לבייב בלי לב

אם לא יתרחש שינוי של הרגע האחרון, יאלצו בקרוב מאוד נורית ויצחק (איז'ו) שני, הבעלים של בתי הקולנוע "לב אביב" בקניון רמת אביב, לפנות את האולמות. את המפתחות הם יחזירו ללב לבייב, בעל השליטה בקבוצת אפריקה ישראל והבעלים של הקניון ובניין המשרדים שמעליו. על בתי הקולנוע שפעלו במקום במשך יותר מעשור יירד המסך, ובמתחם בשטח של 1,200 מ"ר תפתח חנות כלי בית של רשת "זארה הום", שהזיכיון שלה נמצא בידי לבייב.

הסיבה לכך, באופן לא מפתיע, היא כסף: בעוד שרשת "לב" משלמת דמי שכירות של כ-30 דולר למ"ר, יקבל לבייב מהרשת הספרדית דמי שכירות של 130-150 דולר למ"ר, כמעט פי חמישה. דובר קניון רמת אביב אמר עם קבלת ההחלטה לפני כשבועיים כי "הנהלת הקניון מצאה כבר לפני שנה כי אלפי הלקוחות מבקשים להתחדש עם חנויות בינלאומיות נוספות". מרשת "לב" נמסר באותו המעמד: "נכנענו ללחצי אפריקה ישראל לפנות את השטח בקניון רמת אביב".

יום שישי בבוקר, כמה ימים לאחר ההודעה על הסגירה, החליטה נורית שני לשבור שתיקה. "בערב שמחת תורה סגרתי את הטלפון, לא עמדנו יותר בלחץ", היא מספרת. "קיבלתי מאות טלפונים מאנשים אלמונים, ששיתפו אותי ברגשות הזעם שלהם על ההחלטה.

"אני עצובה, מתקשה להירדם, אבל רשת 'לב' בוודאי לא תיפול בגלל דבר כזה", היא אומרת. "אני אפילו לא מגדירה את האירוע הזה כנפילה שלנו, אלא פשוט סטירת לחי מצלצלת מצדו של לבייב, ולא רק לנו. הוא בעצם סוטר לצרכני התרבות בישראל. הצרכנים הם אלה שסוערים וכועסים. אנשים שאני לא מכירה אמרו לי שסגירת הקולנוע ברמת אביב היא סמל בעיניהם למוות של תרבות. הם הגדירו את זה 'מחדל', והציעו לעשות חרם צרכנים.

"אני לא חושבת שאיש ממשפחת לבייב מתייחס ברצינות לסערה הזו, ולדעתי, ללב לבייב גם לא אכפת ממנה. הוא הרי טוען שהתושבים רוצים עוד חנויות בגדים, אבל תושבי האזור אומרים שיש להם כבר מספיק חנויות בגדים פה. זה נשמע כסוג של סיפור נוסף מפי לבייב, בדומה לסיפור שלו על קדושת השבת. באחד הראיונות התגלץ' לו שקניון רמת אביב סגור בשבת רק משום שלא כדאי לו כלכלית לפתוח אותו בשבת. לא משתלם לו כלכלית להפעיל חניון ואבטחה בשביל קולנוע.

"גם ביום העצמאות וגם במוצאי יום כיפור לבייב לא פותח את הקניון, איך קשורה לזה קדושת השבת? מה שמנחה אותו זה אך ורק הכסף. אין ספק שהאדם הזה שיחק אותה בגדול, בלי השכלה ובעזרת חושים מדהימים, אבל הפעם הוא טעה. בחשבון ארוך טווח הוא יפסיד גם כסף. הרווח שלו יהיה בטווח הקצר בלבד, כי הוא יקבל יותר כסף מדמי השכירות, אבל גם בעלי החנויות יודעים, שסגירת בתי הקולנוע תיפגע בהם. מי שמגיע לקניון לצפות בסרט, נוהג להסתובב קודם בחנויות, לקנות משהו, ואחרי הסרט מתרווח באחד מבתי הקפה. זה התמהיל הנכון שאנשים אוהבים ומבקשים. הוא פגע בהם, ובסופו של דבר גם בעצמו".

