להפיק דלק על חשבון מזון - רעיון לא כלכלי

על שיגעון האתנול, התחליף לדלק שמיוצר בארה"ב מתירס, כבר נכתב במדור זה יותר מפעם אחת, ובנימה לא מוסתרת של ביקורת. לביקורת שהוצגה כאן היו כמה רבדים. הרובד הראשון היה ההיבט הבורסאי הצר, כשמניות כמו פאסיפיק אתנול (קוד מסחר PEIX) נסחרו בפרמיות חלום לא סבירות.



אבל עם כל הכבוד לניתוח מניות ולהערכת מחירן, ישנם דברים חשובים יותר בחיים הכלכליים. הביקורת המהותית יותר שהובעה במדור היתה על עצם קיום התעשייה, שכן הרעיון שניתן להפיק דלק על חשבון מזון נראה לכותב, כמו גם לאחרים, לא כלכלי וגרוע מכך - לא מוסרי.



ולכן, מאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" לפני כמה שבועות, שתיאר את הצרות שבהן נמצאת תעשיית האתנול בתקופה האחרונה, חימם את לבי. מסתבר כי לעתים יש בכלכלה גם צדק פואטי, ולא רק ציניות עסקית קרה.



במה דברים אמורים? בחודשים האחרונים נוצרו עודפים גדולים מאוד של אתנול, ומחירו נפל בחדות. בין מאי לספטמבר נפל מחירו בכ-30% - מרמה ממוצעת של 2.1 דולרים לגלון לרמה של 1.5 דולרים לגלון. על רקע זה נקלעו בתי הזיקוק העוסקים בהפקת אתנול מתירס לבעיה כפולה: בעוד שמחיר המכירה של המוצר נפל; מחיר חומר הגלם העיקרי המשמש בייצור - התירס - עלה בחדות. בשורה התחתונה, רובם אינם מרוויחים ואף מפסידים.







בעיות אלה נגרמו בשל הסיבה הכלכלית הבסיסית ביותר: עודף היצע. מתברר כי הציפיות לרווח גבוה, בשילוב עם היכולת לגייס כסף בקלות ותוך עידוד ממשלתי, הביאו לבנייה מסיווית של בתי זיקוק לאתנול ולהגדלה דרמטית של התפוקה. אגב, חלק מהגידול בתפוקה עדיין לא בא לידי ביטוי, שכן ישנם מתקני זיקוק הנמצאים בהקמה, שאמורים להתחיל לייצר אתנול בחודשים הקרובים.



נוכח נפילת המחירים, הוקפאו בחודשים האחרונים חלק מתוכניות הבנייה הנוספות. אבל ישנם מפעלים לא מעטים שנמצאים בעיצומו של תהליך בנייה, ונפילת המחיר "תפסה" אותם בשלב שבו הם אינם יכולים לעצור אותה. לעומת זאת, הגידול בכושר הייצור של האתנול לא לווה בבנייה מקבילה של תשתית הולכה והפצה, שכן הבנייה של זו אטית, מורכבת ויקרה בהרבה.



אתנול, שלא כבנזין, יוצר קורוזיה וסופח מים. כתוצאה מכך, לא ניתן להשתמש להולכתו בצנרת שמשמשת דלקים אחרים, והאתנול משונע במכליות מיוחדות, בכבישים או ברכבות. עובדה זו מייקרת מאוד את הובלתו ומגבילה את היקף השימוש בו. כשמביאים בחשבון שחומר הגלם לייצור אתנול, התירס, נמצא בעיקר במרכז ארה"ב - ואילו עיקר צריכת הדלק היא באזורים המאוכלסים בחוף המערבי והמזרחי - ברור מדוע יכולת הובלה אדירה וזולה מהווה מרכיב משמעותי להצלחת התעשייה הזו.







מעבר להובלה למרחקים ארוכים, גם כמות נקודות הקצה שבהן ניתן למכור את הדלק מבוסס האתנול קטנה. בעלי תחנות דלק לא ממהרים להשקיע בהרחבת מערך המכלים והמשאבות שלהם לסוג דלק נוסף, כל עוד אין קהל לקוחות גדול שרוצה בכך. אבל כל עוד אין מערך הפצה נרחב, הלקוחות לא עוברים לדלק החדש. זו בעיה קלאסית של ביצה ותרנגולת.



נזק רב - תועלת מעטה



נראה כי התעשייה החדשה של האתנול, שרבים תלו בה תקוות, עומדת בפני פרשת דרכים ואולי אפילו בפני איום על עצם קיומה. אך כאן ראוי להפריד בין ייצור אתנול מתירס, דבר המתבצע כיום בהיקף נרחב יחסית, לבין הכוונה לפתח יכולת להפיק ביו-דלק מחומרים שאינם מזון - כמו עשב או פסולת עצים. הכוונה הזו אמנם קיימת, אך כיום היא אינה בשלב יישומי. לכן היא אינה רלוונטית לדיון הנוכחי, ואינה קשורה לבתי הזיקוק מבוססי התירס שהוקמו בשנים האחרונות.



