה קטן סימן זיהוי, כמו חותמת דיו שבה מוחתם הצ'ק. אם צ'ק חזר יודע המלווה הגדול יותר למי לפנות כדי לגבות את הכסף".



באמצעות החותמות שאותרו אצל רביזדה הגיעו החוקרים לעשרות מלווים זוטרים יותר ברחבי המדינה, שבמשרדיהם הם מצאו צ'קים שהוחתמו בדיוק באותן חותמות. בכתב האישום שהוגש נגד רביזדה בפרשת הבנק למסחר נטען כי הוא קיבל מכספי הגניבה מהבנק לפחות 144 מיליון שקל, שאותם הלווה במסגרת פעילותו. בכתב אישום אחר שהוגש נגדו הוא הורשע בהעלמת הכנסות בהיקף של כ-10 מיליון שקל. מקור ההכנסות היה עסקי ההלוואות שניהל במטבע ישראלי ובמטבע זר.



תיק דגל נוסף שבו מתגאים במס הכנסה הוא כתב האישום נגד שלי (שלום) נרקיס (נרגיסיאן), שנחשב גם הוא לאחד הפעילים המרכזיים בשוק האפור. לפי החשד, נרקיס נהג להלוות בשוק האפור בהיקף של מאות מיליוני שקלים, והפעיל רשת של גובים שהשתמשו בסחיטה ואיומים.



לפי החשד, נרקיס השתלט באופן שיטתי על עסקים שונים שבעליהם היו חייבים לו כספים. כמו כן, הוא נהג להפקיד כספים שקיבל במזומן בידי אנשי קש. עיון ברשימת עדי התביעה מטעם המדינה מגלה כי בין הלווים היו בכיר בחברת דלק גדולה, מקורביו של מו"ל של עיתון יומי ועוד כמה אנשי עסקים ידועים.



אולי כדי למנוע מהעדים את המבוכה שבחשיפת נסיבות ההלוואות סגר נרקיס את העניין בעסקת טיעון, שבה נשלח למאסר של 33 חודשים ושילם קנס בסך 27 מיליון שקל. אחד הפרטים הפיקנטיים בכתב האישום הוא תשובתו של נרקיס לחוקרים, שמצאו בביתו בכפר שמריהו מזומנים ותכשיטים בשווי 20 מיליון שקל. נרקיס טען להגנתו כי מדובר בירושה שקיבל מקרוב משפחה. החוקרים לא ידעו אם לצחוק או לבכות.



"התיקים של רביזדה ונרקיס קיבלו הרבה פרסום עקב היקף הסכומים והאגדות שנקשרו בשמם של הנאשמים, אבל צריך לזכור שלצדם פועלים עוד מלווים רבים בהיקף שקשה להעריך", אומר נוקראי. "עם זאת, אפשר לומר שמדובר במחזורים של מאות מיליוני שקלים ואף יותר ממיליארד שקל".



ההחמצה הערבית




באמצע שנות ה-90, הנושא החם בכלכלה הישראלית היה שיתוף פעולה עם מדינות ערב. הסכמי אוסלו ב-1993 והסכם השלום עם ירדן ב-1994 הבטיחו הזדמנויות עסקיות - והכלכלנים הישראלים נהנו לגלגל תוכניות לפיתוח אזורי סחר ותעשייה במזרח התיכון הגלובלי החדש.



אחת התופעות המדהימות היא שבזמן שאנשי עסקים ישראלים התעסקו בפוטנציאל של שווקי ערב הסמוכים, הם שכחו שוק מקומי שלם המונח לנגד עיניהם, ללא כל חסמי גבולות ורגולציה, עם פוטנציאל עסקי זהה, אם לא גדול יותר.



בזמן ש-6.5 מיליון אזרחי הממלכה ההאשמית ייצרו ב-2006 תל"ג של 10 מיליארד דולר, התל"ג של האוכלוסייה הערבית-ישראלית היה 9 מיליארד דולר. זאת על אף שמדובר באוכלוסייה שגודלה פחות משישית מאוכלוסיית הממלכה הירדנית ומונה מיליון אזרחים בלבד.



בעבור חלק גדול מאנשי העסקים הישראלים, השוק הערבי הוא בבחינת הכלכלה שנשכחה. "החברות הישראליות פשוט לא מגיעות לשוק הערבי, וגם אלה שנכנסות - לא חודרות אליו כמו שצריך", אומר סלימאן פראג', מנכ"ל ניו ברנד ייעוץ אסטרטגי ויחסי ציבור. "אם זה בתחום המזון, אם בלבוש ואם בפיננסים, חברות כמו טרה, טבעול, טירת צבי, שף הים, כרמית, פידיס, לואקר האיטלקית, פוקס ולקוסט לא נכנסות לשוק הערבי כמו שצריך. גם בתחום הבנקאות - רק הגדולים נכנסו. איגוד, המזרחי והבינלאומי לא נכנסו כמו שצריך לשוק הערבי".







שיעור ההשתתפות הנמוך של השוק הערבי בכלכלה הישראלית מהווה הפסד למשק הישראלי. בעולם שבו מדינות מתאגדות לגושים ומנסות להוריד גבולות וחסמים כלכליים, הכלכלה הישראלית מפסידה הרבה אפשרויות צמיחה בגלל ששישית ממנה לא מגיעה למיצוי הפוטנציאל שלה. הנתק הזה נובע גם מההשקעה הנמוכה של תקציבים ממשלתיים בשוק הערבי. אזורי תעשייה ואזורי מסחר, פיתוח תשתיות, תמיכה במערכות החינוך - כולם השקעות ממשלתיות שהיו יכולות להביא לעלייה בשיעור ההשתתפות של הערבים בכלכלת ישראל ולא מתבצעות כיום.



