מי צריך את ניצנים

מאת רוני לוין



בשנת 2006 הוציאה להקת ארקטיק מאנקיז הבריטית את אלבום הבכורה שלה. 360 אלף העותקים
שנמכרו בשבוע הראשון בלבד הפכו את האלבום לנמכר ביותר בתולדות המצעד הבריטי. אף אחד לא
ניבא שחבורת צעירים בני 18, שזכו להצלחה דרך האינטרנט והקליטו את אלבומם הראשון במרתף,
יהפכו בתוך זמן קצר לסנסציה בסצינת הרוק הבינלאומית.



אבל למה להרחיק עד האי הבריטי. יוני בלוך, השופט הרגיש והמהורהר של "כוכב נולד", פרץ דרך
אתר האינטרנט "במה חדשה". בלוך קנה לו שם של יוצר מוכשר וקיבץ סביבו עדת מעריצים עוד
לפני שחברות התקליטים גילו אותו.



"הווידאו הרג את כוכב הרדיו", זה היה השיר הראשון שהושמע ב-MTV, ובלי ששמנו לב
האינטרנט הפך להיות הווידאו החדש. למהפכת הווב 2.0 יש ליווי מוסיקלי בשם
מיי-ספייס מיוזיק - רשת חברתית המושתתת על סוג אחד של יוזרים, האמנים. כל אחד
יכול לפתוח עמוד אישי עם פרטי התקשרות, שירים, לכתוב בלוג ולצרף על הדרך חברים
שיעזרו לקדם את הקריירה.



ולמרות שקשה לתרגם את חופש המידע הווירטואלי הזה לקידום עצמי - הרי לא כל יום להקה
פורצת מהמרתף, וזמרים לא הופכים לשלאגר בלי לעבור דרך גלגל"צ - רשת מיי-ספייס הצליחה
לייצר יותר מכמה סיפורי סינדרלה מקריים. הרשת שינתה תפיסה עסקית בתקופה שבה תעשיית
התקליטים נמצאת בשפל ממשי, והיא מאפשרת לזמרים ולהקות בתחילת דרכם לחלום.



שילוב של חום אנושי וממשק נוח



"כשאני מחפש משהו שקשור למוסיקה, אני קודם כל בודק במיי-ספייס", אומר ניקולא
מורו, די.ג'יי פריסאי המתגורר כיום בתל אביב. מיי-ספייס הצליחה להגדיר מחדש את
האמרה אם אתה לא שם אתה לא קיים.



"היום, אם אתה רוצה להשמיע את המוסיקה שלך ישר שואלים אותך מה המיי-ספייס שלך.
אם העמוד שלך נראה טוב ויש לך לפחות שלושה שירים להשמעה, כבר עשית חצי עבודה
לאמן שלך", אומרת אורלי נקלר, מנהלת השיווק של הלייבל Earsay של האוזן השלישית,
שרואה במיי-ספייס את הכלי החשוב ביותר לשיווק אמנים כיום.



בגלל חשיבותה של הרשת, לכל אמני הלייבל יש עמוד במיי-ספייס. "בהמון מכתבים לגבי
להקות שאני מקבלת מגורמים בחו"ל", מדגימה נקלר, "ישר שואלים על כתובת העמוד
במיי-ספייס כדי שיוכלו לשמוע ולבדוק את הלהקה. רק אחר כך, אחרי שהם שמעו, מבקשים
דיסקים להשמעה לשדרנים. נגמרו הימים שבהם שולחים דיסקים לחברות תקליטים".



אין כמעט אמן שאין לו עמוד משלו באתר - קית ריצ'רדס, ניל יאנג, שרית חדד ואפילו
עפרה חזה ז"ל פועלים במרחב הווירטואלי. אבל מי שאחראים לבום הגדול הם דווקא אמני
השוליים, אלה שעדיין לא עשו את זה, או שהצליחו באופן מקומי מאוד.



"מיי-ספייס נתן לאנשים לפרוח", מסביר לאון פלדמן, עורך הרשת החברתית של "עכבר העיר" ושדרן
ותיק בתחנת קול הקמפוס. "הוא גרם לאמנים להרגיש שהם פועלים בתוך סצינה שלא היתה פה
קודם. וזה מאפשר להם להרגיש שהם לא לבד".



מיי-ספייס הצליחה במקום שבו אתרים רבים נכשלו. אולי מפני שהאתר השכיל לחבר בין הצורך בחום
אנושי, אהבה למוסיקה וממשק קל לתפעול. "כבר היו לפני כן אתרים שעשו אותו
הדבר כמו MP3.com בשנות ה-90, אבל מיי-ספייס עצר את הכל. הוא שילב בין האפשרות
להכיר אנשים ולשמוע מוסיקה בקלות", מספר ישי ברגר, חבר בלהקת הפאנק יוסלס איי.די,



"ומה שמוסיף להצלחה (מהצד של המוסיקאים כמובן) הוא גם האפשרות של למכור ולהציג את
עצמך". הסוד, לדבריו, טמון בעובדה שהאמנים מצטיירים כחברים ולא כמישהו שבא למכור
משהו או לעשות רווח על הגולשים.



כמו לאמני אינדי רבים, גם ללהקת יוסלס איי.די יש עמוד במיי-ספייס, שאותו יצרו
ב-2004, ברגע שברגר שמע על האתר. ללהקה יש יותר מ-12 אלף חברים בלי שחבריה נאלצו
לטרוח.



נקלר מסבירה את התופעה בעובדה שכיום אי אפשר לפעול בסצינת המוסיקה בלי
להיות נוכחים בהתגשמותה ברשת. "לכל אמן יש מיי-ספייס, בין שהאמן פותח את העמוד או
הלייבל שלו, ואפשר לראות שלכל אמני המיינסטרים יש עמוד כזה. זה הופך כיום את
העמוד לחשוב מאין כמוהו".



הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker להזמנות חייגו 1-700-700-250