מקורבים לזוג שני מספרים שבמהלך השנה האחרונה, מאז נכנסה צביה לבייב לתפקידה כמנהלת הקניון, היה ברור שבסופו של דבר הם ייאלצו לפנות את בתי הקולנוע. האפשרות היחידה היתה להעלות את דמי השכירות למחיר שהוא לא סביר מבחינתם. אחד המקורבים לזוג אמר שכל מה שחשוב לצביה לבייב זה להוכיח הצלחה כלכלית, כלומר כמה שיותר דולרים למ"ר: "והיא אכן עושה זאת. לקבל 150 דולר למ"ר זה הישג".

עם זאת, לא צריך למהר לרחם על בני הזוג שני. החוזה איתם נחתם אמנם ל-20 שנה, אך ללבייב היתה הזכות לדרוש העלאה בדמי השכירות, שהיו נמוכים מאוד יחסית לשוכרים אחרים בקניון. כאנשי עסקים ותיקים בני הזוג ודאי היו מודעים לעובדה זו, אך העדיפו לא לשלם יותר.

"יותר דולרים למ"ר, זה מה שחשוב להם", אומרת שני בזעם כבוש. "נראה שכל הדברים האחרים לא חשובים למשפחת לבייב. אין להם, ככל הנראה, שום מחוייבות לחברה ולתרבות. ממש לא".

זה לא מדויק. לבייב תורם כסף רב לארגונים ומוסדות שקשורים בחינוך. לפי הערכה, רק בשנה האחרונה הוא תרם 220 מיליון שקל.

"אין הוכחה גדולה יותר לחוסר האיכפתיות שלו מהסגירה של בתי הקולנוע בקניון. יש מספיק אנשי עסקים בישראל שהמערכת העסקית שלהם אינה נפגעת מכך שהם תורמים לחברה. אלי הורביץ היה הראשון שהביא את חברת טבע אלינו לשמוע הרצאות לחינוך מבוגרים לקולנוע. גם סטף ורטהיימר עושה כך שנים. אפילו שרי אריסון, עם כל הכסף שלה, מוכיחה בפעולותיה כי יש לה הרגשת מחויבות לתרבות הישראלית. המניע של משפחת לבייב, עם כל מה שיטענו, הוא רק הכסף. זה לגיטימי, רק שלא יסתתרו מאחורי מלים וינסו להוכיח אחרת".

ניסית לדבר עם לב לבייב או עם צביה?

"כמובן, אבל הם מתחמקים ממני. צביה לבייב היתה מגיעה בעבר לבכורות ב'לב אביב', וראיתי כמה שהיא נהנית, עד שהפכה למנהלת הקניון".

הם טוענים שהתפוסה בבתי הקולנוע יורדת בהתמדה. שאנשים מגיעים לקניון כדי לעשות קניות ולא כדי לראות סרטים.

"הטענה שלהם, שתושבי רמת אביב מגיעים לקניון רק בשביל אופנה אינה נכונה. זו טענה שמעליבה את התושבים, כי זה בעצם להגיד שאלה אנשים שמתעניינים רק במותגים. גם אני אוהבת מותגים ואופנה, ולפעמים אומרת לאיז'ו שיחכה לי במלון, כי אני הולכת לקניון לכמה דקות כדי לקנות תיק, וחוזרת אחרי שלוש שעות עם שקיות מלאות.

"השאלה פה היא שאלה של תמהיל. לבייב גוזל את התמהיל הנכון מתושבי רמת אביב. השקענו הון עתק במשך השנים בקמפוס של בתי הקולנוע ברמת אביב. ידענו שהחוזה ל-20 שנה, והפכנו את 'לב' למרכז תרבות הקולנוע של התושבים באזור, שנהרו למקום.

"עד הרגע האחרון ניסו הנציגים של משפחת לבייב להרגיע אותי ולהרוויח עוד זמן, עד שבסוף אמרתי להם: 'חבר'ה, תעזבו. אם זה המצב, בסוף השנה אנחנו עוזבים את המקום'. הרגשתי שאין טעם במלים".