הגיאות הגיעה רק ב-2005



מי שצפה בזקני השבט של כפר קרע יושבים ושותים קפה ארומה בסניף המקומי בעודם לבושים בכאפיות, יודע שבמגזר יש נכונות לקלוט מותגים יהודיים. הסיבה לכך שבעלי החברות הישראלים אינם מודעים לאפשרויות הגלומות בשוק הערבי היא פוליטית בעיקרה. הסכמי אוסלו הביאו להתעוררות כלכלית גם במגזר הערבי בסוף שנות ה-90, אך אירועי אוקטובר 2000 והעימות הביטחוני עם ערביי ישראל גרמו לכך שאנשי העסקים והצרכנים היהודים התרחקו מהשוק הערבי, גם לאחר שהמיתון בישראל הסתיים ב-2002. כך, השוק הערבי פיספס את הרכבת בסיבוב הגיאות הנוכחי של הכלכלה הישראלית. "התחלנו לנשום אוויר רק בסוף 2005-2006", אומר פראג'. "רק אז השוק הערבי התחיל להתעורר. הוא נמצא במגמת עלייה בתקופה האחרונה ואני מעריך שהגרף הזה ימשיך לעלות".



סיבה נוספת לניתוק היא המרחק: לחברות הישראליות קל יותר לעשות עסקים בשוק שבין גדרה לחדרה, שהאוכלוסייה הערבית אינה מתרכזת בו. סיבה חשובה אחרת היא החולשה הכלכלית של האוכלוסייה הערבית, המתאפיינת ברמות הכנסה נמוכות יחסית לשוק היהודי.



זה לא אותו המגנום



אזרח ישראלי שיישאל על חווית הצריכה במגזר הערבי, יענה אינטואיטיווית כי שם "הכל זול יותר". ישראלים רבים זוכרים חוויות של נסיעות שבת לכפרים ערביים כדי לרכוש מוצרים זולים. בישראל של 2007 הקביעה הזו לא תמיד נכונה.



עאדל מחאגנה, בעליה של מסעדת לב העמק ברמת ישי, נמצא על קו התפר הכלכלי של השוק היהודי והשוק הערבי. כמנהל עסק השוכן בישוב יהודי ומתגורר בעצמו בכפר ערבי, הוא מכיר היטב את שני העולמות. "מסעדה באום אל פחם תגבה ממך 25 שקל לארוחה", הוא מסביר. "אצלי ברמת ישי הארוחה עולה 39 שקל - זה משום שאני משלם לעובד שלי 6,000-7,000 שקל בחודש, ובאום אל פחם משלמים לעובד משכורת של 3,500 שקל. שם הארנונה לא קיימת, ואצלי כן. שם גם קונים הכל בשחור ולא משלמים מס הכנסה. מס הכנסה נכנס לכפרים אולי פעם ב-10 שנים בגלל הלשנה של מישהו. יהיה לך גם הרבה יותר זול לבנות בית אצלי בכפר".



"במגזר היהודי צריך להוציא חשבוניות ואצלנו לא", ממשיך מחאגנה. "התשלום על זמן העבודה עולה אצלנו פחות. ממך יגבו 50 שקל למטר בנוי, בזמן שממני יגבו 30 שקל למטר", הוא אומר. מחאגנה מודה כי הפרשי המחירים מתבטאים גם בהבדלי איכות: "האיכות היא לא אותה איכות, גם בבנייה. אם, למשל, קבלן יבנה קיר עקום, היהודי יגיד לו 'תוריד את זה'. הערבי לא יגיד לו דבר כזה. היהודי מביא מהנדס בנייה שיבדוק את הבניין בסוף היום, והערבי לא".



מחאגנה אף טוען כי יש מקרים שבהם מתקיימים שני קווי ייצור נפרדים לשוק היהודי והשוק הערבי. "ארטיק המגנום שמוכרת חברת שטראוס לשוק הערבי הוא לא אותו מגנום שנמכר בשוק היהודי. המגנום שאני קונה לחנות שלי עולה ששה שקלים, וחנות בכפר יפיע קונה את אותו ארטיק בשלושה שקלים. ארגז קוקה קולה שאני קונה מהחברה עולה לי 67 שקל. אם אני קונה אותו ביפיע, הוא עולה לי 63 שקל".



כשמדובר בירקות, בשר ועלויות בנייה - המחירים בשוק הערבי עדיין נמוכים. אבל ישנם תחומים שבהם המחירים בשוק הערבי אינם בהכרח זולים יותר. במוצרי מזון "קשים", ריהוט וביגוד - המחירים בשוק היהודי עשויים להיות נמוכים מבשוק הערבי. מחירי רשתות השיווק הישראליות הגדולות, בהכללה, נמוכים מבמרכולים הפרטיים בכפרים ובערים הערביות.



הישאם בסול, בעליו של מוסך מכפר רני, אומר כי הוא גובה 300 שקל בעבור טיפול עשרת אלפים לרכב - מחיר נמוך יחסית למוסכים מורשים בתל אביב, אבל כזה שניתן למצוא גם ביישובים יהודיים בפריפריה. בסול מתקומם נגד חלק מהמיתוסים סביב היישובים הערביים. "כיום כבר כולם עובדים עם אישורי בנייה. אין אצלנו דבר כזה לפתוח חלון בלי אישור. בכפר רני ל-100% מהבתים יש אישורי בנייה. מי שבונה בלי אישור - באים פקחים ולא מאשרים לו".



