תעלול החתול

אתמול החזרתי את יעלי הקטנה מהגן.

מיד כשהגענו למפתן הבית הבחינה הקטנה שהדלת נשארה פתוחה. כאשר נכנסנו למטבח צווחה יעלי בשמחה: "אבא, השארת את הדלת פתוחה, נכנס חתול, הוא אוכל פיתה". ומיד הוסיפה כדרכן של קטנות לפעמים: "אני אגיד לאמא שהשארת את הדלת פתוחה, נכנס חתול".

בימים כתיקונם, אני חייב להודות, בשלב זה היה נפתח מו"מ עם יעלי, שבו היינו מנסים לסכם כי אין צורך לעדכן את אמא בכל דבר שאבא עושה או לא עושה.

אבל כאשר יעלי צעקה הפעם: "אבא יש חתול בבית", הרגשתי לפתע איך זיעה קרה מטפסת לאורך גווי. כן, זו לא אמא הפעם. לא ממנה חששתי. מראהו של החתול הקטן שנס מן המטבח אל הגינה העביר בי צמרמורת מסוג אחר.

לנגד עיני ראיתי את זה קורה; באחד הימים הקרובים אקבל טלפון מתוכנית התחקירים, והם יבשרו לי שהקלטות בידיהם. בקלטות רואים בבירור את הדלת הפתוחה שהשארתי, את החתול שחודר הביתה, את הפיתה שבה נגס ואת הילדה המבוהלת.

זה הרגע שהוא יגיח, בקול הבס הרועם שלו ויחשוף את פרצופי המכוער, המושחת והאמיתי: משאיר דלתות פתוחות, מאפשר חינגות חתולים, מפקיר פיתות המיועדות לילדות ולעתים אף לא ממהר לדווח לממונים.

אני: "תראי, זה היה חד-פעמי. קפצתי לקחת את הקטנה מהגן. טרקתי את הדלת, היא כנראה לא נסגרה טוב".

תחקירנית: "כל ניסיונותיך לעשות ספינים לא יעלו יפה. יש לנו צילומים של החתול ושל שאריות הפיתה".

אני: "אבל זרקתי את הפיתה, נשבע לכם".

תחקירנית: "האם אתה יכול להיות משוכנע במאה אחוז שהחתול לא פתח את הקורנפלקס או קפץ על השיש במטבח והשאיר את הזוהמה שלו?"

אני: "תראו, זה חתול".

תחקירנית: "כן, הבנו, זה היחס שלך לעניין. כך אתה נראה, כך נראה גם פרצופה של המדינה".

אבל יותר משפחדתי מהשיחה עם התחקירנית, נלחצתי מהרגע שבו אפנה ליועצים לטיפול במשבר, עורכי הדין, היח"צנים, סמנכ"לי השיווק והעובדים.

אני: "יש להם קלטת, כנראה. אני לא יודע בדיוק מה רואים בה, זה כנראה חתול אוכל פיתה".

רני היח"צן: "אל תחשוב שזה ייעלם מאליו, אל תתעלם, תהיה אקטיבי".

אני (מבוהל): "מה זה אומר?"

רני: "נכנס את כל כתבי החינוך, הבריאות והמשפט למסיבת עיתונאים ענקית, הכל באמברגו עד הצהריים, ונספר את כל מה שידוע לנו. אל תסתיר שום דבר. אחרי זה נערוך שיחות רקע עם העורכים החשובים ועם הכתבים שאני אסמן לך. יש לנו כבר שלושה כתבים שהם 'שלנו' והם ישתפו פעולה".

אני: "ומה נגיד?"

רני: "לא חשוב. תפרוץ מהומת אלוהים. אנחנו ניתן ראיון בלעדי לאחד העיתונים הגדולים. שאר העיתונים יהיו עסוקים רק בשאלה מי קיבל את הסחורה קודם. תפרוץ מלחמת עולם ביניהם".

אני: "האמת, זה לא נראה לי כל מסיבות העיתונאים האלה. זה היה בסך הכל חתול".

ראובן (פרסומאי, יועץ למשברים): "זאת תהיה טעות איומה להודות בפני העיתונאים. האסטרטגיה כאן צריכה להיות מתקפה. אני מציע לשטוף את העיר במודעות: 'הפעם נפלתם. נקודה'. זה עבד גם עם אריק. אני מסדר לך מחיר טוב ב-2 מיליון דולר, כולל הסופר-קומישן שלנו, ואין שלט חוצות אחד בעיר שלא יספר את הסיפור שלנו".

אני: "אבל דחילק, מודעות, לשטוף את העיר, כולה נכנס חתול הביתה".

רני: "אל תנסה לגמד את הסיפור של החתול. זה כבר יצא מהידיים שלך, זה סיפור גדול. המדיום הוא המסר, הטיפול במשבר הוא סיפור גדול יותר מהמשבר. זה כבר מזמן לא החתול - אלא אירוע תקשורתי ענק. כל היח"צנים, עורכי הדין ומומחי המשברים יתראיינו בכפולות ענקיות בכל העיתונים על המשבר הזה".

