עוברים לזמן אפריקה

תחילת ספטמבר, וברחובות אדיס אבבה מורגשת המולה. זה יותר מחצי שנה שבירת
אתיופיה מתמרקת לקראת 12 בספטמבר. הרחובות עמוסים ומקושטים בנורות צבעוניות,
דוכני המכירות מלאים, ברכות חג בכל מקום ומאות אלפי אתיופים שגרים בחו"ל עושים את
דרכם לעיר.



הסיבה לשמחה: בעוד שבוע - בדיוק ביום שבו יחגגו היהודים את ראש השנה
ובאיחור של כמעט שמונה שנים אחרי שאר העולם - יקבלו 80 מיליון התושבים של אתיופיה
את שנת 2000. בתכנית ארוחת חג, מסיבות, ואפילו הופעות של אמנים אמריקאים כמו להקת
פיפטי סנטס והזמרת ביונסה באולם שהוקם לשם כך במיוחד.



מילניום ב-2007? זה נשמע תמוה. אבל לאתיופים נראית השיטה המיושנת שאימצו -
וריאציה ללוח השנה היוליאני שנזנח על ידי העולם המערבי במאה ה-16 - נורמלית מאוד.
הם חיים "באיחור" ומבחינתם זה בסדר.



ובכלל, כבר בשער הכניסה לאפריקה, אחרי שמתרגלים לריח השונה באוויר, מרגישים
שמישהו הוריד הילוך. אין לחץ, הקצב שונה, לאנשים יש הזמן שלהם.



הסיסמה הכי נפוצה היא "No hurry in Africa". באפריקה לא קובעים שעה אלא יום ("תבוא
ביום שני"), וכשאדם אומר שהוא "בדרך", יכול להיות שהוא בכלל מחכה לטיסה שתגיע רק
בעוד חמש שעות. ואם הטיסה איחרה וטיסת ההמשך יוצאת בעוד חמש דקות? לא נורא.



במקרה הזה הפקידה בשדה התעופה של ניירובי תתנהל באטיות כדי שהזמן יעבור והבעיה כבר
לא תהיה רלוונטית. ככה זה עובד ולא כדאי להילחם בזה. זה זמן אפריקה.

אבל זמן אפריקה זה לא רק הנינוחות הזאת ביחס לזמן. אם מדינות רבות ביבשת חיות
"באיחור", זה משום שהקדמה פתחה בהן פער שלילי. לאדיס שבמזרח מגיעה בכל בוקר שיירת
חמורים עם מצרכי מזון כמו קמח ומים מינרליים.



בגאנה החשמל נפסק לא אחת לשעתיים - והתושבים מסבירים שזו כבר שגרה והגנרטור הוא
המושיע המקומי. אין אספקת מים קבועה, ובחצרות אפשר לראות בורות ספיגה המשמשים כמערכות
ביוב. אפילו המכוניות החדשות שרואים על הכבישים הן בנות חמש או שש שנים אחרי שיפוץ מנוע
וחידוש צבע.



הפער בין הקדמה לעוני מורגש היטב ברחובות. באבידג'אן - בירת העסקים של חוף השנהב
- רואים על הכביש מכוניות יפאניות ואמריקאיות, לרבות מכוניות יקרות כמו ג'יפ האמר
ופורשה, חברות הסלולר מפרסמות בכל מקום, ובקרוב תשודר עונה חדשה של הסדרה
האמריקאית "עקרות בית נואשות". אבל ברחובות יש עשרות קבצנים שמנסים למכור לנהגים
כל דבר - מנייר טואלט ועד קוף, כבישים משובשים, ומבוגרים וילדים רבים שמסתובבים
מוזנחים ומעידים על אבטלה דו ספרתית.



המספרים מעידים על העוצמה הלא מנוצלת: אפריקה מכסה חמישית משטח היבשה של כדור
הארץ ותושביה מהווים כשביעית מהאוכלוסייה החיה עליו - יותר מ800- מיליון בני אדם.
ועם זאת, זו היבשת הענייה ביותר בעולם, עם תוצר מקומי גולמי (שווי כל הסחורות
והשירותים המיוצרים במדינה) לנפש שנע בין כמה מאות דולרים במקרה הרע לכמה אלפים
במקרה הטוב.



בישראל, לשם השוואה, התמ"ג לנפש הוא כ-20 אלף דולר. גם יותר מ-50 שנה
אחרי שרוב המדינות בה יצאו לעצמאות, אפריקה מצטיירת כ"חצר האחורית של העולם" -
יבשת עם עוני, שחיתות, ביורוקרטיה, מחלות, משטרים לא יציבים ומלחמות אזרחים.
ועם זאת, כשהאדם-המשקיע מביט באפריקה, הוא רואה מולו משהו אחר.



משקיעים וחברות רבות הבינו זה כבר את הפוטנציאל העצום הגלום באוצרות הטבע, השטחים
הנרחבים, כוח האדם, הצמיחה והצרכים של היבשת השחורה. המדינות שעלו ראשונות על הרדאר
של המשקיעים הן אלו העשירות במשאבי טבע כמו נפט, פחם, זהב, נחושת ועופרת. ברשימה זו
אפשר למצוא את אנגולה, ניגריה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר) -
מדינות שבהן הקרבה לשלטון הכרחית למשקיע ורמת השחיתות גבוהה.