אולי התמהיל של קולנוע וקניון לא משתלם יותר כיום. הרי סגרתם את הקולנוע גם בקניון חדרה.

"אני לא מסכימה. במשך השנים סירבנו ללא מעט הצעות לפתוח בתי קולנוע שלנו בקניונים. הגודל מעולם לא משך אותי, ובחרנו שלא להתפזר יותר מדי. בחדרה לא הוקרנו סרטי 'לב', אלא סרטים בהתאם לדרישת הקהל, וסגרנו את הקולנוע מסיבות כלכליות.

"הסגירה ברמת אביב שונה, כי פה קיימנו קולנוע איכותי ומרוויח, והחלטנו שלא להיכנע לדרישות כספיות מופקעות. אני מקווה שזו הסגירה האחרונה שלנו. נכון שיש היום מגמה של מגה-פלקסים, אבל זה מיועד לקולנוע עממי, לקולנוע של מיינסטרים ולא לקולנוע איכותי. לא כולם אוהבים ללכת לאיבוד בין 23 אולמות קולנוע.

"אנחנו היינו הראשונים שוויתרו על פרסומות בסרטים, אף שזה היה ויתור על הרבה כסף, כי חשבנו שהקהל מגיע לחוויה קולנועית ולא רוצה לראות 25 דקות של זיבולי שכל. בעיני זו הזנייה של הקולנוע, ולא נתתי לזה יד. ויתרנו גם על הפסקות, שזו המצאה ישראלית. לא נהיה כמו בתי קולנוע אחרים, שחותכים באמצע סצינה רק כדי למכור במזנון פופקורן ושתייה, כשכבר עברו הזמנים בהם היה צריך להחליף גלגל".

נורית שני, ילידת תל אביב שגדלה בשינקין ובקפה "תמר", תהיה בקרוב בת 69. "ידידה קרובה שלי אמרה לי שאשה אמיתית לא מסגירה את גילה", היא צוחקת, "אני נוהגת אחרת".

את הקריירה החלה כמורה לתיאטרון בתיכון העירוני של הרצליה, עד שבעלה איז'ו קרא לה לדגל המשפחתי. זה היה לפני 26 שנה, בימים שהקולנוע הישראלי עוד התקשה למכור את עצמו בעולם.

בשנות ה-70 וה-80 כבר היה איז'ו שני (72) פיגורה מרכזית בקולנוע הישראלי, עורך דין שקנה בשנות ה-70 את אולפני "גבע" והפעיל את מעבדת הפילם הגדולה בישראל. שני עבד בעיקר עם אפרים קישון ואסי דיין, בתחילה כשותף בסרטים ואחר כך כמפיק. חלק מהסרטים שהפיק אף נכנסו לפנתיאון הקולנוע הישראלי, ביניהם "השוטר אזולאי", "עזית הכלבה הצנחנית", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"אלכס חולה אהבה".

ב-1980 ייסד את רשת בתי הקולנוע "לב", שפועלת כיום לצד חברה להפצת סרטים. כעבור כמה שנים הפקיד את הניהול בידי נורית אשתו. השניים הכירו בבריכת אכדיה, כשכל אחד מהם היה עם בן זוג אחר. שני מספרת על שנים של ידידות, עד שיום אחד הבינו ששניהם מעוניינים ביותר. בתוך שבועיים החליטו למסד את הקשר.

לזוג נולדו שלושה ילדים, ולאחר מכן הצטרפו לסרט המשפחתי שלושה נכדים. הבן הבכור, גיא (42), שותף בניהול ואחראי על הרכש ביחד עם אמו. כרגע הוא מתגורר עם משפחתו בלונדון, אבל באחרונה רכש את הבית הצמוד לבית הוריו, שהיה ביתו של פשה (אברהם פשנל ז"ל), ומתכנן לעבור לגור בו. גם שתי הבנות, ליהי ונטלי, היו עד לאחרונה חלק מהעסק המשפחתי.