תספורת בכפר של בסול עולה 30 שקל, ועלות סתימה בשן אצל רופא השיניים הפרטי של מחאגנה היא 65 שקל. ואולם יותר מכל, המחירים משתנים בהתאם למיקום. בחנויות הערביות בערים חזקות, כמו נצרת וחיפה, אין סיבה לצפות למחירים נמוכים. בחנויות בכפרים במשולש הדרומי, למשל, המחירים נמוכים יותר. אותו ההבדל בין המחירים ברמת השרון לבין בני ברק קיים גם במגזר הערבי: ההפרשים האלה אף גדולים יותר בגלל היעדר רשתות גדולות ואחידות בשוק הערבי. בכל אופן, לאגדה לפיה השוק הערבי זול יותר, ולא משנה איפה - אין אחיזה במציאות.



אל תקרא לי עסק



מאחורי ההבדלים הכלכליים בין השוק היהודי והערבי עומדים גם הבדלים בין הדתות. כשמדובר בירקות ובבשר, למשל, השוק הערבי חוסך את עלויות ההכשר מהרבנים, הקיימות בשוק היהודי - מה שמאפשר למכור את המוצרים במחירים נמוכים יותר.



גם ימי השיא במסחר משתנים בגלל הבדלי הדתות. החופשים שונים - ביישובים הנוצריים ימי ראשון הם ימים של מסחר אינטנסיווי, וביישובים המוסלמיים חודש הרמאדאן מאופיין בצריכה גדולה של מזון והנעלה.



לדברי פראג', האוכלוסייה המוסלמית הוציאה 1.4 מיליארד שקל בחודש הרמדאן על מזון ו-300 מיליון שקל על אופנה והנעלה - פי שניים מהצריכה הממוצעת לאורך השנה. מאפיינים נוספים של השוק הערבי הם שאת מרבית הקניות עושות הנשים, שיעור ההוצאה על מזון גבוה יותר מבשוק היהודי, והאוכלוסייה צעירה יותר - 50% מהאזרחים הם ילדים.



הפערים הכלכליים בין השוק היהודי לערבי, נובעים גם ממעגל קסמים של מנטליות כלכלית המשפיעה על המצב הכלכלי הריאלי. כל מי שעובד עם עוסקים זעירים - אם אלה בעלי מוסך או קבלני שיפוצים - מכיר בוודאי את השאלה המופנית בטבעיות רבה בתום העבודה: "על איזה חלק מהעבודה אפשר לשלם בלי חשבונית?".



היקף העבודה ב"שחור" בשוק הערבי הוא נרחב. אלא שעבודה עם כסף "שחור" טומנת בחובה מגבלה. קבלן שיפוצים שעובד בשחור, מציג לפני הבנקים והמוסדות הפיננסיים שהוא עובד אתם מחזור עסקים נמוך בהרבה ממה שהוא ביצע בפועל. הוא מרוויח את תשלום המס, אבל בבואו לצמוח ולהתפתח דרך מינוף, הוא לא יוכל להציג לבנקים מחזור עסקים שתואם את פעילותו האמיתית, כך שהוא ימצא שהעבודה השחורה מגבילה אותו.



אם בשוק היהודי אין דבר שעצמאי אוהב לדבר עליו יותר מאשר 'העסק שלו', הרי שהעצמאים הערבים שעמם דיברנו - בין אם אלה קבלנים המאגדים קבוצת פועלים לעבודה חקלאית, סיטונאים זעירים של ירקות ופירות שקונים בזול ומוכרים לחנויות ביותר או סיטונאי בשר - כולם נבהלו מהגדרתם כ"בעל עסק" ומיהרו להסביר כי הם בסך הכל קונים קצת פה ומוכרים קצת שם.



הנטיה הזו נובעת מחשדנות של האוכלוסייה הערבית כלפי הממסד היהודי - חשדנות הנובעת מראש מאפליית הממסד ומחוסר הרצון לשלם לו מס. התוצאה היא חוסר נכונות לעבוד לפי חוקי הכלכלה המודרנית, שבה המטרה של בעל עסק היא תמיד לגדול, לצמוח, להתפתח ולהרחיב את העסק. בשוק הערבי הדחף הזה פחות מורגש. הכלכלה של השוק הערבי מתאפיינת בהרבה מסחר זעיר והסתמכות על רשת חברתית של היכרויות ו"קומבינות", בשאיפה "להשיג הכל בזול".



לבנוניזציה, במובן הטוב שלה



עם זאת, לדברי פראג', השוק הערבי עובר תהליך של מודרניזציה בשנים האחרונות, עם התפתחות תרבות של בילוי ואכילה מחוץ לבית, ונטייה לערוך קניות בקניונים. "הערבים אוכלים יותר בחוץ ומפתחים את תרבות הבילוי שלהם", טוען פראג'. "חיפה ונצרת הן מודלים לחיקוי ליישובים ערביים נוספים. חנויות כמו סליו, H&O או רנואר כבר מפרסמות ופונות לשוק הערבי. אם הישראלים עוברים תהליך של אמריקניזציה, השוק הערבי עובר תהליך של לבנוניזציה וישראליזציה", הוא אומר.



