מי שמבקר בסינגפור בפעם הראשונה עשוי למצוא את עצמו הולך ברחובות
האי-עיר-מדינה הזאת וממלמל לעצמו מנטרה אחת - "מנהטן, זו מנהטן". גורדי השחקים הם
אותם גורדי שחקים, הקופי בין אותו קופי בין, וכך גם המותגים בטווח שבין זארה
ללואי ויטון - ועשרות שקיות הקניות שבידי עוברי האורח.
לרשות המבקר עומדות כמובן כמה עדויות חד משמעיות להימצאותו בחלק אחר של כדור
הארץ: האוכלוסייה, הניקיון, הסדר והיעדרן המוחלט של צפירות מכוניות. אבל חוץ מזה,
שום סימן למזרח. לא פגודה, לא פסל של בודהה, לא מזבח קטן בקרן רחוב. אפילו ליטל
אינדיה וצ'יינה טאון התיירותיות רחוקות מהמקור כרחוק מזרח ממערב (או להפך).
המערב מכה בך מכל עבר, נטול אקזוטיקה, ריחות וטעמים - למרבה המזל גם נטול זיהום אוויר,
שבמדינות האזור גורם לך לחוש שאתה זקוק בדחיפות למסכת חמצן. על 90% הלחות שלה
מתגברת סינגפור באמצעות מעברים סגורים בין בתי הקומות, וגם הקניונים הרבים שלה
מחוברים זה לזה בשרשרת ומעניקים מפלט ממוזג מהלחות ואיתו חוויית צרכנות סדרתית.
בסינגפור אפשר לפסוע ימים שלמים מתחת לניאונים ולנשום אוויר מזגנים, שכולם, אבל
כולם מכוונים לאותה מעלה.
סינגפור היא אולי המדינה הממוזגת בעולם, אבל בכל הקשור לכלכלה הגלובלית - היא
המדינה החמה שבהן. "ASIA IS BOOMING", אומרים לך שם בכל פגישה וראיון, מהזרוע
המבצעת של חברת האחזקות הממשלתית האימתנית TEMASEK ועד משרד התיירות, "אסיה
פורחת, ואנחנו נהנים מכך".
"היום עסקים זה אסיה, ואם אסיה - אז רק סינגפור", תורם מבט מבחוץ איש עסקים ישראלי שפועל
שם, "הכסף פה זמין ברמות בלתי הגיוניות". ?המתבונן מבחוץ אכן מתקשה להשתחרר מהרושם שהיקום
שסביבו טומן בחובו הזדמנויות עסקיות כה רבות עד שהוא מציב את עצמו על גבול הפנטסיה.
אבל הרושם הזה מגובה במציאות מוצקה: סינגפור היא גן עדן ליזמים. לשלוח את היד ולקטוף. בעוד סין ממצבת עצמה כמפעל הייצור של העולם, והודו עסוקה בכיבוש תחום ההיי טק, סינגפור מציעה
ליזמים מן העולם כולו השקעות ממשלתיות ופרטיות שרק מחפשות כתובת.
הטבות מס נרחבות, שוק מקומי קטן אך תוסס, וכמובן נקודת יציאה לשוק האמיתי - מאות מיליוני
האנשים בכלכלות המתעוררות של דרום מזרח אסיה.
זה לא עניין של מה בכך, בוודאי בהתחשב בעובדה שסינגפור - קודם מושבה בריטית, אחר
כך אוטונומיה בפדרציה המלזית ומ-1965 מדינה עצמאית - היא מדינה נטולת משאבים
טבעיים.
ואם סינגפור היא סיפור הצלחה עסקי כה יוצא דופן, היא חייבת זאת לנשיא
המייסד לי קואן יו וליורשיו בשלטון, שהם גם בני משפחתו. אף אחד בסינגפור לא שוכח
את נאום הכרזת העצמאות שנשא הנשיא המייסד. לי קואן יו בכה אז מול מצלמות
הטלוויזיה כשתיאר את עתידו של האי.
אבל האגדה מספרת שלא מהתרגשות הוא בכה, גם לא מחשש לגורלה של סינגפור, שנבעטה אז
מהפדרציה המלזית משום שזו חששה מהשאיפות הפוליטיות של לי קואן יו עצמו. הנשיא הראשון
של סינגפור בכה על עצמו. הוא רצה להיות ראש ממשלה של עשרות מיליונים, וקיבל אי קטן
וזנוח עם שני מיליון איש.
האם אכן תיכנן לי קואן יו לשלוט על הפדרציה המלזית? לא ברור. מה שבטוח, הוא לא
היה חסר אמביציות - וחזון. כבר מלכתחילה הוא הבין שללא חברות זרות, שיפתחו
בסינגפור מטות, תיראה המדינה נטולת המשאבים הטבעיים כמו לאוס וקמבודיה.
לכן ריפד בהקדם האפשרי את דרכם של עסקים זרים אל האי, ואלה זרמו אליו בהמוניהם. הם הזרימו
הון לשוק המקומי, יצרו מאות אלפי מקומות עבודה, ובעיקר הביאו איתם ידע שסינגפור
אימצה ויישמה ביעילות מרבית.
היום - כשהיא נהנית מצמיחה שנתית של 8%-7% בשנה, מגידול שנתי דו ספרתי בנתוני
הסחר, מאינפלציה של אחוז אחד ומאחד המטבעות היציבים בעולם - מארחת סינגפור בשטחה
7,000 מטות של חברות בינלאומיות.
אלו נהנות, כמו בעבר, מהקלות מס, לרבות מס חברות שהוא מהנמוכים בעולם: 18%, גבוה רק
בחצי אחוז מזה ההונג קונגי. יש חברות שלא משלמות גם את השיעור הנמוך הזה. HP, המעסיקה
בסינגפור 7,000 עובדים, אולי לא תודה בפומבי, אך היא מעולם לא שילמה שם מס חברות.
אבל סינגפור רוצה עוד. היא עדיין לא פיתחה תרבות יזמית ועדיין מעמידה את היזמים
הזרים בראש מעיניה. אם משהו השתנה בה בהקשר זה עם השנים, זה המיקוד.
"בעבר הציעה סינגפור כוח עבודה זול לתאגידים בינלאומיים דוגמת חברת הדלק 'של' או פיליפס",
מספרת ענת כץ, הנספחת המסחרית של ישראל בסינגפור. "אלא שבכל עשר שנים משתנה כאן
המיקוד. היום סינגפור ממצבת עצמה כחברה משכילה ועתירת ידע המעוניינת למשוך אליה
את כל סוגי הטכנולוגיות, השירותים והמוצרים".
הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker להזמנות חייגו 1-700-700-250
אי המטמון
טלי חרותי-סובר
8.10.2007 / 11:16