אחת מתוצאות הלוואי של הפיתוח המואץ שמאפיין את ישראל מאז הקמתה היא הנזק הכבד שגרמו לסביבה אתרי כרייה וחציבה. בשנים האחרונות נעשה מאמץ להסדרת הענף, אך לפי מחקר שהושלם באחרונה הדרך עוד ארוכה. נראה כי מחצבות רבות עדיין מהוות מפגע סביבתי, ואתרי חציבה עזובים עדיין לא שוקמו ומוסיפים להיות פצעים בנוף.
המחקר בדק את ההיבטים הסביבתיים בניהול ענף הכרייה והחציבה של חומרי גלם לבנייה וסלילה. ערכה אותו תמר מילגרום לצורך עבודת הדוקטורט שלה בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה. המחקר, שבוצע בהנחיית הפרופסורים נורית קליאוט ואורי מרינוב, כלל ניתוח של אופן פעילות הענף, בדיקה ממוקדת של 43 מחצבות פוגעות בסביבה בכמה אופנים: הן קוטעות את רצף השטחים הפתוחים והורסות בתי גידול של צומח וחי; הן פוגעות בנוף; וכאשר הן סמוכות לאזורי מגורים גם יוצרות מפגעי רעש (עקב פעילות מכונות ופיצוצים) וזיהום אוויר (מפיזור אבק).
בישראל פועלות כמאה מחצבות. חלקן מפיקות חומר גלם לבנייה ולסלילה וחלקן מפיקות חול לתעשיית הזכוכית, חרסית לקרמיקה וגיר לצבעים. בנוסף, ברחבי המדינה פזורות יותר מ-1,000 מחצבות עזובות.
בשנים האחרונות החל משרד התשתיות הלאומיות בהסדרה של תחום המחצבות. לצורך כך הוכנה תוכנית מתאר ארצית לכרייה וחציבה (תמ"א 14) והוקמה לפני כעשור יחידה לפיקוח על מכרות, שבראשה עומד ד"ר יעקב מימרן. לפי מילגרום, הפעילות האינטנסיווית של היחידה הביאה להפחתה משמעותית במספר אתרי חציבה בלתי חוקיים - חלקם נסגרו וחלקם הסדירו את מעמדם ופועלים כיום עם אישורי חציבה.
בהסדרת התחום מעורבת גם הקרן לשיקום מחצבות, שהוקמה בשנות ה-70. הקרן מרכזת מידע על אתרים שבהם הסתיימה חציבה ומקדמת פעולות שיקום באמצעות כסף שמפרישים לה על פי חוק בעלי המחצבות.
ואולם מילגרום מציינת כי למרות השיפורים שורר עדיין חוסר תיאום בין ארבעת משרדי הממשלה שאחראים על היבטים שונים של הענף - הפנים, התשתיות הלאומיות, הגנת הסביבה, והתעשייה, המסחר והתעסוקה. לטענתה, כל משרד מפקח אחר החוקים שעליו הוא ממונה ואוסף נתונים בהתאם, אך אינו מיידע את שאר המשרדים.
הדבר מקשה על ביצוע פעולות אכיפה ופיקוח, ויוצר הפרדה בין הליכי תכנון (שעליהם אחראי משרד הפנים), הקצאת הקרקע (שעליה אחראי מינהל מקרקעי ישראל) והפיקוח בפועל (מטעם משרד התשתיות).
"הדעה הרווחת בקרב בעלי העניין הקשורים לענף היא שהוא מאופיין בהיעדר ניהול כולל ברמת המקרו", כותבת מילגרום. "ברמת המיקרו מתקיים שיתוף פעולה ונערך משא ומתן בין מוסדות השלטון לבעלי המחצבות במקום אכיפה מנהלית ומשפטית. התנהלות זו מנוגדת לעקרונות פיתוח בר-קיימא ולמינהל תקין".
ענף הכרייה והחציבה צריך לפעול לפי תכנון ארוך טווח, הכולל הכנת עתודות חומרי גלם. עקב הערכות שבעוד עשור יורגש מחסור בחומרי גלם החלה באחרונה המועצה הארצית לתכנון ובנייה בעדכון תמ"א 14, שכוללת כעת אתרי חציבה חדשים.
ואולם מילגרום טוענת שאין בכך די, ויש לגבש מדיניות עם אופק תכנוני של 40 שנה, כמקובל בענף. המדיניות צריכה להתבסס על עקרונות פיתוח בר קיימא, המביאים בחשבון את המשמעויות הסביבתיות של הפעלת מחצבות.
שליש מהמחצבות - ליד איזורי מגורים
בינתיים צריכה המדינה להתמודד עם ההשלכות הסביבתיות של המחצבות הקיימות. קרוב למחצית מהמחצבות פועלות ללא רישיונות, האמורים להסדיר את פעילותן השוטפת ואת הפעלתם של מתקנים כמו מפעלי אספלט ובטון.
יש מחצבות הפועלות גם מבלי שהוכן בעבורן תסקיר השפעה על הסביבה, כי בזמן הקמתן לא היתה חובה להכין תסקיר שכזה. אחת התוצאות של מצב זה היא שקרוב לשליש מהמחצבות פועלות בסמיכות לאזורי מגורים, ובתים נחשפים למטרדי רעש וזיהום אוויר.
דוגמה בולטת למצב הקיים היא התפשטות העיר החרדית אלעד עד לקרבת מחצבת נחשונים, שהיא אחת הגדולות בישראל. כתוצאה מכך נחשפים תושבים רבים לבעיות רעש ואבק.