"ליהי (37) היא מעצבת פנים שהיתה מנהלת התפעול של בתי הקולנוע", אומרת שני. "עכשיו היא בחופשת לידה, לאחר שילדה את אלמה (שנקראת כך על שמה של אלמה מהאלר; י"ו). נטלי (34) היא פסיכולוגית, שהיתה עד לא מזמן מנהלת הפרסום של החברה, ובאחרונה פשוט החליטה לנוח קצת ולהשתזף בשמש".

לפני כ-20 שנה עבר שני לעסקי נדל"ן. ב-1991 הואשם כחלק מקבוצה בניסיון להערים על שלטונות המס, באמצעות פרויקט בנייה במתחם בזל בתל אביב. לאחר 12 שנים של סחבת הסתיים המשפט, שני נקנס ב-50 אלף שקלים, ומאז, כמו אשתו, מיעט להתראיין.

עכשיו הוא משחרר מדי פעם כמה משפטים קצרים, מלאי זעם, על בעל המאה ששוב נהפך לבעל הדעה, אבל בזה הוא מסתפק. לאחר הודעת הסגירה אמר: "חברת אפריקה ישראל מנצלת טעות משפטית. זו חברה עשירה ודורסנית, אין להם שום נקיפות מצפון, והכל אצלם רק עניין של חשבון, של כסף".

היוזמה להקמת רשת "לב" היתה של איז'ו שני, אבל כמו בקלישאה, האשה שמאחוריו היתה זו שדחפה את העניין קדימה. הכל התחיל בשני אולמות הקולנוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב ב-1981.

"האולמות היו מפוארים, אבל סרטים לא היו, ואיז'ו נאלץ להקרין שם ממש זבל", נזכרת שני. "הוא ביקש ממני לסייע בייעוץ אמנותי. אני עמדתי לעשות אז דוקטורט ולחזור ללמד, אך מצאתי את עצמי בתוך שבוע שקועה עד צוואר בדאגה לשירותים נקיים, בשירות הקהל ובבחירת הסרטים. 26 שנה עברו מאז, וזה נראה לי כמו אתמול.

"שנה לאחר מכן נסענו לפריז, איז'ו חיכה לי במלון, ואני תרתי את העיר בנסיון לבחור סרטים מתאימים. במקרה ראיתי סרט צרפתי, שלא הצליח שם - 'שובו של מרטין גר'. שיחק בו שחקן מתחיל וענק מימדים, ז'ראר דפרדייה. ראיתי את הסרט, וכמו שאני, בג'ינס ונעלי התעמלות, נכנסתי למשרד ואמרתי להם שאני רוצה לקנות אותו.

"שלפתי צ'ק וביד רועדת רשמתי 11 אלף דולר. חזרתי למלון, ואיז'ו נתן בי מבט ונזף: 'למה 11 אלף דולר? לא יכולת לסגור את זה ב-10?'

"הבאנו את הסרט, והקרנו אותו לפני המבקרים. האנשים שיצאו מההקרנה אמרו לי: 'זה אולי סרט לסלון הפרטי שלך, אבל לא לקולנוע', ואיז'ו אמר: 'נורית, אנחנו לא סינמטק'. היחיד שעודד אותי וחייך היה נחמן אינגבר, שהודיע לי חגיגית שהסרט הזה הולך להיות שלאגר, ואכן כך היה. זו היתה הצלחה מטורפת, ומאז הכל היסטוריה.

"גם היום, כשאני פוגשת את דפרדייה, הוא מזכיר לי איך בזכות ההצלחה בישראל מכרו אחר כך את הסרט בכל העולם. במידה מסוימת הוא חייב לי את ההצלחה שלו", היא מסכמת בצניעות.