בדרך כלל, תעשייה הניצבת בפני בעיה עסקית, שלא לדבר על איום קיומי, אינה סיבה למסיבה, אלא להיפך. אין שום דבר משמח בעובדים שמאבדים את עבודתם או בהון שהושקע וירד לטמיון. אלא שבמקרה הזה, הסיכוי לצמצום של תעשיית האתנול מבוסס התירס מהווה, לפחות מבחינתי, סיבה לקורת רוח. כפי שיוסבר מיד, מוטב היה אם תעשייה זו לא היתה מוקמת מלכתחילה, שכן לידתה בחטא. ככל שיוקדם מותה והיא תיקבר קבורת חמור - כן ייטב.



רבים ישאלו מה מקור הביקורת החריפה הזו על תעשייה שאמורה לכאורה לעזור לאנושות לפתור את מצוקת האנרגיה שלה? התשובה פשוטה: נזקה גדול עשרות מונים ביחס לתועלתה.



על פי אומדנים מקובלים, השימוש באתנול מספק כ-4% מצריכת הבנזין בארה"ב, אך צורך כ-20% מהיקף ייצור התירס שלה, שהוא הגדול בעולם. כדי להפיק 90 ליטר אתנול - מכל ממוצע של רכב שטח אמריקאי - נדרשים יותר מ-200 ק"ג גרעיני תירס, שערכם התזונתי יכול לספק אדם במשך שנה שלמה.



תוספת שולית של 4% להיצע הדלק מהווה שינוי קטן, שתרומתו שולית. לראיה, מחירי הנפט שוברים שיאים למרות הרחבת השימוש באתנול. מנגד, תוספת ביקוש של 20% לתירס הביאה לעלייה דרמטית במחירו; לעלייה ניכרת במחירם של גרעינים חליפיים כמו חיטה; וגם לעלייה במחירים של בשר וחלב, שכן התירס משמש חומר גלם עיקרי להאבסת בעלי חיים. עליית מחירי המזון העולמית, שבה אנו חוזים כיום, נובעת, בחלקה, מהעלייה במחיר הגרעינים.



מעליית מחירי מזון בסיסיים נפגעים בעיקר העניים. מספיק לקרוא ראיון עם מנהל ארגון סיוע הומניטרי העוסק בחלוקת שקי מזון לעניי העולם השלישי - שבו הוא מספר עד כמה עליית המחיר צימצמה את כמות המזון שאותה הוא מחלק - כדי להבין את משמעותה הקשה בעבור נדכאי העולם.



ואם זו לא איוולת כלכלית וחוסר צדק אנושי, איני יודע איוולת כלכלית וחוסר צדק מהם.



לובי חקלאי ופוליטיקאים אדישים



איך נוצרת איוולת כזו? הרי לכאורה מדובר בחוסר היגיון שזועק את איוולתו. אך כמו תמיד, שילוב של גורמים אינטרסנטיים ושיקולים קצרי טווח מביאים לתהליך קבלת החלטות עקום ולתוצאות גרועות.



השילוב של לחץ ציבורי, הנובע מעליית מחיר הדלק; לובי חקלאי חזק שיש לו אינטרס ברור בייצור אתנול; פוליטיקאים ונשיא שרוצים להראות שהם עושים משהו; שוק הון שמוכן לממן כל דבר; ועיתונות שאינה שואלת שאלות קשות - הביאו להקמתה של תעשייה הנהנית מעידוד ממשלתי כספי ומתמיכה רגולטורית, והמחייבת חברות דלק בשימוש באתנול.



בנוסף, הממשל הנוכחי גורס כי חיסכון בשימוש באנרגיה אינו אמצעי מדיניות, וכי צריך בעיקר להגדיל את ההיקף של הפקתה. כל התנאים האלה גורמים לכך שהסיכוי כי ההגבלות על ייצור אתנול יגיעו מצדן של הרשויות קטן מאוד. בשל כך עשוי להימשך גם הסבסוד של ייצור האתנול, למרות נזקו הברור. סין, למשל, אוסרת על ייצור ביו-דלק ממקורות היכולים לשמש כמזון. ארה"ב מסבסדת אותו.



ומכאן חשיבותה של הידיעה על קשייהם העסקיים של יצרני האתנול. כל עוד יצרני האתנול מרוויחים, הסיכוי שהמערכת הפוליטית תפסיק מיוזמתה את מצעד האיוולת הזה - הגורם לנזק כלכלי ואנושי כה נרחב - קטן מאוד. איוולת מערכתית יכולה להימשך זמן רב מאוד, כל עוד זה שגורם לה אינו סובל ממנה או משלם את מחירה, ואין מי שימנע ממנו להמשיך בה. כל הרעיון הכלכלי של הטלת קנסות על מי שמייצר השפעה כלכלית שלילית על סביבתו (כמו זיהום) נובע מהכרה בעובדת החיים הזו.



לכן מה שאזרחי העולם צריכים לקוות לו כיום הוא שיצרני האתנול בארה"ב יסבלו מהפסדים כבדים, ורצוי כמה שיותר מהר. עם התמיכה הפוליטית שלה הם זוכים, והעידוד הכספי הנלווה לה, רק הפסדים ופשיטות רגל יביאו להאטה בייצור האתנול ולהפסקת מצעד האיוולת.



לא ניתן לחזות כיום אם ומתי תהליך כזה יקרה, אך כותב שורות אלה מצפה לכך. להערכתי, ההיגיון יגבר לבסוף על האינטרס הצר ועל האיוולת של שריפת מזון, שמחירו עולה מדי יום, רק כדי לספק אנרגיה באופן בזבזני. גם לטמטום יש גבול.



הכותב הוא מנכ"ל קומפס קרנות נאמנות