כשהוא מדבר על לבנוניזציה, פראג' מתייחס לפריחה הכלכלית והתרבותית בלבנון בשנים האחרונות. החשיפה התקשורתית למאות תחנות טלוויזיה ערביות דרך צלחות הלוויין משנה גם את ההתנהלות הכלכלית ואת תרבות הצריכה. המותגים הישראליים והאמריקאיים אכן נכנסים באופן הדרגתי לכפרים, אבל כדי שגם המגזר הערבי ייהנה מהיחסים, יש צורך בתנועה דו-כיוונית כך שגם מותגים ערביים יימכרו בשוק היהודי.



"רק דו-קיום עסקי וכלכלי יוכל להביא בסופו של דבר לשלום", אומר פראג'. "דו קיום עסקי קיים כבר - ואף אחד לא מדבר עליו. אם שכם היא הבירה הכלכלית החדשה של הרשות הפלשתינית, אום אל פחם תהיה הבירה הכלכלית של המגזר הערבי. ובסופו של דבר המשולש אום אל פחם-שכם-תל אביב יהיה המשולש החזק".



זה עולה להם בבריאות



כל מי שעבר פעם התקף של כאב שיניים בעיצומה של השבת, כשהרופא שלו אינו זמין, מכיר את המצוקה - ואת התחושה שיהיה מוכן לעשות ולשלם הרבה כדי להקל על הכאב. ואולם, בעבור ישראלים רבים כאבי שיניים חסרי מענה אינם עניין נדיר.



טיפולי שיניים אינם נכללים בסל הבריאות, והמטופל נדרש לשלם עליהם מכיסו הפרטי. כתוצאה מכך, חלק גדול באוכלוסייה, שאינו מצליח לממן את הטיפולים, סובל מהזנחה רבת שנים של הפה והשיניים.







מחקר, שפירסם באחרונה מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, חשף כי לא פחות מ-6 מתוך 10 ישראלים, השייכים לחמישון התחתון, מוותרים על טיפולי שיניים משום שאינם יכולים לעמוד במחירם. כשמתרגמים את הסטטיסטיקה למציאות מקבלים את התמונה הבאה: "יותר ממחצית הקשישים בישראל נותרו ללא שן טבעית אחת בפיהם", מדווחים עורכי המחקר, ד"ר טוביה חורב ופרופ' יונתן מן.



"זו דוגמה מובהקת לאפליה במתן שירות רפואי", מוסיפה עדינה מרקס, יו"ר האגודה לזכויות החולה.ביטוח רחוק ממושלם



אין ספק שעל-אף שחוק ביטוח בריאות ממלכתי - אחד החוקים החשובים והחברתיים ביותר שנחקקו בישראל, שחרט על דגלו ערכים של רפואה שוויונית וזמינה לכל - בפועל קיים פער גדול בין רמת הרפואה שלה זוכים ישראלים מהעשירונים העליונים לשירותי הרפואה שבהם נאלצים להסתפק בעשירונים הנמוכים.



שורה של מחקרים מצביעים על המציאות הקשה: לאנשים השייכים לשכבות החלשות כמעט אין סיכוי לקבל רפואה ברמה המשתווה לזו של שאר האוכלוסייה. למשל, לפי נתוני מכון ברוקדייל, רק ל-47% מקרב תושבי ישראל הערבים, 59% מקרב בעלי הכנסה נמוכה ו-67% מקרב הקשישים יש ביטוח משלים של קופות החולים, לעומת כ-80% מהאוכלוסייה הכללית.



בנוסף, מכיוון ששיעור ההשתתפות העצמית בתרופות בישראל הוא מהגבוהים בעולם - כל שקל שלישי מההוצאה הלאומית על בריאות מגיע מהכיס הפרטי שלנו - קשה להיות מופתעים מסקרים שחושפים כי ישראלים רבים מוותרים על תרופות, כולל תרופות מרשם, רק מכיוון שאינם יכולים לממן אותן.



לדוגמה, לפני כמה חודשים פירסמה עמותת רופאים לזכויות אדם (בהתבסס על נתוני מכון ברוקדייל) כי ב-2005 ויתרו מיליון מתושבי ישראל (15%) על קניית תרופות מרשם כי לא יכלו לעמוד בעלותן. בקרב השכבות החלשות שיעורי הוויתור גבוהים הרבה יותר: 30% מבעלי ההכנסות הנמוכות ו-20% מהחולים הכרוניים אמרו כי ויתרו על טיפול רפואי או על רכישת תרופות מרשם רק בשל עלותם.



בגופים המנקזים אליהם את התלונות מכירים את התופעה היטב. "אני רואה את האנשים האלה בבתי המרקחת, מגיעים, מסתכלים מה יש להם ביד ומחליטים איזו תרופה לא ייקחו החודש", אומר מידד גיסין, יו"ר צבי (צרכני בריאות ישראל) וחבר הוועדה לזכויות החולה במועצת הבריאות. "לאנשים רבים אין את התקציב החודשי המינימלי שיאפשר להם לממן גם את התרופות שלהם וגם את האוכל והחשמל".



לדברי עדינה מרקס, "בלא מעט משפחות המצב כל כך חמור עד שהורה נאלץ לוותר על תרופה כדי לרכוש תרופה לילדו, או שזוג קשישים - ששניהם חולים כרוניים - קונים רק מחצית מהתרופות.