עם השנים נהפכה האולמות בדיזינגוף סנטר לחברת "לב סרטים ובתי קולנוע", וכיום מפעילים בני הזוג עשרות אולמות קולנוע. אחרי סגירת האולמות ברמת אביב (ובחדרה, שם סגרו עוד קודם), ימשיכו להפעיל את אולמות הקולנוע בירושלים, תל אביב, רמת גן, אבן יהודה, הרצליה ועומר. רובם נמצאים בקניונים, ומוקרנים בהם סרטים גם בשבתות. בנוסף, החברה מחזיקה במחלקה להפצת סרטים, ויש בידה זכויות של מאות סרטים אותם היא משווקת לערוצי הסרטים, ל-VOD ולמכירה ב-DVD.

מועדון המנויים של "לב" מונה כ-50 אלף מנויים, לדברי שני. החברה מפעילה גם מחלקה גדולה של אירועים - החל בימי קולנוע לקהל הרחב וכלה באירועים לחברות היי-טק ומוסדות ציבוריים. "הקהל הישראלי ידוע כצרכן תרבות וקולנוע טוב ובעל טעם מצוין", אומרת שני. "לצערי, הבעיה הכואבת היא חלוקת העוגה של תקציב התרבות, שלא מבטא את השינוי ברוח הזמן. פעם היה פה דור שהתיאטרון היתרגם אצלו אוטומטית למושגים של קולטורה, וקולנוע היה עבורו סתם בידור. אבל זה התהפך.

"היום יש בתל אביב שפע של בלט, מוסיקה, תערוכות וקולנוע טוב, והתיאטרון הפך למחזות זמר, בעיקר בגלל חוסר הסבסוד הממשלתי. במקרה הטוב משיגים קצת כסף מאיזה פטרון מחו"ל. כך קורה גם בקולנוע הישראלי, שלשמחתי, מצליח למרות התקציבים הזעומים להיות קולנוע נפלא שזוכה להכרה בינלאומית. 'לב' תמיד השקיעה בקולנוע הישראלי. בסרטים של אסי דיין ואורי ברבש, וגם סביב השולחן הזה, שלצדו אנחנו יושבות, נכתבו הרבה דיאלוגים, נבנו דמויות, וצמחו במאים כמו בועז דוידזון".

האמנים בוכים על חוסר התקציב, אבל רבים מכם יושבים בבתים יפים עם כלים נאים.

"אני לא מתלוננת. אני רק מדגישה כמה קשה לעבוד כדי להצליח בעולם הקולנוע, במיוחד לנשים. לא היה לי קל כאשה לפרוץ לעולם הזה, כי עולם הקולנוע של אז היה עולם גברי לגמרי, אך עשיתי זאת. כמובן שהיה לי את איז'ו, שהוא גבר חולם אבל מאד דומיננטי כאדם וכבעל, ולעומתי יש לו ראייה עסקית נכונה. אני הבאתי להט, אינטואיציות ורעיונות, ואיז'ו, כאיש הכספים של הבית, תירגם אותם למציאות ולכסף".

היית מורה. מה נשאר בך מאז?

"הרצון התמידי לחנך ולהעשיר. תמיד סחבתי את התלמידים שלי לתערוכות, ולא פעם המנהל נזף בי על כך שהם מפסידים בגלל זה שיעורי מתמטיקה. אז והיום אומץ הוא אחת התכונות הדומיננטיות שלי, תמיד להעיז לעשות את הדברים שאני מאמינה בהם. יומיים אחרי ששחררו את הכותל המערבי, לקחתי את הכתה שלי לירושלים. ההורים זעמו, וגם היום אפשר להגדיר את זה כחוסר אחריות, אבל לי היה חשוב שהם יהיו שם, אז נסענו. אני זוכרת אותם הולכים ומחזיקים ידיים בדרך הלא סלולה, כי עוד לא היתה רחבה ליד הכותל. הם הרגישו את ההיסטוריה מתחת לרגליים שלהם".

איך את מבטאת את האומץ בקולנוע?