בכל המדינות האלו יש נוכחות ישראלית חזקה, שלוותה בעשור האחרון בתככים, יצרים
ועלילות סוערות. היום, ככל הידוע, התייצבה המפה של הטייקונים הישראלים בתחום
המכרות באפריקה באופן הבא: ללב לבייב מלטשת יהלומים באנגולה, לבני שטיינמץ מכרה
נחושת וקובלט בזמביה, מכרות יהלומים בסיירה ליאון וקונגו, פעילות ענפה בדרום
אפריקה וקידוחי נפט בניגריה.



דן גרטלר, שנחשב למקורב לנשיא קונגו ג'וזף קבילה, מחזיק במפעל לליטוש יהלומים במדינה זו
והוא שותף עם שטיינמץ במכרה נחושת וקובלט. איש העסקים החרדי חיים ליבוביץ עוסק בהפקת נפט
בחוף השנהב ובחיפוש זהב בבורקינה פאסו. גם אם לא ברור בדיוק במה עוסק ארקדי גאידמק, הכינוי
שלו - "מלך אנגולה" - יכול להעיד על דריסת רגל חזקה במקום.

את המדינות שבהן יש פחות (או אין בכלל) עושר טבעי נדרש למשקיעים זמן רב יותר כדי
לגלות. אבל גם זה הגיע. במדינות כמו גאנה, חוף השנהב, טנזניה וקניה מתחולל בשנים
האחרונות מהפך. ועכשיו גם אתיופיה, אוגנדה וסודן מתחילות לעורר עניין.



בכל המדינות האלה יש גם נוכחות ישראלית ייצרית פחות מזו שהפגינו הטייקונים.
החברות הישראליות שמיוחסת להן פעילות באפריקה (לא כולל צפון ודרום אפריקה) הן לא
מעטות, והרשימה כוללת את סולל בונה, תהל, שרביב ואשטרום בתחום של ההנדסה ותשתיות
הכבישים והמים.



קבוצת LR, הפועלת כמעט בכל תחום (כולל ביטחון, חקלאות ותקשורת), רב בריח שפתחה באחרונה
חנות דגל באקרה שבגאנה, חברת ההשקיה בטפטוף נטפים, ומתחומי ההיי טק והתקשורת חברות
כמו לידקום, סקיי ויז'ן, אלווריון, גילת לוויינים, אי.סי.אי והחברה הבת וראז.



סוללת, בונה



לא במקרה נפתחת הרשימה בסולל בונה. אפריקה סובלת ממחסור גדול בכל תחומי
התשתיות - כבישים, מים, חשמל ותקשורת - וסולל בונה (החברה הבת של שיכון ובינוי)
זיהתה כבר לפני 50 שנה את הפוטנציאל וביססה שם נוכחות בולטת. סולל בונה פעילה
בניגריה, קניה, אוגנדה, חוף השנהב, גאנה, בנין וטוגו.



היא מעסיקה 6,000 עובדים מקומיים וכ-200 מנהלים, פעילה במגה פרויקטים בתחום תשתיות
הסביבה ובניית מבני ציבור, ובין השאר בנתה בשנות ה-60 את שדה התעופה באוגנדה - עובדה
שעל פי שמועות שלא הוכחשו סייעה מאוד במבצע אנטבה.



"מי שרוצה להיכנס לתחום התשתיות באפריקה צריך לעשות מחקר יסודי וללמוד את
הסיכונים, כי צריך להשקיע סכומים גבוהים ברכישה של ציוד. הפוטנציאל קיים אבל כך
גם הסיכונים. יש אי יציבות פוליטית שמשפיעה על הפעילות הכלכלית", אומר ממרום
הפרספקטיבה שלו יהודה אלימלך, מנכ"ל סולל בונה ארצות חוץ, ומוסיף שהמתחרים הכי
קשים בתחום התשתיות באפריקה הם הקבלנים הסינים.



אלימלך מכיר היטב את היבשת השחורה. הוא חי בה 11 שנה עם המשפחה, בעיקר בניגריה.
כיום הוא נוסע לאפריקה בכל חודש או חודשיים בממוצע ומעיד שהוא מרגיש היטב את
ההתקדמות בעשור האחרון והגידול במחזור העסקים.



"יש באפריקה התפתחות גם בגלל מאגרי הנפט הגדולים וגם משום שארגונים בינלאומיים החליטו
להזרים אליה כספים ולקדם אותה. רואים את הגידול במחזור העסקים ובהתפתחות של המקומיים.
רוב האוכלוסייה עדיין ענייה אמנם, אבל החיים מפותחים יותר מאשר לפני עשר שנים. רואים הרבה
יותר מרכזי קניות כמו באירופה ומותגים. נכון שבכפרים עדיין יש פחות קדמה, אבל גם בכפרים
ברומניה שואבים מים".



הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker להזמנות חייגו 1-700-700-250