"האנשים האלה נאלצים לפנות לקרנות גמ"ח או לגייס תרומות במשפחה. עצוב שאנשים שמשלמים ביטוח בריאות צריכים לפנות בסופו של דבר לגמ"ח".



אימת הפריפריה



אחת הדוגמאות המובהקות לפערים ברמת שירותי הבריאות היא בהבדלים העצומים בין המרכז המבוסס לפריפריה, שבה מתגוררת אוכלוסייה מוחלשת. בשבוע שעבר פירסם משרד הבריאות מחקר מקיף, שערך במשך ארבע שנים, שבו נמצא כי שיעור הרופאים לנפש בפריפריה נמוך באופן מובהק לעומת אזורים אחרים.



כך, למשל, במחוז הצפון ובמחוז הדרום יש 10.7 ו-12.3 רופאים לכל 10,000 מטופלים בהתאמה. זאת לעומת 16 רופאים ל-10,000 מטופלים במחוז המרכז ובמחוז חיפה, ו-15 בתל אביב ובירושלים.



הפער מחריף אף יותר כשמשווים את שיעור הרופאים המומחים. במחוז תל אביב יש פי שניים מומחים לנפש לעומת מחוז הצפון: 9 רופאים ל-10,000 מטופלים בתל אביב לעומת 4.2 במחוז הצפון. שיעור הרופאים המומחים במחוז הצפון ובמחוז הדרום (57% ו-58%) נמוך לעומת שיעורם במחוז תל אביב (82%).



"זו רק דוגמה אחת לפערים רבים בתשתיות שירותי הבריאות בין הפריפריה לאזור המרכז: החל ברופאים, דרך מיטות ועד לשירותי בריאות", אומר גבי בן-נון, סמנכ"ל כלכלה וביטוחי בריאות במשרד הבריאות. "לצערנו, התמריצים הכלכליים כיום אינם חזקים מספיק כדי לעודד עובדי בריאות לבוא לפריפריה".



התנאים הפיסיים והרפואיים שעמם נאלצים להתמודד תושבי הפריפריה כמעט בלתי נתפשים בעבור תושב המרכז: "אין לנו בבית החולים מכשירי MRI, או CT-PET (מכשיר יקר המאפשר לאבחן גידולים בשלבים מוקדמים - ר"ל), אלא רק MRI נייד ברמה נמוכה מאוד, שמגיע רק פעם בחודש", אומר ד"ר משה גלעד, סגן מנהל בית החולים בנהריה. "זאת על אף שאנחנו בית חולים גדול, שמשרת 450 אלף תושבים שאין להם אלטרנטיווה".



לדברי גלעד, "אדם שמאושפז במרכז או בחיפה ייהנה מהציוד הכי מתוחכם וחדשני, אבל אנחנו עדיין צריכים להתחנן למשרד האוצר שיאשר לנו לרכוש את המכשירים. בינתיים החולים שלנו נאלצים להסתפק בציוד נייד ומיושן, ולעתים גם נאלצים להמתין לכך חודשים. זו פגיעה ממשית בתושבי הגליל המערבי".



גלעד מוסיף כי המצב מחייב את בית החולים לספק פתרונות חלופיים, אך גרועים למדי: "מכיוון שאין MRI בבית החולים, אנחנו שורפים את האנשים עם הקרינה המיותרת של ה-CT", הוא אומר.



אחת הסיבות לכך שבתי החולים בפריפריה עניים יחסית למקביליהם במרכז היא מיעוט התרומות המועברות אליהם, יחסית לתרומות הענק שמצליחים בתי החולים במרכז לגייס. מדוע התורמים מעדיפים דווקא את בתי החולים המבוססים ממילא?



לדברי דניאל, הסיבה פשוטה מאוד: "כל יהודי טוב רוצה לרדת מהמטוס ולראות את המגדל שנבנה על שמו תוך 10 דקות נסיעה, ולא 4 שעות". עם זאת, אירועים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה עשויים להגדיל את הסיכוי לקבלת תרומה: המלחמה האחרונה, למשל, סייעה לבית החולים לגייס תרומה של 10 מיליון שקל.



המדינה משלמת את המחיר



למספרים והנתונים יש השלכות מרחיקות לכת: לפי מחקר שנערך במרכז לחקר מדיניות הבריאות קיימים הבדלים מובהקים בתוחלת החיים ותמותת התינוקות בין המרכז לפריפריה.



כך, למשל, בעוד שתוחלת החיים במחוז ירושלים והמרכז היא 80.1 ו-79.7 שנות חיים בהתאמה, תוחלת החיים במחוזות הדרום והצפון נמוכה בכמעט 3 שנים ועומדת על 77.3 ו-77 שנות חיים בהתאמה. בתמותת תינוקות ההבדלים מצמררים: שיעור התמותה בנפת באר שבע (9.4 תינוקות לאלף לידות) גבוה פי 3 מבנפת רחובות (3 תינוקות לאלף לידות).



"לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שאדם שלא נוטל את התרופות שרשם לו הרופא, ולא הולך לרופא מקצועי כי אין לו כסף בעבור הביקור, מצבו צפוי להידרדר", אומר גיסין. "בטווח הארוך זה רק עולה למערכת הבריאות ולמדינה יותר כסף".