"בבחירת הסרטים. להביא את 'הר ברוקבק', סרט על הומואים, זה לא מובן מאליו. אני מסתובבת בעולם, קוראת תסריטים ומביאה סרטים שאחרים לא רוצים. אני יודעת שאני יכולה גם ליפול, מה שכמובן קרה לי לא פעם במשך החיים, אבל אני ממשיכה להביא את מה שאני מאמינה בו. הסרט 'חיים של אחרים' נפסל לתחרות בפסטיבל קאן ונדחה בפסטיבל ברלין, ואני ראיתי אותו והתאהבתי מיד. עד היום צפו בו בישראל יותר מ-250 אלף צופים, מספר שנושק למספר הקוראים של הארי פוטר, על אף שמדובר בסרט כבד לצפייה.

"הבאנו את הסרטים של אלמודובר, את קן לואץ'. יש היום בארץ שורה של במאים ואנשי קולנוע שגדלו כתלמידים על ברכי יום הקולנוע הארוך שהתקיים בתל אביב במשך שנים רבות. אנחנו לימדנו אותם מה זו צפייה אינטליגנטית".

בעלך הפיק את "גבעת חלפון אינה עונה". היית מקרינה אותו ב"לב"?

"לא", היא אומרת ואז צוחקת כמה שניות. "מאיפה השאלה הזאת הגיעה?"

לקראת תום הראיון, לאחר שעות של הרהורים וערעורים על השווה והשונה בין הסרטים לחיים, מסכמת שני את חייה כסרט בז'אנר מיוחד. "יהיה בו הכל", היא אומרת. "ריאליזם, דרמה, רומנטיקה, ומעט אימה ופחד. הייתי לוקחת את אלמודובר שיביים את הסרט, ומבקשת מיעל אבקסיס שתגלם את דמותי, כי יש בה שילוב של הומור, אינטואיציה, טוב לב ויופי.

"הפרולוג היה מתחיל כמובן בפריז, בצ'ק של ה-11 אלף דולר. היו סצינות שיא, כמו פגישות מדהימות עם אלמודובר ורוברט דה נירו, או החיבוק הגדול שקיבלתי מז'ראר דפרדייה במלון פאר שנושק למים, שיכול גם לשמש כתפאורה. אין לי ספק שזה היה יוצא סרט איכותי, אבל מצליח בגדול ברמה המסחרית".

אפילוג?

"מה פתאם אפילוג? יש לי עוד כמה סצינות שאני צריכה להשתתף בהן".

תגובת משפחת לבייב: "מסקרים פנימיים שערכנו עולה כי רבים מהאנשים מבדילים בין מתחמי בילוי לשעות הערב למתחמי בילוי לשעות היום. בתי הקולנוע פעילים בעיקר בשעות שבהן הקניון אינו פתוח ולכן אינם מהווים ערך מוסף עבור הקניון. אנו עושים את הטוב ביותר עבור לקוחותינו, ומודים להנהלת קולנוע לב בראשותה של נורית שני על שנות פעילותה בקניון. היו אלה שנים טובות, אבל החלטנו לשנות את הדרך ולהעמיק את החדרת הרשתות הבינלאומיות על מנת לשמרו כקניון המוביל במדינת ישראל. טבעי הדבר שנורית שני כועסת בימים אלו. אנו מבינים זאת, אבל פועלים על בסיס עסקי. זוהי שליחותנו כלפי בעלי המניות של החברה, כחברה ציבורית הדואגת בראש ובראשונה לבעלי המניות שלה וללקוחותיה".

גיל: 69

מצב משפחתי: נשואה + 3

מגורים: שכונת אפקה, תל אביב

תפקיד קודם: מורה לתיאטרון בבית ספר בהרצליה

עוד משהו: היתה הראשונה שוויתרה על הקרנת פרסומות לפני הסרט. "חשבנו שהקהל מגיע לחוויה קולנועית ולא רוצה לראות 25 דקות של זיבולי שכל. ויתרנו גם על הפסקות"

1943 שיעור בלט ראשון אצל גרטרוד קראוס

1962 נישואים ליצחק שני

1975 מורה ל תיאטרון

1981 פתיחת קולנוע "לב" בדיזינגוף סנטר

2007 הסרט "חיים של אחרים" מביא 250 אלף צופים לרשת "לב"