אני: "איזה משבר, נכנס חתול".

ראובן: "במצב עניינים רגיל הייתי גם אומר כמוך - בסך הכל חתול; אבל תבין, זה כבר מעבר לחתול. אל תשכח, ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית רביעית, נוספת, נגד ראש הממשלה כבר פורסמה אתמול בצהריים בכל האתרים. מאז יש כבר 12 שעות עם אפס התרחשויות. אתה נפלת קשה, אין סיפורים יותר חמים מזה עכשיו".

אני: " מה אתה אומר לי בעצם?"

ראובן: "אני אומר לך שמחר, חצי העמוד הראשון של העיתון הנפוץ במדינה יוקדש לחשיפה של פרשת החתול אצלך במטבח, עם כל ההשלכות הקשות של זה, ושאולמרט יהיה בעמוד פנימי".

אני: "ריבונו של עולם, אין כבר לאנשים במה לעסוק, רק בחתולים?"

רני: "הספין לא יעבוד. מדובר באמינות של תוכנית שרצה כבר 28 שנה. אף אחד לא עמד מולם. הם לא ירפו ממך, עד שהצדק ייצא לאור".

אני: "המדינה שוחה בשחיתות, חצי מהשרים מעורבים בפלילים או בהרעפת טובות הנאה על חבריהם המיליארדרים, מערכת החינוך קורסת, העוני משתולל, נטל המס גדל, החונטה הצבאית יונקת עוד ועוד מיליארדים לפנסיות תקציביות או לפרויקטים ומכרזים שתפורים וסגורים למקורבי המערכת...".

ראובן (מצקצק ונד בראשו): "... זה משעמם, זה לא מעניין, זה גם לא מצטלם. מה יעשו? יצלמו ישיבת ממשלה? זקנות בביטוח לאומי? תשאיר את זה לערוץ 1".

אני: "ומה עם החתולים השמנים?"

רני (קופץ כנשוך נחש): "חתולים שמנים? היו במטבח שלך גם חתולים שמנים? לא אמרת לי כלום על זה. האם לא אמרתי לך שאתה חייב לספר ליועצים שלך הכל על ההתחלה - כי מה שייצא אחר כך יהיה רק קשה יותר להתמודד איתו".

אני: "לא, תירגע, לא היו שום חתולים שמנים. זה ביטוי, תרגום מאנגלית של המונח 'Fat Cats'. העיתונות הבריטית משתמשת בזה כדי לתאר את האנשים במועדון ההון והשלטון, שמחלקים זה לזה משכורות עתק וטובות הנאה".

ראובן: "על אלה משתדלים שלא לעשות תחקירים, זה כאב ראש אדיר, ובינינו בצדק. זה הרי עניין לא נעים - החיכוך ביניהם לבין העיתונאים הוא גדול: למה לך לעשות תחקיר על מישהו שמחר תרקוד איתו בחתונה של השר או תשיק איתו יחד את היאכטה של איל הנדל"ן".

אני: "קרטל הבנקים, הסלולר, רשתות השיווק הגדולות, המונופולים - כולם סוגרים על האזרח הקטן מכל כיוון: מתאמים מחירים, מפחידים רגולטורים, קונים עיתונאים, מקבלים זיכיונות, מגייסים כסף בבורסה במחירים מופקעים".

ראובן: "תתעורר ילד, איפה אתה חי? הקרטלים האלה הם המפרסמים הגדולים ביותר במשק, שרובם גם שייכים לטייקונים. זה לא החומר שממנו עושים היום תוכניות תחקיר - בטח שלא בטלוויזיה".

אני: "אז מה עושים?"

עומר (בן 22, מומחה ל-2.0 Web): "פותחים בלוג, אין לך ברירה. אתה חייב לפתוח בלוג - עם הכל: טוקבקים, טראקבקים, Rss-ים. זה יהיה גדול יותר מטק-קראנץ'. אם לא תנהל שיחה ישירה, פתוחה, עם הגולשים, זה ירדוף אותך. מי שלא לוקח חלק בדיאלוג ברשת - ימות".

אני: "לא, לא הבנת. שאלתי מה עושים עם השחיתות בשלטון, עם הקצאת המשאבים למקורבים, עם נטל המס המפחיד, עם המיליארדים שנשפכים ונגנבים מתקציבי המדינה, עם הידרדרות השירות לאזרחים, עם הפער המטורף בין 50 מיליארדרים ל-5 מיליון אזרחים".

ראובן: "איך זה קשור לשיחתנו?"

אני: "לא קשור. אני סתם חושב בקול".

ראובן: "בחברות המדיה מדברים על 25% רייטינג לסיפור של החתול. עדיין לא ברור אם יש להם גם את הקלטת שבה שומעים את הילדה צועקת - 'אבא חתול', אבל יש פרומואים לתוכנית שרצים כבר מהערב, מדברים על חשיפות נוספות, יכול להיות שיש להם מידע נוסף על החתול".

אני: "טוב, נתמודד עם זה, יש לי רק בקשה אחת".

כולם במקהלה: "כן?".

אני: "אל תגידו מלה לאמא".