בארגונים הפועלים בענף סבורים שהאפליה מתחילה בחוסר המודעות של השכבות החלשות לזכויותיהם כחולים: "זה שורש הבעיה", אומר חיים רייזלר, יו"ר עמותת קר"ן (קטועי רגליים נלחמים) ולוחם בעבור זכויות החולים. "רוב האנשים הם הדיוטות, על אחת כמה וכמה מי שנמצא ברמה סוציו-אקונומית נמוכה, לא מחובר לאינטרנט או לאנשי רפואה, ולא מודע לזכויותיו. התוצאה היא שאנשים כאלה יקבלו את המינימום שבמינימום. אם לא דורשים לא מקבלים, גם דברים שמגיעים לך על פי החוק".



מרקס מחזקת את הדברים: "גם כאלה שיש להם ביטוח משלים לא תמיד יודעים מה הזכויות שלהם. הם אפילו לא יודעים מה לשאול, ואף אחד לא טורח ליידע אותם מיוזמתו".



האם יש פתרון לחוסר השוויון בנגישות לשירותי בריאות? "אם המדינה - ובראשה משרד הבריאות - רוצה לצמצם את הפערים, חייבת להיות התייחסות גם לגורמים ופערים מחוץ למערכת הבריאות, כמו הכנסה, תעסוקה והשכלה", משיבה שלומית אבני, מנהלת פרויקט בעמותת רופאים לזכויות אדם. "התמודדות עם אי השוויון דורשת השקעה יזומה בפריפריה. צעד ראשון יכול להיות החלטה לתגמל את קופות החולים לא רק בהתאם למספר המבוטחים וגילם, אלא גם לפי מצבם הסוציו-אקונומי".



נכנס יין יצא ברוך



על דבר אחד מסכימים כל המעורבים: היקב שבנה ישראל זנג בחצר ביתו שבצוריאל יכול היה לתת למושב הוותיק ולתיירות הכפרית המתפתחת באזור את הדחיפה שהם זקוקים לה. אבל לגבי שאר העובדות הדעות חלוקות. זנג מתעקש כי פעל בהתאם להבטחות ולנהלים, וכי הוא קורבן לשרירות לבה של המערכת הביורוקרטית. מנגד טוענות הרשויות כי מדובר בעבריין שהקים מבנה ללא היתר ואחר כך ניסה לשכנע את בית המשפט להכשיר את השרץ.



זנג הוא רק אחד מבין יזמים קטנים רבים שנקלעים לצרות בגלל קריאה שגויה של התנהלות המוסדות. הוא זיהה הזדמנות והחליט להסתער עליה בכל הכוח. במאמץ רב השיג את המימון הנדרש ואפילו אסף כמה הבטחות מפוליטיקאים. הוא האמין כי זה מספיק, אך מערכות החוק סירבו לעמוד מאחורי הבטחות שניתנו בעל פה. כמוהו יש באזור השרון, למשל, עשרות עסקים קטנים - חלקם ביישובים שהתמחו עד לאחרונה בחקלאות - שהוקמו על בסיס הבטחות, אך ללא אישורים. עתידם תלוי כיום בהחלטות בית המשפט, והכרעה בעניינו של זנג יכולה להשפיע גם עליהם.







צוריאל הוא מושב במועצה האזורית מעלה יוסף שהוקם ב-1950 על אדמות שהופקעו מכפר ערבי. במושב יש מעט אטרקציות תיירותיות, כמו מערות עתיקות ושלושה צימרים, אך תושביו מתקשים למצוא פרנסה. מרבית היישובים סביבו, שקמו כמושבי עולים בשנות ה-50, התבססו עד השנים האחרונות על לולים ועל מטעי פרי, אך התקשו לשרוד מחקלאות בלבד. גם שתי העיירות הסמוכות, שלומי ומעלות, הן מוקדי אבטלה.



זנג, 46, בן מושב ניר צבי, חזר לישראל ב-1999 אחרי 22 שנים במקסיקו, שם חיה משפחתו העוסקת בייצור תכשיטים. לפני כמה שנים רכש נחלה בצוריאל, והקים באזור התעשייה שבתפן מפעל לייצור תכשיטים. אשתו מוניקה היא אגרונומית שחלמה לגדל ענבי יין, ובני הזוג רכשו גם כרם קטן ליד המושב.



היינן ססלוב מתאהב



את היינן ברי ססלוב פגש זנג באמצע 2006. ססלוב, שבבעלותו כרמים בשטח של 200 דונם בגליל העליון, חיפש אתר להקמת יקב באזור. עד אז החזיק יקב בקיבוץ אייל שבמרכז, אך הובלת הענבים בקירור ייקרה וסיבכה את תהליך הייצור. זנג רצה להקים מיזם תיירותי בסמוך למפעל בתפן וחיפש שותף. מכר משותף הפגיש בין השניים - ולדברי זנג הכימיה היתה מיידית.



במאי 2006 הגיע ססלוב לתפן. לדברי זנג, מכיוון שהקמת יקב בשטח המפעל דרשה שינויים יסודיים במבנה, ביקש ססלוב למצוא מיקום אחר. "הצעתי שאבנה על הנחלה שלי בצוריאל מחסן חקלאי שישמש כבית תסיסה", אומר זנג, "ובתמורה רציתי שיפעיל מרכז מבקרים ומסעדה קטנה במבנה התעשייה בתפן. הוא הסכים".



כעת החל מרוץ מטורף נגד השעון, כי ססלוב רצה להתסיס ביקב החדש את הבציר של קיץ 2006. היו לו תוכניות שהכין בעבורו יהודה אבו, מי שתיכנן את יקבי רמת הגולן בקצרין, וכל שנותר היה לקבל אישורים ולגייס חצי מיליון שקל לבנייה.



