דלק החירום של ישראל מוחזק בידיים פרטיות

אין זה סוד שמלחמת לבנון השנייה חשפה עד כמה רעוע היה מערך המל"ח (משק לשעת חירום) ערב המלחמה, ועד כמה היתה אספקת הדלק פגיעה באותם ימים. המלאי המצומצם, המחסור במתקני אחסון והתוספים שאזלו (ואילצו אוניות לעגון במפרץ חיפה במשך ההפוגות הליליות בהפגזות) העלו את הצורך במציאת הסדר טוב יותר למשק לקראת העימות הבא. ההסדר הנוכחי מטיל את האחריות על רכישת מלאי הדלק ואחזקתו בידי חברות הדלק הפרטיות, תוך כיסוי הוצאותיהן באמצעות מנגנון פיצוי ממשלתי. ואולם, הסדר זה מעורר עתה מחלוקת.

לפני כשבועיים נפגשו נציגי משרד התשתיות הלאומיות (שבראשות השר בנימין בן-אליעזר) עם נציגי ארבע חברות הדלק הגדולות (פז, דלק, סונול ודור-אלון), על מנת לדון בשאלת שינוי הסדר הקיים. בסיום הפגישה הוחלט עקרונית על הקמת ועדה בין-משרדית - שבה יהיו חברים בין היתר נציגי משרדי התשתיות, הביטחון והאוצר - אשר תידרש בשבועות הקרובים לסוגיה.

ב-88' החלה הממשלה להפחית את מידת מעורבותה במשק הדלק - אך הקשר בין הצדדים טרם נותק כליל. במסגרת חוק ההסדרים במשק (2001) חויבו ארבע חברות הדלק הגדולות להחזיק עבור המדינה מלאי חירום ביטחוני של תזקיקי נפט. הן אלה שרוכשות את המלאי ומשלמות בעבור אחזקתו, אך הן גם אמורות לקבל בעבור הוצאותיהן החזר מלא מן המדינה (בין השאר מימון, אחסון, ביטוח, רענון), שמסתכם במיליוני שקלים מדי שנה.

ביולי השנה הניחה חברת דלק הישראלית על שולחן בית המשפט המחוזי בירושלים כתב תביעה בהיקף של 17.3 מיליון שקל נגד מינהל הדלק במשרד התשתיות ומשרד האוצר. החברה טענה כי משרדים אלה אינם ממלאים את חובתם החוקית למתן שיפוי וכיסוי מלא להוצאות החברה בגין המלאי הביטחוני - ואף מסרבים להכיר בחלק מן העלויות של טיפול זה (הוצאות מימון, ביטוח או הוצאות טיפול עקיפות במלאי).

הוויכוח על פערי ההכרה בעלויות הריאליות אמנם מהותי, אך הוא פתח צוהר לתהייה עקרונית יותר: מהו ההגיון בהחלטה שתולה את צרכיה האסטרטגיים של המדינה בחברות דלק קמעונאיות פרטיות, הנרתמות לנושא בעל כורחן, ועושות זאת בדפוס התקשרות שהוא לכאורה שרירותי ולא שוויוני, ואף נעדר חשיבה עסקית מוגדרת?

מדוע, למשל, רק ארבע מתוך כ-30 חברות דלק הפועלות בישראל מחויבות באחזקת מלאי ביטחוני? מדוע, למשל, נפקד מקומו של בית הזיקוק בחיפה (אשר נכנס באחרונה לתחום השיווק)? כיצד נקבע הנטל (המשתנה) שבו נושאת כל אחת מהחברות, ללא כל קשר לנתח שבו היא מחזיקה בשוק ולסוג התזקיקים שאותם היא מוכרת? ובכלל, מדוע על המדינה לרתק חברות עסקיות למשימת אחזקת מלאי החירום כשאין להן כל אינטרס לשמרו, וכשעלויות המימון בהן היתה נושאת - אילו היתה רוכשת את הדלק בעצמה - היו נמוכות יותר? שאלות מתבקשות אלה קיבלו באחרונה משנה תוקף עם כוונת הממשלה להגדיל עוד יותר את מלאי החירום המוחזק - בד בבד עם השינויים האחרונים במשק הדלק: הפרטת בתי הזיקוק ומתקני האחסון של פי-גלילות והגדלתו הצפויה של מתח הדלק המיובא בשוק, העתידה לצרוך מתקני אחסון נוספים.

הוועדה הבין-משרדית תדון בכמה פתרונות אפשריים, בהם הלאמת הטיפול במלאי החירום והעברתו לידי חברה ממשלתית שפועלת/תפעל במשק הדלק (חברת תש"ן, למשל) או הוצאת הטיפול במלאי החירום למכרז מוסדר. כך או כך, ריכוז הטיפול בידי גוף אחד יאפשר עיסוק יעיל יותר, תוך פישוט תהליכי רענון המלאי או הקטנתו והקטנת עלויות המימון והטיפול. החיסכון לקופת המדינה, מעריכים במשק האנרגיה בזהירות, עשוי להגיע עד כדי 7 מיליון שקל בשנה.