רשויות מקומיות והמשרד להגנת הסביבה יכולים להוציא צו מינהלי להפסקת פעילות מחצבה, אך אינם עושים זאת. ההסבר של מילגרום הוא שחלק ניכר מהמחצבות נמצא בפריפריה, והרשויות המקומיות שם אינן מעוניינות לסגור עסקים המספקים מקומות עבודה. עם זאת, משיחות שקיימה עם מקורות במשרד להגנת הסביבה עלה כי בעלי מחצבות שואפים לשקט תעשייתי ואינם מעוניינים בהגשת תביעות פליליות נגדם. לכן הם ממלאים אחרי דרישות סביבתיות שמועלות בפניהם.
במחקר שערכה גילתה מילגרום כי כל המחצבות הפעילות במחוז חיפה, בצפון, במרכז ובירושלים ממוקמות באזורים בעלי רגישות הידרולוגית (מי תהום הפגיעים לזיהום), בתוך שמורות טבע, בגנים לאומיים, ביערות או בסמיכות לאזורי מגורים. לאור זאת היא מגדירה אותן כמחצבות שאינן בנות קיימא. לדבריה, מבעיות דומות סובלות גם רוב המחצבות באזור הדרום והמחצבות שמתוכננות לקום בעתיד ברחבי המדינה.
לפי הנתונים של מילגרום יהיה קשה מאוד לשנות את המציאות הקשה הזאת. שטחה המצומצם של ישראל והנתונים הגיאולוגיים מונעים כמעט לחלוטין מציאת אתרי כרייה וחציבה שלא יפגעו ברצף שטחים פתוחים או יהיו בסמיכות לאזורי מגורים. לדברי בכיר במשרד התשתיות, הגברת המודעות של גופים ירוקים ומוסדות התכנון והחמרת התקנים הסביבתיים גרמו לכך שקבלת אישור להקמת מחצבה חדשה היא "קשה כקריעת ים סוף".
מימרן אומר כי המגמה כיום היא הרחבת מחצבות קיימות במקום פתיחת חדשות. לדבריו, את ההרחבה יש לבסס על עמידה בתקנים סביבתיים של מניעת רעש, מפגעי אבק וזיהום אוויר.
באחרונה נבחנה אפשרות של כרייה תת-קרקעית, אך מימרן טוען שעלותה גדולה פי 5-10 מכרייה רגילה. כמה ארגונים סביבתיים הציעו להתמקד בפיתוח טכנולוגיות בנייה חדשות שאינן מתבססות רק על חומרי חציבה כמו חצץ וחרסית, או על מיחזור חומרים שכבר נעשה בהם שימוש.
הפתרון: מינהלת משותפת, גביית פיצויים
בעניין שיקום המחצבות קובעת מילגרום שהמס שמשלמים בעלי מחצבות לטובת השיקום אינו תואם עקרונות של מס סביבתי, שנועד להשפיע על הכדאיות הכלכלית של פגיעה במשאבי טבע. המס אינו משקף את מכלול העלויות של שיקום מחצבה, אלא מתבסס על מחיר מכירת חומר הגלם המופק במחצבה.
עקב קשיים ביורוקרטיים שונים ועיכובים במוסדות התכנון, מתקשים יזמים ואנשי הקרן לשיקום מחצבות להגדיל את מספר האתרים המגיעים לשלב של שיקום. הקשיים בולטים בעיקר במחצבות בעלות ההשפעה הרבה ביותר על הנוף, שנמצאות ביערות או בשמורות טבע.
במאמר שפירסמה באחרונה בכתב העת ליעור של הקרן הקיימת כתבה מילגרום שבשטחי יער, שמורות טבע וגנים לאומיים יש 80 מחצבות עזובות. לפי תמ"א 14, הקמת מחצבה בשטח יער מותנית בשיקומה והחזרת השטח לייעודו המקורי כיער. קיומן של המחצבות הלא משוקמות מעיד על אי-אכיפת תוכנית המתאר. אחת הסיבות לכך היא היעדר תקציבים בקרן הקיימת לצורך ביצוע פעולות שיקום.
לדעתה של מילגרום, כדי לגבש מדיניות אחידה בענף הכרייה והחציבה יש להקים מינהלת משותפת לכל המשרדים שקשורים לענף.
מינהלת זו תהיה אחראית על תכנון אתרי חציבה, מעקב אחר אתרים קיימים, תיאום פעולות פיקוח ואכיפה, ויישום תוכנית המתאר הארצית.
מילגרום גם סבורה שיש לגבות פיצוי מבעלי מחצבות על הנזקים הסביבתיים שהן גורמות, ובכך ליצור תמריץ לטיפול בבעיות סביבתיות. לטענתה, בקביעת אתרים חדשים לחציבה חשוב למצות שטחים שכבר יועדו לפיתוח לפני שפוגעים בשטחים פתוחים.
עם זאת, גם היא לא יכולה להציע פתרון של ממש לבעיה הבסיסית של התחום: בלי חלופות כמו כרייה תת-קרקעית בהיקף נרחב או יבוא חומרי גלם בעלות כלכלית סבירה תוסיף הבנייה וסלילת הכבישים בישראל להתבסס על חציבת הרים ואפיקי נחלים.
כמאה מחצבות פעילות ויותר מאלף מחצבות עזובות פוצעות את הנוף - אך בעליהן והמדינה מתקשים לשקם את הצלקות
צפריר רינת
5.10.2007 / 11:28