"נפגשנו עם ראש הוועד המקומי של מושב צוריאל, יעקב בוחבוט", מספר זנג. "הצגתי בפניו את ססלוב, סיפרתי לו על התוכנית והוא שמח מאוד והביע נכונות לעזור. באותה שיחה העליתי גם את בעיית לוח הזמנים הצפוף. בו במקום בוחבוט טילפן לאלי שמחון, יו"ר הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה, וביקש ממנו לטפל בנו בדחיפות. לתומי חשבתי אז שזה מספיק". לזנג היו סיבות טובות להיות אופטימי. מילה של בוחבוט, המשמש גם סגן ראש המועצה האזורית מעלה יוסף, נחשבת באזור כמו חוזה חתום.



ועדה תחת אש



עד לשלב הזה, אין מחלוקת על העובדות. ואולם מכאן פעורה תהום בין הצדדים. לדברי זנג, כבר בפגישה עם בוחבוט נקבעה לו פגישה גם עם שמחון. "בפגישה עם שמחון הוא הסתכל על התוכנית ואמר שהוא לא רואה בעיה עקרונית שאגיש אותה בתור יקב ביתי", אומר זנג. "הוא הציע שאגיש תוכניות ונתחיל להתקדם. לצערי לא נכתב סיכום דיון".



זנג טוען כי חבר בוועדה לתכנון ובנייה המליץ לו לפנות למהנדס יצחק דנגור כדי שירכז את העבודה מול מוסדות התכנון. לדברי זנג, דנגור היה אמור להשיג את חתימת ועד המושב כתנאי ראשון להגשת התוכנית. אך מכיוון שהוועד מתכנס רק פעם בחודש הוחלט להתחיל את הבנייה עוד לפני קבלת האישורים. "היתה לנו הסכמה בעל פה", אומר זנג. "צריך להבין שבאזור הזה נסגרים הרבה דברים בלי סיכום כתוב. כיום אני מבין שזה שורש כל רע".



בינתיים הגיע יולי ונותר רק כחודש עד למועד להפעלת היקב. ואולם ב-12 ביולי החלה מלחמת לבנון השנייה. "מעבר ללחץ של אב למשפחה בת חמש נפשות שגרה בישוב שבו שני בתים נפגעו מפגיעות ישירות, נכנסתי ללחץ אדיר בגלל הבנייה", נזכר זנג. "קבלנים שהבאתי ברחו ופועלים לא הגיעו לעבודה. פיניתי את המשפחה למרכז, וחזרתי להשלים את הבנייה".



באותו זמן שותקה כל הפעילות האזרחית במועצה האזורית, הוועדה המקומית הפסיקה את עבודתה וגם הוועד המקומי בצוריאל לא התכנס. זנג מצא עצמו עם מבנה מוכן, אבל בלי אישור תקף. למרות הבעיה החוקית, האמינו זנג וססלוב שהרשויות יגלו התחשבות, על רקע המצב. ססלוב שכר שני עובדים קבועים ו-15 עובדים עונתיים - והענבים החלו לזרום.



כל אותו זמן שותק מפעל תכשיטים של זנג. בימי שיגרה הוא נוסע לעתים תכופות לחו"ל כדי לשווק את המוצרים, אך המלחמה השאירה אותו בבית ופגעה במכירות. בראשית ספטמבר נסע זנג לארה"ב לכמה שבועות, כדי לתקן את הנזקים. "אשתי ריכזה בינתיים את העבודה עם המהנדס מול הוועדה", הוא מספר. "למרות העיכובים, בסוף אוקטובר התוכניות הוגשו לפי כל הדרישות".



כתב אישום בתיבת הדואר



שבוע אחרי הגשת האישורים, הגיע ליקב מפקח מהוועדה המרחבית לתכנון ובנייה. בדו"ח שכתב ציין כי גילה במקום "מבנה מבלוקים למטרת יקב בשטח כולל של כ-250 מ"ר ובגובה של כשישה מטרים על קרקע חקלאית". לאחר כמה ימים חזר המפקח, כדי להגיש לזנג צו מינהלי להפסקת העבודות במקום.



זנג טוען כי בירר עם הפקח את משמעות הצו, וזה אמר לו שלא יתרגש. לדבריו, "הוא אמר לי שהצו בעצם מגן עלי ושיש מספיק זמן לקבל אישורים". ואולם זנג לא ידע שמרגע הגשת הצו הוא נהפך באופן רשמי לעבריין בנייה.



מיכלי התסיסה התמלאו. באפריל, כמה ימים לפני פסח, החליטו זנג וססלוב לערוך מעין טקס חנוכת בית והזמינו את חברי המושב להשיק עמם כוסית מהבציר הראשון. לא היו רבים שנענו להזמנה, אך יו"ר הוועד בוחבוט הגיע, לחץ ידיים ובירך.



לאחר כמה שבועות קיבל זנג, כאשר שב מאחד ממסעות העסקים שלו, זימון לדיון בבית משפט השלום בקרית מוצקין שהיה אמור להיערך שלושה שבועות קודם לכן. כשפנה למזכירות בית המשפט וביקש לדעת מדוע לא וידאו שקיבל את הזימון, נאמר לו כי לבקשת התובע נדחה הדיון מסיבה טכנית - וזנג נרגע.



