המחוזי: ניסיון להעדפת נושים אסור במסגרת כינוס ה"בור" בפרישמן פינת דיזינגוף

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דניה קרת-מאיר, הורתה שלשום על כך שהודאתן והסכמתן של החברות שניהלו את פרויקט המקרקעין בצומת הרחובות פרישמן ודיזינגוף בתל אביב, המכונה "הבור", לפיהן לחברה הקבלנית צמנטכל זכות עיכבון בנכס - בטלות וחסרות תוקף.



בכך, קיבלה קרת במלואה את עמדת כונסי הנכסים של הנכס מטעם בנק , עוה"ד אודי ארצי ואליה צונץ ממשרד ש. הורוביץ. לפי עמדה זו, הודאת החברות בזכות העיכבון של צמנטכל היא מעין עסקה מסחרית, המהווה העדפת נושים אסורה. הבור נמכר במסגרת הכינוס לאברהם נמדר ולרון פלד, תמורת כ-15 מיליון דולר.



במסגרת הליך אזרחי שמתנהל בין החברות המנהלות את הפרויקט מקבוצת האחים קחטן לבין צמנטכל, הגיעו הצדדים להסכמות ולהסדרים דיוניים. במסגרתם, הודו החברות בחוב לצמנטכל שאינו נופל מ-7 מיליון שקל, וכי צמנטכל מחזיקה בנכס.



כמו כן, הוסכם לוותר על ניהול הוכחות בהליך האזרחי. במקביל, הוסכם כי צמנטכל תבטל בקשות פירוק שהגישה נגד החברות, ותקל בדרישותיה לגביית חובות מהן. מחלוקת נותרה בנוגע לגובה החוב כלפי צמנטכל.



כונסי הנכסים מטעם דיסקונט טענו כי הסכמות אלה מהוות העדפת נושים אסורה, שכן משמעותן היא שצמנטכל הופכת לנושה מובטח של הנכס, על חשבון דיסקונט.



לטענתם, הסכמות אלה היו צריכות לקבל את אישורם ואת אישור בית המשפט של הכינוס. לטענתם, מדובר למעשה ביד אחת שנעשתה בין החברות לבין צמנטכל, שכן לראשונות אין אינטרס להתגונן מפני תביעת האחרונה, שלפי ההסכמות תיגבה את חובה מהנכס שממילא משועבד לבנק.



החברות, באמצעות עו"ד ניצה פוזנר ממשרד צדוק, ומפרק צמנטכל, עו"ד צוריאל לביא, שיוצג על ידי עו"ד אמיר ברטוב ממשרד ליפא מאיר, טענו כי מינוי כונס נכסים לנכס ספציפי אינה גורמת לכך שהכונס בא בנעלי החברות ואינה פוגמת בקיומן כגוף משפטי. עוד נטען כי כינוס אינו מונע ממנהלים לפעול למען אינטרסים של החברות שלהם.



לטענתם, לא מדובר בהעדפת נושים, אלא בהסכמות שנועדו לקצר את ניהול ההליך ולייעלו. לטענתם, טובת החברות חייבה אותן להגיע להסכמות, גם כדי שיוסר מעליהן איום הפירוק.



קרת קובעת, בהתאם לפסיקה קודמת, כי אמנם הליך כינוס, שלא כמו פירוק, אינו מפקיע את סמכויות הניהול מידי חברה ואינו מעכב את ההליכים נגדה. בכל זאת, משעה צו כינוס את סמכויות מנהלי החברה ביחס לנכסים שנתפסו בגדרו.



השופטת דוחה גם את האבחנה שעשו החברות וצמנטכל בין כינוס שנעשה מכוח שיעבוד שוטף לבין כזה שנעשה מכוח שעבוד ספציפי. קרת מצטטת בהסכמה פסק דין של בית המשפט העליון, לפיה פעולת מנהלים בנכס שניתן לגביו צו כינוס, כמוה כפעולה הממרה את הצו ודין המנהלים שעשוה כמי שמבזים את בית המשפט.



קרת דוחה את הטענה כי הודאת החברות התייחסה רק לעובדות ולא לעצם קיום זכות העיכבון. לדבריה, "יש לראות בפעולת החברות המסייעות להקניית זכות העיכבון משום פעולה שגורמת לשינוי מצב הזכויות בנכס. ככזו - העומדת בניגוד לצו הכינוס... אין ספק כי הודאות אלה מסייעות לצמנטכל לבסס את היסודות העובדתיים לצורך הכרת בית המשפט בקיום זכות העיכבון". לדבריה, הודאת החברות שידרגה את מעמד צמנטכל כנושה מובטח.



השופטת קרת מגיעה למסקנה החריפה כי מדובר במעין עסקה מסחרית בין החברות לצמנטכל, שהקימה לצמנטכל תועלת ישירה. זאת כנגד תמורה כספית לחברות בדמות כך שצמנטכל תיפרע את חובה מן המקרקעין ותסיר את איום הפירוק מעליהן.



קרת דוחה את הטענה כי ההסכמות האמורות נעשו "בניסיון לייעל את הדיון". לדבריה, "לא ניתן להתעלם מהחשש כי ההודאה נמסרה אך ורק בעקבות שיקולי רווח של החברות, על חשבון הבנק כנושה מובטח. לא שוכנעתי כי מניעים ענייניים הם שעמדו מאחורי פעולת החברות".



קרת קובעת כי ההסכמה בין החברות ולצמנטכל מהווה "דיספוזיציה אסורה", ומורה כי היא בטלה וחסרת תוקף. עם זאת, השופטת אינה מחייבת את המשיבות בהוצאות, שכן הכונסים ידעו על ההליך האזרחי, ולא ביקשו להצטרף אליו עד לאחרונה.



עוד קובעת קרת כי בירור קיומה של זכות העיכבון תידון במסגרת ההליך האזרחי ולא בבית המשפט של הפירוק, בשל מורכבותו. (פשר 1635/03)