"צילצלתי לדנגור, שאמר לי כי בוועדה המרחבית יש דו"ח שלפיו חרגתי בגובה המבנה מעל המותר", הוא מספר. "הוא אמר לי שמדובר בעניין טכני שיוסדר בקרוב, ובסופו יגיע האישור המיוחל".



את הזימון לדיון המחודש קיבל זנג במועד מפתיע, בערב יום הזיכרון. דנגור טילפן והודיע כי למחרת ייערך הדיון שנדחה. "זה נראה לי מוזר שמודיעים לי מהיום למחר על דיון, ועוד ביום הזיכרון", טוען זנג. "אמרתי שאין לי עורך דין, אבל דנגור הרגיע אותי. הוא אמר ששוחח עם התובע, וזה ביקש שאתייצב לצורך דחיית הדיון כדי שהפעם אוכל להתכונן כמו שצריך. שוב השתכנעתי".



הוא לא פנה לעורך דין, והגיע בלתי מיוצג לדיון שנערך בפני שופט השלום מרדכי ארגמן. "חמש דקות לפני הדיון הגיע אלי התובע, עו"ד צחי בן עיון, וביקש ממני לחתום על איזה מסמך", הוא מספר. "הייתי משוכנע שזו בקשה לדחיית מועד הדיון, אבל למעשה זו היתה חתימה על כך שכתב האישום נמסר לידי כחוק".



לפי פרוטוקול הדיון, השופט ארגמן לא גילה סבלנות רבה לסיפורו של זנג. בפרוטוקול מופיעה שורה אחת בלבד, שבה מצוטט זנג אומר: "אני מודה בעובדות כתב האישום". בשורה הבאה קובע השופט כי הוא מרשיע את זנג בעבירות הבנייה שיוחסו לו.



בשלב הבא עברו הצדדים לטיעונים לעונש. התובע הגיש תמונות של המבנה וביקש קנס הולם "מכיוון שמדובר במבנה די גדול" - כפל אגרות התחייבות, צו הריסה וצו איסור שימוש לבנייה. זנג, שהבין מה מצפה לו, ניסה לפחות להמתיק את העונש הצפוי. הוא הסביר לשופט שבנה את המבנה בדיוק בשטח שבו עמד לול, ולאחר התייעצות עם מהנדסי הוועדה המרחבית שהגישה נגדו את כתב האישום. הוא סיפר בהתרגשות שהגיש את הבקשה לפני המלחמה, אבל המוסדות שהיו אמורים לאשר את התוכנית לא עבדו, וכי המועצה המקומית נתנה אישור הפעלה זמני.



הסתירה המהותית בין טיעוני התובע לגרסתו של זנג הבלתי מיוצג לא נראתה לשופט עניין שיש להתעכב עליו. לפי הפרוטוקול הוא כלל לא דן בטיעונים, אלא קיבל את בקשת התובע במלואה והטיל על זנג קנס של 50 אלף שקל או מאסר של שנה וחצי. הוא גם הוציא צו הריסה, שאותו הסכים לעכב עד מאי 2008, כדי שלזנג תהיה הזדמנות למצות את הליכי הרישוי לקבלת היתר.



שימוש חורג



כשיצא זנג מהדיון, התקשר לעורך דינו, רמי לנדא מתל אביב. "הוא זעם עלי ואמר שבכלל לא הייתי צריך להופיע לדיון, ומה פתאום הודיתי באישומים", מספר זנג. "כמה ימים מאוחר יותר, כשנפגשנו והראיתי לו את הניירת, הוא גילה שהודיתי בהיקף ייצור של 100 אלף ליטר יין בשנה במבנה שלא יכול להכיל יותר מ-70 אלף ליטר".



הודאתו של זנג בפרט זה אולי לא נראית משמעותית, אך מבחינת הוועדה המרחבית היא עשתה את כל ההבדל. יקב המייצר יותר מ-100 אלף ליטר בשנה מוגדר בחוק כיקב תעשייתי. ואולם לפי המועצה לגפן היין בישראל, המסווגת את היקבים בהתאם לכושר הייצור שלהם, יקב תעשייתי הוא כזה שמייצר לפחות 400 אלף ליטר. ביקב ססלוב מיוצרים כ-72 אלף ליטר, ולפי מסמך שהוציאה המועצה לגפן היין הוא מוגדר כיקב בוטיק. משמעות הדבר היא כי ניתן להפעילו במשק חקלאי בלא שינוי ייעוד הקרקע לתעשייתי, ולהסתפק רק בבקשה לשימוש חורג.



זנג החליט לנסות לשכנע את הוועדה המרחבית באמצעות אנשי המועצה האזורית שלהם היה אינטרס בהפעלת היקב שיביא לאזור פרנסה וגם הכנסה נאה מארנונה. הוא חזר לבוחבוט, וזה שוב הפגין רצון טוב והזמין את זנג להשתתף בביקור שערך במקום שר התיירות יצחק אהרונוביץ'. השר הגיע למקום, שמע את הדברים והתרשם.



"ראש המועצה אבי קרמפה הבטיח בסיור לשר שיטפל בבעיה והציע מיד פגישה משולשת עם יו"ר הוועדה המרחבית שמחון". כמה ימים לאחר מכן נערכה אותה פגישה, אבל שמחון לא הגיע והסתפק בהשתתפות באמצעות שיחת ועידה בטלפון. "זו היתה שיחה קצרה ומוזרה", אומר זנג, "שמחון אמר שעל פי קביעת בית המשפט מדובר ביקב תעשייתי, וכי לא יאשר